חפש בבלוג זה

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

מי ומי ההולכים

בעקבות התדיינות ארוכה עם חבר, הגעתי לתובנה שעליי ללבן שתי סוגיות מרכזיות.
  1. מהי תמונת העולם הרצוי?
  2. מי הם שותפים לגיטימיים לשם כך?
תמונת עולם רצוי - לכל אדם ישנה תפיסה לגבי המצוי והרצוי, וכשמדובר באדם דתי יש לכאורה חלוקה ברורה בין "תורה" (בין אדם למקום) ל"דרך ארץ" (בין אדם לחבירו). 
יש מי שרואה את החיסרון העיקרי בעולם בכך שבני אדם אינם מאמינים בקב"ה ובתורה, או שאינם מקיימים את מצוות התורה. העולם הרצוי מבחינתו הוא זה שבו כל הברואים מכירים בקב"ה ומקיימים את מצוותיו, כפי שאנו אומרים בתפילת ימים נוראים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".
יש מי שרואה את החיסרון העיקרי בעולם בכך שבני אדם אינם מתנהגים במוסריות ובמידות טובות זה לזה, והם פוגעים זה בכבודו של זה, ברכושו, בבריאותו, בחייו וכיו"ב. העולם הרצוי מבחינתו הוא זה שכל בני האדם חיים יחד באהבה ואחוה שלום ורעות, כמו שאמר הנביא "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב,ד).
ישנם כמובן גם את אלו שרואים את הדברים בשתי הפרספקטיבות, אולם גם כאן נראה לי שאפשר למצוא שתי גישות. יש כאלו שיראו בשני התחומים דבר אחד שלם ויראו את תיקון העולם בהיבט הרוחני ובהיבט האנושי מכלול אחד, בעוד שאחרים יראו את שני התחומים הללו כנפרדים שיש לפעול בהם במקביל אבל ללא תלות של אחד בשני.

שותפים לגיטימיים - כשאדם מבקש לפעול דבר מה, הוא כמובן מעוניין בשותפים לדרך בעלי תפיסת עולם זהה לשלו, אולם מטבע הדברים קשה למצוא מספיק אנשים שיהיו שותפים מלאים לתפיסת העולם, ופעמים רבות ישנם שותפים אפשריים למחצה לשליש ולרביע שמטרותיהם אינן זהות בהכרח. 
בנקודה זו, נשאלת השאלה עד כמה האדם צריך להיות בררן בבחירת שותפיו ובזיהוי כוונותיהם ומטרותיהם. ישנם כאלו הסבורים שטוהר הכוונות של השותפים הוא הכרחי, וכל עוד לא הוכח שאין להם אינטרסים אחרים השותפות אתם פסולה ובוודאי אם יש חשש שכוונותיהם אינן טובות. מאידך, ישנם כאלו שסבורים שכל עוד הובלת הפעולות והמהלכים נמצאת בידיהם ומוכוונת למטרות ראויות וטובות, אין שום מניעה משיתוף של כל מי שמסיבות כאלו ואחרות מבקש לסייע לאותן פעולות.

עמדתי האישית בשאלה הראשונה היא שדרך ארץ ותורה הם שני תחומים נפרדים, שעלינו לפעול בהם במקביל ללא תלות זה בזה. בתחום של דרך ארץ, אני רואה מקום לשיתוף פעולה עם כל אדם שבעיניי מבקש להביא את העולם למקום טוב יותר מבחינה מוסרית, ללא תלות אם הוא אדם מאמין ושומר מצוות או לא. בתחום של תורה ומצוות, אני בהחלט מחפש שותפים שומרי תורה ומצוות המבקשים גם הם לראות בשגשוגה של קהילה זו.
בשאלה השנייה, אני נוטה לעמדה המקלה ומוכן להסתייע ולשתף פעולה עם כל מי שמעוניין בדבר מכל סיבה שהיא, מלבד כשברור לי שמטרותיו בעניין אינן ראויות בעיניי.

יום שני, 4 בדצמבר 2017

ועל הנדוניה

הערב התפרסמה כתבה של אמנון לוי ודידי שור בתכנית "פנים אמתיות" על הנדוניה הנהוגה בעולם הישיבות החרדי-ליטאי, זהו בעיניי נושא חשוב ביותר ואני מקווה שהכתבה תציף שוב את הנושא לדיון ציבורי ואולי תהיה בכך תועלת מסוימת.
בכתבה נטען שהסיבה העיקרית לנדוניה הגבוהה שהורי הכלה נותנים היא בשביל שהחתן ימשיך ללמוד תורה עוד שנים רבות לאחר הנישואים. לדעתי, יש אמנם קשר בין הדברים אבל הוא לא כל כך פשוט. בשל מורכבות הנושא, אני מבקש לחלק את הסוגיה לכמה חלקים.

כשזוג חרדי מתחתן הוא כמובן צריך מקום לגור בו, וכמו כל זוג בעולם הוא ניצב בפני כמה שאלות:
  1. האם לשכור דירה או לקנות דירה?
  2. היכן לשכור / לקנות דירה?
  3. מי ישלם את שכר הדירה / מחיר הדירה?
  4. אם קונים דירה, מהיכן משלמים את הכסף?
לגבי השאלה הראשונה כמדומני שיש הבדל גדול בין הציבור החרדי האשכנזי לציבור החרדי הספרדי, בציבור האשכנזי יותר מקובל לרכוש דירה בעוד שבציבור הספרדי רבים גרים בשכירות.
לגבי השאלה השנייה, יש הבדלים גדולים בין הקבוצות השונות ותתי-הקבוצות בתוך הקהילה החרדית. בהכללה נראה שאצל הספרדים והחסידים ישנה יותר גמישות ללכת למקומות רחוקים וזולים יחסית, בעוד שאצל הליטאים ישנה חשיבות גדולה יותר לגור בריכוזים החרדיים הגדולים במרכז הארץ, אבל גם כאן יש פער גדול בין ירושלים לבני ברק, וביניהם לבין מודיעין עילית, ביתר עילית, בית שמש ואלעד.
הפרק עסק בעיקר בשאלה השלישית שהיא המימון, וכאן יש כמובן שלוש מקורות אפשריים: הורי החתן, הורי הכלה והזוג עצמו. נראה לי שאצל הספרדים היה מקובל לאורך שנים שהזוג הצעיר נושא בעיקר הנטל, בעוד שאצל האשכנזים היה נהוג הרבה שנים שההורים נושאים בעיקר הנטל. השאלה האם החלק של ההורים צריך להתחלק שווה בשווה או שצד הכלה אמור לתת יותר מצד החתן, הוא למעשה הסיפור הייחודי של עולם הישיבות הליטאי ושורשיו נטועים בהיסטוריה ארוכה של מאות או אלפי שנים.
השאלה הרביעית היא כמובן החידה הגדולה שמרבים לדבר עליה בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, והתשובה כאן מורכבת מאוד. חשוב לזכור שגם בקהילה החרדית יש עשירונים עליונים, שבהם משפחות אמידות שיכולות להרשות לעצמן לקנות דירות יקרות לילדים הנשואים. ככל שאנחנו יורדים לעשירונים נמוכים יותר המשימה נעשית קשה יותר עד בלתי אפשרית, וכאן נכנס הסיפור של הגמ"חים שהפרק נגע בו בקצרה.

נ.ב. בנוגע לישיבת "חברון" חשוב להבין שמעבר למקום המכובד שלה מבחינת הלמדנות, היא משתייכת במובן מסוים לאליטה הכלכלית של העולם החרדי, ולכן מובן שהתלמידים המצטיינים מצפים לנדוניה גבוהה ממשפחות אמידות, אלא שכמובן שמספר הבחורים בחברון גדול יותר ממספר המשפחות החרדיות האמידות וכך נוצרת המצוקה הגדולה המתוארת היטב בפרק.