חפש בבלוג זה

יום חמישי, 31 במרץ 2016

הישיבות כמיטת סדום

כולנו מכירים את הביטוי "מיטת סדום" שמקורו בתיאור במסכת סנהדרין (קט,ב) "הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין, כי מאריך גייזי ליה, כי גוץ מתחין ליה" (בתרגום לעברית: הייתה להם מיטה שהיו משכיבים עליה אורחים, כשהאורח ארוך חותכים אותו, כשהוא קצר מותחים אותו).

למרבה הצער, אינני מוצא תיאור טוב יותר לעולם הישיבות החרדי בימינו, כש"הישיבות הקטנות" (כיתות ט'-י"א) משמשות כמיטות שבהן מותחים את הנמוכים / הקצרים (עד שיתפרקו אבריו כלשון רש"י בסנהדרין), בעוד "הישיבות הגדולות" משמשות כמיטות שבהן חותכים את הגבוהים / הארוכים. להבהרת דבריי, עלי להאריך מעט.

ב"ישיבות הקטנות" נכנסים נערים בגילאי 13-14, לסדר יום ארוך מאוד (מ-7:00 עד 21:00) שכולל לימודי קודש בלבד, ובפרט לימוד גמרא. הם נדרשים לשמוע בכל יום שיעורי גמרא בעיון ובבקיאות, כשבמרבית הישיבות אין שימוש באמצעי עזר פדגוגיים ואפילו בלוח קיר, כשבנוסף לגמרא הם נדרשים לקלוט בשיעורים מפרשים רבים ראשונים ואחרונים. מעבר לשיעורים הפרונטליים בעיון ובבקיאות, מתבצעת רוב הלמידה באופן עצמאי בחברותא. הנערים הללו נדרשים להשתתף בשלוש תפילות ביום עם חליפה ומגבעת, ובמרבית המקרים נמנעת מהם האפשרות לשחק במשחקי חברה וכדור. ברוב הישיבות יקפידו מאוד על הופעתם החיצונית גם מחוץ לכותלי הישיבה, וכמובן שיאסרו עליהם כל חשיפה לעולם שבחוץ ובפרט למכשירים הטכנולוגיים. חלק גדול מהנערים הללו נמצא בתנאי פנימיה מלאים, וגם אלו שחוזרים בכל יום הביתה, אינם עושים בבית כמעט כלום מעבר ללינה.

מדובר למעשה בדרישה להתבגרות מהירה של נערים צעירים, והתמסרות כמעט מוחלטת ללימוד תורה. כשמדובר בכאלו שחשקה נפשם בתורה ומוצאים טעם בלימוד גמרא בעיון ובבקיאות, אלו עשויות להיות השנים הנפלאות ביותר, אבל עבור מי שאיננו מוצא עניין רב בגמרא, או שנפשו מבקשת פורקן במשחק ובהתעניינות בספורט ובהוויות העולם, או שהוא מבקש לחרוג מכללי הלבוש וההופעה הנוקשים, או שהוא מתקשה לעמוד בסדר יום כה ארוך ותובעני, עלולה תקופה זו להפוך לסיוט מתמשך, ולמאבק אינסופי עם אנשי צוות ועם הורים, שאינם מבינים לנפשו. למרבה הצער, רבים מאוד הם חללי מיטה זו, שאבריהם מתפרקים ממתיחת יתר. באופן אישי, פגשתי במהלך השנים האחרונות נערים רבים מאוד מקבוצה זו.

"הישיבות הגדולות" עבור נערים בני 16-17 ומעלה, נועדו להצמיח גדולי תורה במודל של "ישיבות ליטא" שהוקמו במתכונת של ישיבת וולאז'ין, בהן צמחו תלמידי חכמים וענקי רוח בעלי כישרון מעוף ויצירתיות. אולם בדורנו אנו, כנראה בשל הרצון לפתוח את היכלי הישיבות לעשרות אלפי תלמידים, וגם בשל העדריות שהשתלטה על הקהילה החרדית, איבדו מרבית הישיבות הגדולות את הרוח שפיעמה בהן. הישיבות הגדולות פועלות כיום כבתי חרושת ענקיים, המייצרים בסרט נע בחורים צייתנים הולכים בתלם, שמקדישים את מרב ומיטב זמנם ללימוד תורה בסגנון הישיבתי המקובל, וללא יצירתיות ומקוריות.

כל בחור שיבקש לגלות שאר רוח ואותנטיות, בתחומי הלימוד ובסגנון הלימוד, בשאלת שאלות, ובהעלאת רעיונות חדשניים ומקוריים, ייתקל מהר מאוד בהסתייגות ובהתנגדות מכל כיוון, מצוות הישיבה, מהחברים ומהמשפחה. הוא יבין היטב שאי הליכה בתלם מסכנת את מעמדו החברתי ואת סיכוייו לשידוך טוב, גם אם הוא יצטיין בלימוד תורה ובהתמדה ובמידות טובות. זוהי מעין "מכסחת דשא", המבקשת ליצור שכבה של דשא בגובה אחיד. זוהי לצערי מיטה שנועדה לקצוץ את אבריו של כל מי שגדול יותר ממידותיה.

וכך הבינוניות שולטת בנו, באלו שנמצאים למטה מהבינוניות אין אנו משגיחים, ובאלו שעשויים לגדול הרבה מעבר אנו עושים כל מאמץ למנוע מהם לעשות זאת.

אני מודע לכך שאלו הן האשמות חמורות וחריפות ביותר, אולם לצערי הרב אני מביע אותם לאחר התבוננות ארוכה של שנים רבות, מתוך אכפתיות אהבה ודאגה לקהילה החרדית בכלל ולעולם הישיבות בפרט. אני משער שרבים וטובים מבוגרי עולם הישיבות יכירו שיש ממש בדברים, גם אם לדעתם הצגתי אותם בחריפות יתירה. בקשתי אפוא מהם, במקום להלין על אופן ההתבטאות שלי או על אישיותי, אנא התייחסו ככל האפשר לתוכן המרכזי שלהם.