חפש בבלוג זה

יום חמישי, 30 במאי 2019

העם השבט והיחיד

פורסם בעיתון "יום ליום"

בפרשת במדבר אנו לומדים על מניינם של כל בני ישראל, על מניינו של כל שבט ושל כל דגל ועל מקום חנייתו, ועל מניינו ומקום חנייתו המיוחד של שבט לוי למשפחותיו. למרות שהמספרים ומקום החניה ועבודת המשא של הלויים היו נכונים לשעתם, הלקח שניתן ללמוד מהם הוא לדורות.

הספירה באה ללמד אותנו על חשיבותו של כל אחד ואחד מישראל, שכן בלעדיו היה מספרם של בני ישראל שונה, ועל כולנו להכיר בערכו ובייחודו של כל אחד ובתרומתו לכלל. החלוקה לשבטים ולדגלים, מלמדת אותנו על כך שלכל קבוצה יש את המאפיינים שלה ואת התפקידים המיוחדים עבורה. לאחר ההבנה וההכרה בחשיבותו של היחיד ובייחודה של כל קבוצה, חובה עלינו להבין ולזכור את החשיבות הגדולה ביותר של המכלול הרחב של העם כולו. בתוך עם ישראל מתייחד שבט לוי, שבלשונו של רש"י בפרשתנו נקרא "לגיון של מלך" (במדבר א,מט), לשבט לוי נקבע לדורות מקום מיוחד ותפקיד מיוחד, בהיותו מתווך בין הקב"ה ובין עם ישראל, הן בעבודת המקדש והן בהוראת התורה לעם ישראל.

הקהילה החרדית בישראל נטלה על עצמה מזה כשבעים שנה את תפקידו של שבט לוי, כדבריו המפורסמים של הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (יג,יג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". את השליחות הזו הציבור החרדי ממלא באופן מעורר השתאות, כשספסלי בית המדרש התרבו באופן חסר תקדים בהיסטוריה.

יחד עם זאת, עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו את מקומו וחשיבותו של היחיד, ולצערנו הרב לעיתים רבות מדי מקומו וייחודו של הפרט נשכח מאיתנו בשם השליחות הכללית שנטלנו על עצמנו. מהעבר השני, עלינו להכיר בכך שבעם ישראל ישנם עוד שבטים שונים, וגם להם יש מקום תפקיד ושליחות, ועלינו להכיר אותם לכבד אותם ולא לזלזל בהם או להתנכר אליהם, בשל התפקיד המיוחד שלנו. ובעיקר חובה עלינו לזכור את הדבר השלם המרכיב את עם ישראל כולו, ולא להתעלם מחובתנו לדאוג לכל עם ישראל, ולקיים איתו מערכת הדדית של נתינה וקבלה.

הצורך להכיר בו זמנית בכל הרבדים הללו, מהפרט אל הכלל ומהכלל אל הפרט, דורש מכולנו מאמץ רב ותזכורת תמידית, כך נזכה בעזרת ה' להשראת השכינה בתוך מחנינו.

יום חמישי, 23 במאי 2019

גיל ההתבגרות בקהילה החרדית

בטור זה אני מבקש לשתף אתכם בהרהורים ראשוניים שלי, אשמח להתייחסותכם לתמוך או להפריך את ההשערות שלי.
גיל הנעורים ידוע כמדומני בכל העולם ולאורך ההיסטוריה כתקופת מרדנות המופנית כלפי ההורים והמורים, כשהנערים שהיו מורגלים כילדים לעשות כל מה שאומרים להם מביעים לפתע רצון עצמאי ועמדה עצמאית.
לאורך שנים, נדמה לי שבקהילה החרדית התופעה הזו כמעט איננה קיימת בקרב מרבית בני הנוער. תלמידי הישיבות ובנות הסמינרים, מגלים באופן מפתיע צייתנות רבה לדרך שמחנכים אותם הוריהם ומוריהם. את מרד הנעורים ניתן לזהות בקרב הנערים והנערות שנפלטים מהמסגרות הנורמטיביות, אבל כמדומני שהם היוצאים מן הכלל שאינם מלמדים על הכלל. השאלה שאני שואל את עצמי היא: "האם החרדים גילו איזושהי נוסחת קסם שמונעת את "מרד הנעורים"? אם כן, מהי הנוסחה? והאם ניתן ללמד אותה לאחרים?
נראה לי שהתשובה לכך נעוצה במאפיין מרכזי של החרדיות בת ימינו, וכוונתי לערך ה"צייתנות" שהפך לערך המרכזי בעולמנו והוא מוכר גם במושגים "אמונת צדיקים" אצל החסידים או "דעת תורה" אצל הליטאים, ואסביר מעט את מחשבותיי.
בכל העולם, ההבדל הגדול בין ילד למבוגר הוא שהילד עושה מה שאחרים אומרים לו לעשות, בעוד המבוגר עושה מה שהוא מחליט בעצמו לעשות. המתבגר נמצא במעבר בין ילד למבוגר, והמרד הוא הגילוי של הרצון העצמי. אולם בעולם שבו גם המבוגרים אינם מחליטים בעצמם מה לעשות, והם כפופים למה שמקובל בקרב הציבור או למה שמישהו מסוים קובע, אזי הנער איננו נדרש למרוד מפני שאין בעצם הבדל גדול בין הילד למבוגר. אם הנער יודע שגם המבוגרים אינם מחליטים לעצמם, הוא איננו רואה סיבה למרוד ולגלות עצמאות, אלא אם כן הוא מעוניין לפרוץ את המסגרת כולה ולצאת מאורח החיים של הקהילה כולה.
זהו בעיניי ההסבר לפסיביות המקיפה חלק גדול מהדור המבוגר החרדי, גם בקרב אלו שסבורים שהמצב איננו ראוי והוא דורש תיקון, מפני שמי שלא חווה את המרד של גיל הנעורים, יתקשה מאוד לגלות אקטיביות בגיל מבוגר יותר, והתוצאה היא יאוש והשלמה עם המציאות.
זוהי הסיבה לדעתי לכך שאנחנו מוצאים יותר מרד נעורים בקרב משפחות של בעלי תשובה, מפני שההורים עצמם אינם צייתנים ויש בהם את הממד של בחירה עצמית, ואז גם ילדיהם מחפשים את המקום לגלות עצמאות.

יום חמישי, 16 במאי 2019

ושננתם לבניך אלו התלמידים

פורסם בעיתון "יום ליום"

ימי ספירת העומר מוקדשים אצלנו לאבילות על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ועל כן אנו נדרשים להתחזק בתקופה זו בעניינים שבין אדם לחבירו. ברצוני הפעם להרחיב מעט על היחס הנדרש מאיתנו כמחנכים ומורים ביחס לתלמידים.

בקריאת שמע פעמיים בכל יום אנו אומרים "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו,ז), וברש"י שם הביא את דברי הספרי: "לבניך" - אלו התלמידים מצינו בכל מקום שהתלמידי' קרוים בנים שנא' בנים אתם לה' אלהיכם ואומר בני הנביאים אשר בבית אל וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנ' בני עתה אל תשלו וכשם שהתלמידים קרוים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו'.

התורה קוראת לתלמידים בנים, ובזה היא באה ללמדנו שהדרך ללמד תורה לתלמידים היא ע"י שהמלמד יחוש כלפיהם כאילו הם בניו. עליו להבין שתפקידו איננו מתחיל ואיננו מסתיים בהוראת החומר הנלמד, אלא בדאגה לכל תלמיד לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים, הלימודיים והרגשיים. לימוד התורה יכול להגיע רק כשהוא נעשה מתוך דאגה אהבה ואכפתיות לתלמיד, ומתוך כך רצון להקנות לו את הדבר היקר מכל שיש בידינו לתת לו.

זו גם הסיבה שהרב נקרא אב, מפני שהתלמיד צריך לחוש שהרב מהווה עבורו כתובת לכל דבר ועניין. לשתף אותו בזמנים של קושי בבית או בחברה, להביע בפניו את דאגותיו ואת קשייו, וכמובן לראות בו מי שתמיד ישמח בשמחתו ובהצלחתו.

חשוב לציין, שלעיתים המחנך אכן חש דאגה אהבה ואכפתיות רב לתלמידיו, אבל הוא איננו טורח להראות להם זאת. המחנך עשוי לחשוב שבודאי תלמידיו יודעים זאת, אבל העובדה היא שפעמים רבות הם אינם מכירים בכך. למרבה הצער, תלמידים רבים אינם יודעים שרבותיהם אוהבים אותם ודואגים להם, והם נמנעים מלשתף אותם בבעיותיהם ובשל כך הם יורדים בלימודיהם וברוחניותם, עד נשירה ח"ו מספסלי בית המדרש.

חובתו של כל רב ומחנך להראות לתלמידיו באופן בולט את אהבתו ודאגתו להם. חז"ל מספרים על יהושפט מלך יהודה "כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי" (כתובות קג,ב), וכן בכמה מקומות בש"ס אמרו בנוגע לתלמידי חכמים "עמד ונשקו על ראשו".

עלינו לזכור היטב את דברי הגמרא "רבא אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל" (תענית ח,א). בימינו מדובר בדיני נפשות הן בגשמיות והן ברוחניות, מפני שנער שאיננו מוצא את עצמו בספסלי בית המדרש, עלול במהירות רבה למצוא את עצמו בקרב יושבי קרנות.

האכפתיות האהבה והדאגה לתלמיד, צריכים לבוא לידי ביטוי גם בכבוד לתלמיד. חשוב מאוד להתייחס לתלמיד ככל האפשר ברצינות ובבגרות, גם אם נראה לנו שמחשבותיו דעותיו ודאגותיו אינן רציניות. יחס של כבוד לנער, הוא הדבר החשוב ביותר בשביל שהוא יחוש בנוח לשתף אותנו.

יום רביעי, 8 במאי 2019

שאינך כפוי טובה

פורסם בעיתון "יום ליום"

בימים אלו בכל שנה מציינת מדינת ישראל את יום הקמתה, והיום שלפניו נקבע ליום זיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. הציבור החרדי נמצא בעמדה מורכבת ביחס לימים אלו, והורים ומחנכים רבים מתחבטים כיצד להעביר את המורכבות הזו לדור הבא. במקרים רבים, הבחירה היא בשתיקה ובהתעלמות, אולם לדעתי בנוגע ליום הזכרון זהו פתרון לא נכון ולא ראוי.

על היחס של הקהילה החרדית לציונות ולמדינה, נאמרו ונכתבו במהלך השנים אינספור דברים. ניתן להציג עמדות שונות בתוך העולם החרדי עצמו, ושינויים ומגמות שונות שהתפתחו במהלך למעלה מ-100 שנות ציונות וב-71 שנות מדינת ישראל. את הצדדים השונים לטוב ולמוטב ביטא באופן תמציתי הרב אליהו כי טוב ז"ל מחבר "ספר התודעה" במאמר שנכנס רק למהדורה האנגלית של הספר. אולם ברצוני כאן להפריד הפרדה חדה בין היחס המורכב שלנו ליום העצמאות, לבין ההכרח שלנו לא להתעלם מיום הזיכרון.

אחד הדברים הבסיסיים שעליו עומדת עבודת ה' של כל אחד ואחת מאיתנו, היא הכרת הטוב שלנו כלפי הקב"ה, שברא אותנו וגמל איתנו טובות אינספור כל ימי חיינו, שבחר באבותינו ובעמנו והציל אותנו בכל הדורות מכל הקמים עלינו. בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים, בשביל להזכיר לעצמנו את הכרת הטוב שאנו חייבים לה' ואת היותנו עבדיו תחת היותנו עבדי מצרים.

מצוות כיבוד אב ואם נכתבה בתורה בתוך עשרת הדברות שניתנו לנו בשני לוחות הברית, והיא נמצאת על הלוח הראשון העוסק במצוות שבין אדם למקום. את ביאור הדבר ניתן להבין מדברי חז"ל "ת"ר שלשה שותפין הן באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (קידושין ל,ב). ובאופן דומה מצינו בחז"ל את האמרה "כל הכופר בטובתו של חברו סוף כופר בטובתו של מקום". כלומר ששורש הכרת הטוב לקב"ה להורים ולחבר הוא אחד, והוא ההכרה של כל אדם שהוא איננו נמצא כאן בזכות עצמו וברשות עצמו אלא בחסדי הקב"ה ובחסדי הוריו ובחסדי כל הסובבים אותו.

תהיה עמדתנו בנוגע לציונות ולמדינת ישראל אשר תהיה, ואפילו אם נחזיק בעמדתו החריפה של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, גם אז אין לנו את הזכות להתעלם מהכרת הטוב לאלו שמסרו את גופם ואת נפשם בכדי להציל את יושבי הארץ הזאת מכל אויב ואורב שקם עלינו לכלותינו פעם אחר פעם כל ימי שבתנו על הארץ הזאת. גם אם איננו רואים את עצמנו מסיבה זו או אחרת שותפים לכל אזרחי המדינה בשמחתם ביום העצמאות, אין לנו יכולת לפטור את עצמו מלזכור את חובתנו להכיר טובה לפחות יום אחד בשנה, לאלו שחירפו את נפשם עבורנו, ומשותפות באבל עם בני משפחותיהם שהקריבו את היקר להם מכל.



עלינו לקום ולהכריז בקול רם לעצמנו לתלמידינו ולילדינו את מה שכתב רש"י על קריאתם של מביאי הביכורים "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה" (דברים כו,ג).

יום שישי, 3 במאי 2019

המשימה הושלמה

לפני למעלה מ-20 שנה, נרתמו כמה גורמים מתוך הקהילה החרדית, להתמודד עם הקושי של גברים חרדים להשתלב בעולם העבודה. באותה תקופה, שיעורם של הגברים החרדים בעולם העבודה היה במגמת ירידה מתמדת, וגם אלו שנכנסו לעולם העבודה היו חסרים בדרך כלל ידע מקצועי מתאים ועדכני, ובשל כך התקשו להשתלב בעבודה קבועה ששכרה בצידה.
אחד החלוצים בתחום זה היה ד"ר אברהם פוס ז"ל, שהקים אז את "המרכז החרדי להכשרה מקצועית". המהלך עצמו נתקל בקשיים רבים מבית ומחוץ, בהתנגדויות, בחששות, במשברים, בעליות ומורדות, בהצלחות וכישלונות. עם השנים קמו מסגרות נוספות להכשרות מקצועיות וללימודים אקדמיים לקהילה החרדית, הוקמו קרנות לסיוע כלכלי לתלמידים, נפתחו גופים להכוונה תעסוקתית, נוסדו בתי מדרש לאנשים עובדים ועוד כהנה וכהנה. ניתן להרחיב ולתאר את כל הגופים והאנשים שפעלו בתחום זה, מתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה. על הגישות השונות, על האתגרים הרבים, ועל ההתמודדות אתם.
באופן אישי, נכנסתי לנושא בשנת תשס"ג בעקבות התכנית הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר, שכללה קיצוץ חד בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבי עולם הישיבות החרדי. עסקתי בתחום זה במחקר ובכתיבה, בתכנון בהקמה ובניהול של מיזמים שונים. נטלתי חלק בשיתוף פעולה של המגזר הציבורי, המגזר השלישי וגופי מחקר ומדיניות. עסקתי בכך באופן אינטנסיבי עד שנת תש"ע, בה עברתי לעסוק בעיקר בתחום החינוך.
כאמור, המהלך כולו נתקל בתוך הקהילה החרדית בחששות ובהתנגדויות רבות. למרות שניתן להבחין בהבדלים בנידון בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית, נראה שבכולן היה מדובר בתהליך מורכב ובסופו של דבר ניתן לראות שהשינוי בתחום הקיף את כל החוגים והעדות בקהילה החרדית במידה כזאת או אחרת.
במהלך  השנים, נראה היה לעתים שהציבור החרדי עשוי או עלול להתפלג על רקע השינויים הללו, ובחלק ממערכות הבחירות לרשויות המקומיות רצה מפלגה חדשה שנועדה לייצג את "החרדים העובדים", והיא ידעה גם כמה הצלחות לפני כעשור.
כיום, נראה שניתן להכריז על כך שהמשימה הוכתרה בהצלחה. בפני צעיר חרדי המבקש להשתלב כיום בעולם העבודה, קיימות אפשרויות מגוונות של מסגרות ושל תחומי לימוד, של הכוונה ושל יעוץ תעסוקתי, ובעיקר יש לו מקום של כבוד בתוך הקהילה עצמה והוא איננו צריך לחשוש בדרך כלל ממחיר חברתי ורוחני גדול שיתלווה לצעדים אלו.
הבחירות האחרונות לרשויות מקומיות ולכנסת, היוו לדעתי את ההוכחה לכך שהמטרה הושגה. העובדה שראשי קרן ק.מ.ח. יוסי דייטש ועו"ד אברהם יוסטמן, ייצגו את "אגודת ישראל", האחד כמועמד לראשות העיר ירושלים והשני כחבר ועדת הבחירות המרכזית, מלמדת על הלגיטימציה המליאה שיש לפעילות הקרן כיום. גם במפלגת "דגל התורה", ניתן כיום מקום רב לקולם של "החרדים העובדים, הן ברמה ההצהרתית והן ברמה המעשית. ואכן ניתן לראות כיצד מרבית הסטודנטים והעובדים החרדים נתנו את קולם למפלגות החרדיות.
אינני סבור שאין עוד מה לעשות ולפעול בתחום זה, אבל כוונתי לומר שהמהלך המרכזי הושלם. עלינו לתת בעיקר את דעתנו למהלכים אחרים הנדרשים כיום למען הציבור החרדי. בעיניי, עלינו לפעול רבות בתחום החינוך, המנהיגות הציבורית, יושרה ותקשורת פתוחה והוגנת.

יום חמישי, 2 במאי 2019

כוחו של היחיד

פורסם בעיתון "יום ליום"

השבוע הסתלק לבית עולמו הרב מנחם מנדל טאוב - האדמו"ר מקאליב זצ"ל. הסתלקותו בסמיכות ליום הזיכרון שקבעה מדינת ישראל לזכר השואה, מדגישה את מפעלו הייחודי של האדמו"ר לזכר השואה.

האדמו"ר מקאליב הקדיש את מרבית חייו להנצחת מיליוני הקדושים שנרצחו ע"י הנאצים ימ"ש בשנות הזעם, באמצעות העלאה על נס של הגבורה היהודית וקידוש ה' של יהודים בשמירה על צלם אנוש ועל קיום תורה ומצוות, בכל עת ובכל מצב. הוא קרא לכולם לומר בכל יום בסוף התפילה את הפסוק "שמע ישראל", לזכרם של ששת מליוני הנרצחים. הוא הרבה לדבר על האמונה בה' ועל הקשר האמיץ שלנו עם הקב"ה גם בזמנים הקשים ביותר, בבחינת מה שאמר איוב "הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל" (איוב יג,טו). בכל ימי חייו, היווה האדמו"ר הוכחה לכוחה של האמונה ולכוחה של הנפש, כשמעולם הוא לא אמר נואש להתאמץ למען מפעל חייו.

מפעל נוסף של האדמו"ר מקאליב זצ"ל, נקרא בשם "בר בי רב דחד יומא". מדובר ביוזמה שכיום כבר מתקיימת ע"י ארגונים שונים בהזדמנויות רבות, ומוכרת יותר במונח "יום שכולו תורה". כמדומני שהוא היה חלוץ בעניין זה, כשהיה נוסע ממקום למקום ומארגן ימי לימוד עם שיעור תורה להמון העם. המקור של המונח הוא מסיפור נפלא בגמרא, שמלמד אותנו רבות על הערך של לימוד תורה של אדם אחד, גם אם מדובר בזמן קצר ביותר. נראה לי שכדאי מאוד לשנן את הגמרא הנפלאה הזו, לזכרו של האדמו"ר.

רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אִידִי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב, והוו קרו ליה רבנן בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא. חלש דעתיה. קרי אנפשיה "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ; שְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים". א"ל ר' יוחנן: במטותא מינך לא תעניש להו רבנן. נפק ר' יוחנן לבי מדרשא ודרש "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. (חגיגה ה,ב)
הגמרא מספרת לנו על רב אידי שהיה טרוד בפרנסתו והיה מגיע לבית המדרש רק יום אחד בשלושה חודשים, ורבי יוחנן דאג לכבודו ודרש שהלימוד של יום אחד אצל אדם הטרוד בעסקיו, עשוי להיות שקול ללימוד של אדם אחר במשך כל השנה.

מסר דומה על כוחו של מעשה אחד של אדם אחד לטוב ולמוטב, מובא בגמרא במסכת קידושין (מ,א-ב). 
ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה" בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד כו' בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

יהי רצון שנזכור תמיד את הכוח העצום שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, ואת המשמעות שיש לכל מעשה קטן שלנו.