חפש בבלוג זה

יום שלישי, 31 בינואר 2023

דור הפַּלָּגָה

בחומש בראשית בסוף פרשת נח אנחנו קוראים על מגדל בבל:
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. (בראשית יא,א-ט)

מהסיפור הזה אנחנו למדים שכשיש לאנשים שפה משותפת הם יכולים לממש כל יעד שהם מעוניינים להשיג, אבל אם הם מאבדים את השפה המשותפת שלהם הם לא יצליחו להישאר יחד.

כבר כמה שנים אני טוען שהבעיה הגדולה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית היא שאנחנו מאבדים את השפה המשותפת שלנו, ולאחרונה אני מרגיש שהמצב רק נעשה חמור יותר. אני חושש מאוד שהמציאות הזו נעשית בלתי הפיכה, ושהתוצאה עלולה להיות ח"ו הרת אסון למדינה ולחברה.

אם ניקח לדוגמה את המחלוקת העמוקה כעת סביב הרפורמה שמתכנן שר המשפטים יריב לוין במערכת היחסים שבין הממשלה והכנסת למערכת המשפט הישראלית, נראה כיצד הבעיה העיקרית היא שאין לנו בכלל שפה משותפת.

באופן אישי, הסוגיה כולה ופרטיה אינם מוכרים ומובנים לי ואין לי את היכולת לחוות דעה לכאן או לכאן. אני משער שכמוני גם מרבית האוכלוסייה בישראל מימין ומשמאל, איננה מבינה ומכירה את הסוגיות הללו לעומק, אבל נראה שכמעט כולם התייצבו מיידית בהתאם לעמדתם הפוליטית הכללית.

מצד אחד בטוחים שהרפורמה היא הדבר הנחוץ והדחוף באופן מיידי לטובת הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה. מהצד השני בטוחים שהרפורמה הזו היא קץ הדמוקרטיה הישראלית, ואין מקום להדרגתיות ולפשרה על אף סעיף ברפורמה.

ברור שהרפורמה הזו היא בעיקר סמל, לתמונת המצב הכללית של המדינה והחברה. חצי מאזרחי ישראל מרגישים שתקוותם התגשמה, הם בטוחים שהקואליציה והממשלה הנוכחית יביאו את מדינת ישראל למחוז חפצה בכל התחומים: בטחונית, מדינית, כלכלית, יחסי דת ומדינה. חצי מאזרחי ישראל חשים בדיוק להיפך, שהמדינה הולכת לאבדון בכל התחומים הנ"ל.

לכל צד יש טיעונים מנוסחים היטב ומשכנעים להצגת המציאות כפי שהוא רואה אותה, והבעיה הגדולה להבנתי היא שאין לנו אף מתורגמן שיתרגם לכל צד את התמונה שהצד השני רואה. כל צד בטוח שהאופן שבו הוא רואה את הדברים הוא הנכון, וכך אנו יכולים לראות שיח חרשים גם בשדה הפוליטי, גם בתקשורת, וגם ברשתות החברתיות.

במהלך השנים שמעתי אנשים חכמים וטובים שמדברים על הצורך ב"סיפור ישראלי משותף", שמעתי זאת בעבר מהרב שי פירון מייסד "פנימה" וכמדומני שכיום מדבר על כך יואב הלר מייסד "הרבעון הרביעי", ואני חושב שהשלב המתבקש לפני סיפור משותף הוא שפה משותפת, מפני שכיום נראה שאנחנו מדברים לפחות בשתי שפות שונות. אני חושש שמדובר במספר הרבה יותר גדול של שפות, מפני שלהבנתי גם הימין הישראלי מדבר בכמה שפות וכך גם השמאל הישראלי.

גם אם הימין שנמצא כיום בשלטון צודק לחלוטין, אני חושש מאוד שבהיעדר שפה משותפת, עתידה של המדינה והחברה בכל התחומים הנ"ל נמצא בסכנה גדולה. וגם אם בעתיד יתחלף השלטון וגם אם הוא יהיה צודק לחלוטין, החשש שלי במקומו עומד.

הלוואי שאני טועה.

יום שלישי, 10 בינואר 2023

כוח המשיכה של הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי

הרב דוד לייבל
בעשרים השנים האחרונות, התחוללו שינויים משמעותיים בקרב הדור החרדי הצעיר. צעירים חרדים רבים מבעבר השתלבו בעבודה, יצאו ללימודים מקצועיים או אקדמיים, התגייסו לצה"ל או לשירות אזרחי, ובאופן כללי נחשפו יותר לחברה הישראלית לאורחות חייה ולתרבותה.

השינויים הללו, הביאו לכך שרבים מהצעירים הללו מרגישים חוסר נחת בקהילה שבה הם גדלו ואליה הם השתייכו, הם חשים מבוכה גדולה בנוגע לזהותם האישית והשתייכותם החברתית ובנוגע לתפיסת עולמם.

בשל כך, אנו עדים בשנים האחרונות לשיח גובר והולך בנוגע להגות חרדית רלוונטית, ולצורך בהקמת ופיתוח קהילות חדשות עבור הדור החרדי הצעיר.
הרב ברוך צבי גרינבוים

בשנה האחרונה, פועלים באופן משמעותי בעניין זה שני רבנים חרדים, המזוהים עם עיסוק בסוגיות הנוגעות לדור החרדי הצעיר.

הראשון שבהם הוא הרב דוד לייבל שליט"א - תלמיד חכם מובהק ואיש עסקים מצליח, שהקים לפני כמה שנים את "אחוות תורה" רשת של מסגרות תורניות לחרדים עובדים, ובשנה האחרונה הוא מנסה לסייע ליצירת קהילות חדשות לחרדים עובדים.

השני הוא הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א - איש חינוך חרדי, שעסק שנים רבות עם נוער חרדי נושר, הקים את ישיבת "דרך השם" ואת ארגון "לב שומע" ועוד מיזמים חינוכיים שונים. לפני כשנה הוא יצא לדרך עם מיזם בשם "חלקי בקהילתי" להקמת קהילות לחרדים עובדים.

מהו ההבדל בין שני הארגונים הללו? האם יש צורך ומקום לשני ארגונים באותו שדה? האם הם נותנים את המענה הנדרש?

הרושם שלי הוא שהרבנים הנ"ל והמיזמים שלהם, מתחרים ביניהם מי שמרני יותר ומי נזהר יותר ביחסיו עם הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי.

הרב לייבל עצמו נזהר כל השנים לא להזדהות חס וחלילה כ"מודרני", הוא הקפיד על אמירות מתונות וזהירות, והשתדל לקבל הסכמה מהמנהיגות התורנית החרדית הליטאית. כשהוא עצמו העז למתוח ביקורת נוקבת על המצב הנוכחי, השתדלו מקורביו למתן את הדברים.

אולם נראה כעת שהרב גרינבוים מתאמץ להשמיע קול מתון וזהיר יותר מהרב לייבל, מפני שבעיניו הרב לייבל הוא מדי רדיקלי ויש צורך בזהירות רבה יותר. אלו המסרים שעולים באופן די ברור בעלון "חלקי בקהילתי" שיוצא לאור מדי שבוע.

לדעתי, לא רק שאין צורך ומקום לשני ארגונים כה דומים, אלא שהזהירות היתירה של שניהם, מונעת מהם לתת מענה לבעיה הגדולה שציינתי למעלה.

שני הארגונים מספקים מענה לחלק מצומצם מהצעירים החרדים שאינם הולכים בתלם החרדי המקובל, הם פונים בעיקר לגברים ליטאים נשואים, בוגרי ישיבות שיצאו לעולם המעשה, המבקשים לשמור על זהותם החרדית-שמרנית. הם כמעט ואינם נותנים מענה לרווקים, למזרחיים, לעולים, לנשים, לבעלי תשובה, לסטודנטים, לחיילים ולכל אלו המבקשים זהות פתוחה ומודרנית יותר באופן מוצהר.

התופעה הזו, של ניסיון לרצות את המיינסטרים החרדי, תוך זהירות יתירה מהשמעת קולות ביקורתיים ומהכלה של מגוון חרדי רחב יותר, מאפיינת לדעתי עוד תהליכים חשובים בקהילה החרדית.

לאתר "אחוות תורה" https://achvat.co.il/
לאתר "חלקי בקהילתי" https://chelki.co.il/