חפש בבלוג זה

יום ראשון, 5 בספטמבר 2021

אשת חיל מי ימצא



ביום שישי האחרון זכיתי להשתתף בהקרנת הבכורה של הסרט "אשת חיל", ואני מבקש להעלות חלק מהמחשבות שעורר בי הסרט המצוין הזה.

  1. מסע ארוך - הדרך לשינוי ותיקון היא תמיד ארוכה מאוד, יש בה עליות ומורדות, ולא ניתן לדעת מתי וכיצד היא תיגמר.
    המסע של נשים חרדיות בשביל לקבל ייצוג במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות הוא מרשים מאוד ארוך ומייגע, עם נקודות מרתקות בזמנים ובמקומות שונים, אבל עדיין קשה לדעת האם וכיצד המטרה תושג.
    הפעולות שלהן בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, בתליית מודעות רחוב, בהכשרת מנהיגות נשית, בהופעה בוועדות הכנסת, בנאום באו"ם, בעתירה לבית המשפט, ראויות להערכה רבה, ועדיין נראה שדרך ארוכה לפניהן.
    את ההשפעה של הפעילות הזו ראינו לאחרונה בראיון של רבקה רביץ שהביעה רצון לכהן כח"כית במפלגה חרדית, ולדעתי גם כהונתה של עומר ינקלביץ כח"כית וכשרה התקבלה בקהילה החרדית כמהלך לגיטימי בזכותן.

  2. פיצול פנימי - העובדה שחלק מהנשים שהיו שותפות למהלך בראשיתו ואפילו בשלבים מתקדמים (רחלי איבנבוים, אסתי רידר ועוד), פרשו ממנו בשל חילוקי דעות או מסיבות אחרות, מלמדת על הקושי להוביל מהלכים מהפכניים בקהילה החרדית, כשגם המעטים שמוכנים לפעול ולשלם מחירים מתקשים לשמור על לכידות לאורך זמן.

  3. פמיניזם דתי - הוויכוח בין אסתי רידר לאסתי שושן האם המהלך הפמיניסטי החרדי צריך להיות דתי או חילוני, הוא בעיניי ויכוח מרתק ורלוונטי בעוד הרבה מהלכים פנים-חרדיים.
    העמדה של אסתי רידר שמדובר במהלך אזרחי בלבד, ללא צורך במקורות תורניים וללא נגיעה בתחומים דתיים, מול עמדתה של אסתי שושן שיש צורך בליבון הסוגיה בכלים תורניים וגם בתחומים דתיים כמו לימוד תורה לנשים או מקומן של נשים בבית הכנסת.
    אני באופן אישי מצדד לגמרי בעמדתה של אסתי שושן, אבל זהו בהחלט נושא חשוב לעסוק בו.

  4. המחירים והבדידות - התעוזה לצאת למאבק ציבורי בשל האמונה בצדקת הדרך, כרוכה במחירים גבוהים ברמה האישית והציבורית, גם אם מצליחים במידה מסוימת לקבל תמיכה מבית ומחוץ, בהיבטים כלכליים ותקשורתיים.

  5. פמיניזם וגירושין - אי אפשר להימנע מלהכיר בעובדה שבקרב הנשים הפעילות בנושא הפמיניסטי בקהילה החרדית ישנו אחוז גבוה של גירושין, חשוב מאוד שבסרט לא התעלמו מהעובדה הזו ויש לתת עליה את הדעת בדיון הציבורי.

  6. המפגש במשרדו של ח"כ יעקב מרגי והשאלה הנוקבת של המשתתפות מדוע ח"כים חרדים אשכנזים לא יכולים לייצג את החרדים הספרדים וח"כים חרדים גברים יכולים לייצג את הנשים החרדיות, עוררו בי הרבה מחשבה. לשבחו של יעקב מרגי ייאמר שמבין המילים נראה שהוא מצדיק את הדרישה, אבל מסיבות ברורות הוא מנוע מלתמוך בהן.

  7. המהפך שהתחולל בעמדותיו של עו"ד דב הלברטל שבראיון ברדיו תקף בחריפות את המהלך של "לא נבחרות, לא בוחרות", וכמה שנים מאוחר יותר הוא חבר אליהן שיבח אותן והשווה אותן לרוזה פארקס, מייצג בעיניי את היכולת להשפיע לאורך זמן על דעת קהל, למרות שהוא אישית כנראה לא יכול להוות הוכחה לשום דבר.
הסרט פשוט מעולה ועשוי היטב.
תודה גדולה ליוצרים ובעיקר לכל אלו שהסכימו להיחשף באופן כה אמתי ועמוק מול המצלמה.

יום שלישי, 31 באוגוסט 2021

הגיע זמן ממ"ח


החינוך החרדי בישראל נהנה מאז קום המדינה מעצמאות ניהולית ופדגוגית שהוסדרה בהסכמים ובחוקים, לאורך עשרות שנים היה נראה שההסדר מקובל ונוח לכל הצדדים. החרדים נהנו מחופש פעולה בחינוך ילדיהם, והם מצידם לא התערבו ולא השפיעו על החינוך של יתר ילדי ישראל.

בשנים האחרונות, עולה החינוך החרדי בישראל מפעם לפעם לסדר היום הציבורי. אם בשל חוסר המוכנות של גברים בוגרי החינוך החרדי לדרישות שוק העבודה, או בשל מקרים של אפליית תלמידים חרדים על רקע עדתי או חברתי, או בשל תנאי העסקה בלתי הולמים של הצוות החינוכי, או בשל היעדר מענים מקצועיים לצרכים מיוחדים של התלמידים וכיו"ב. נראה שכיום ישנם יותר גורמים מחוץ לקהילה החרדית, שסבורים שהמצב הנוכחי דורש שינוי ושהמציאות הקיימת מדאיגה אותם.

בשל כך, נשמע בשנים האחרונות קולם של נבחרי ציבור או של אנשי מחקר ומדיניות, שביקשו את התערבותה של המדינה בתכני הלימוד במוסדות החרדים, בתהליכי הקבלה וההרחקה, במקצועיות אנשי הצוות החינוכי ועוד. אולם בנקודה זו הם נתקלו בחומה בצורה, הקהילה החרדית כולה על גווניה השונים, רואה בתחום החינוך את הדבר החשוב לה מכל, ואיננה מוכנה לשום ניסיון פגיעה בעצמאות החינוך החרדי. ניסיונות הכפיה וההתערבות מבחוץ בחינוך החרדי, מלכדים למעשה את החרדים שבעניינים אחרים מתקשים להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם.

לפני שמונה שנים - בתקופת כהונתו של הרב שי פירון כשר החינוך - ננקט לראשונה מהלך משמעותי שאיננו מבוסס על התערבות וכפיה, אלא על מתן אפשרות אלטרנטיבית לחרדים המעוניינים בכך. לראשונה בישראל הוקמו מוסדות חינוך חרדיים-ממלכתיים, שבהם הצוות החינוכי מועסק ישירות ע"י מדינת ישראל, תכניות הלימוד ותהליכי הקבלה וכל ההתנהלות של המוסדות נמצאים בפיקוח מלא של מפקחי המחוז החרדי במשרד החינוך. המהלך התחיל במספר קטן של מוסדות, והוא המשיך להתפתח עד שכיום ישנם כ-15,000 תלמידים בגנים ובבתי ספר יסודיים ממלכתיים-חרדים.

ההבנה היסודית העומדת מאחורי המהלך היא, שאין טעם לנסות לפגוע בעצמאות החינוכית של מרבית החרדים שאינם מעוניינים בשינוי, אבל יש לעשות כל מאמץ ליצור אלטרנטיבה מצוינת עבור אותם חרדים שמעוניינים עבור ילדיהם בחינוך אחר, שמשמר את אורח חייהם ותפיסת עולמם לצד לימודים כלליים ברמה גבוהה, קבלת תלמידים שוויונית, ניהול מקצועי ואחראי.

המהלך החשוב הזה התחיל בהזדמנות מיוחדת, אולם הוא לא עוגן בחקיקה ובתקציב, ובמהלך השנים הורים חרדים רבים שרצו עבור ילדיהם בחינוך ממלכתי-חרדי נתקלו בקשיים אינסופיים, בשל חוסר שיתוף פעולה של גורמים שונים ולעיתים גם בשל התנגדות אקטיבית של גורמים בעלי כוח בקהילה החרדית.

הקואליציה והממשלה הנוכחיים, עשויים להיות ההזדמנות החשובה להשלמת המהלך, באמצעות עיגון החינוך הממלכתי-חרדי בחקיקה ובתקצוב. צעדים אלו יכולים להגדיל באופן משמעותי את מספר המוסדות והתלמידים בקהילה החרדית שיצטרפו לזרם ייחודי זה, ללא איום על יתר החרדים המבקשים לשמור על העצמאות החינוכית המליאה שלהם.

יום רביעי, 25 באוגוסט 2021

להקהל ולעמוד על נפשם

רבות דובר ונכתב על השינויים בקהילה החרדית, בשיעורי התעסוקה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, בחשיפה לאינטרנט, בתחום החינוך וכיו"ב. 

בעקבות זאת, ישנם כיום צעירים חרדים רבים שאינם חשים כל כך בנוח בסביבתם הטבעית, בקרב בני משפחתם, או בקרב חבריהם בעבר, או בשכונת מגוריהם, והם חשים זרים ובודדים דווקא בזמנים שהם צריכים לצדם חברים ומכרים שיתמכו בהם מבחינה חברתית, רגשית רוחנית וגשמית.

בשל כך, ניתן לראות בשנים האחרונות הקמה של בתי כנסת וקהילות, שנועדו בדיוק עבור הצעירים הללו, שבהם הם מוצאים חברים ושותפים לדעה ולדרך. בתי הכנסת והקהילות הללו מעניקים זהות, חברות, חוסן רוחני וגשמי למתפללים ולחברים בהם.

כעת התבשרנו על מהלך נוסף ומשמעותי, של חיבור בין הקהילות הללו ברמה הארצית, והדבר עשוי לדעתי להביא ברכה מרובה. התחושה של חברי הקהילות שהם חלק ממהלך גדול, יכולה בעז"ה לתת הרבה כח וביטחון בצדקת הדרך. הקשר בין הקהילות, עשוי להביא תועל רבה במיזמים משותפים ובלמידה הדדית, ובעיקר לסייע להקמתן של קהילות חדשות נוספות.

את היוזמה מוביל הרב ברוך צבי גרינבוים שליט"א ראש ישיבת "דרך השם" בירושלים, שהינו בעל ניסיון רב בהובלת מהלכים חשובים לתועלת הכלל ברוחניות ובגשמיות.

יום שני, 23 באוגוסט 2021

לאן הולכים מכאן?

החלטת הממשלה על הורדת גיל הפטור משירות בצה"ל לצעירים חרדים לגיל 21, היא ככל הנראה מהלך דרמטי במערכת היחסים הסבוכה בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית, אולם קשה לי עדיין לשער מה יהיו השלכותיו של המהלך הזה.

הקהילה החרדית בישראל בחרה כבר לפני שנים רבות (בערך מקום המדינה) במסלול של היפרדות התבדלות והסתגרות מכלל החברה הישראלית, היא הסתגרה מבחינה חינוכית / גיאוגרפית / תרבותית / תעסוקתית, ולמעשה קיימה בעצמה "הֶן קהילה לְבָדָד תשְׁכֹּן וּבַמדינה לֹא תתְחַשָּׁב".

ההפרדה היתה במובן מסוים נוחה לשני הצדדים, החרדים חיו את חייהם כהבנתם וכרצונם, ויתר החברה בישראל חיה את חייה כהבנתה וכרצונה, אולם עם השנים ההסדר כבר נעשה בלתי אפשרי לשני הצדדים. מצד אחד, החרדים כבר התקשו לחיות בתוך החומות שהם הסתגרו בהן, אם בשל הצרכים הכלכליים, אם בשל מצוקת הדיור, אם בשל הרצון של הדור הצעיר להיפתח לעולם ואם בשל חדירת האינטרנט למרחב החרדי. מן הצד השני, החברה הישראלית ראתה שהקהילה החרדית גדלה והולכת בחלקה היחסי באוכלוסיה, ויש צורך בשילובה בתעסוקה ובצבא, בשביל עתידה הכלכלי והבטחוני של המדינה ובעיקר בשביל תחושת השותפות והסולדיריות של כלל האזרחים.

ההסדרים הישנים עם החרדים, בסוגיית החינוך ובסוגיית הגיוס, הועמדו לבחינה מחודשת. בעשרים השנים האחרונות נעשו מהלכים רבים לשינוי המצב, חלקם באמצעות השקעות כספיות וחלקם באמצעות חקיקה. המדינה והפילנתרופיה חברו לגורמים בתוך הקהילה החרדית, וניסו לשנות את שיעורי התעסוקה, את שיעור החרדים בצבא ובאקדמיה, וכמובן גם שינויים מסוימים בחינוך החרדי.

האם המהלכים הללו משיגים את המטרה? האם הקצב שלהם יאפשר לשלב את החרדים בחברה הישראלית? האם ישנה נוסחה שתאפשר לחרדים להשתלב ולשמור על זהותם והערכים החשובים עבורם? אלו להבנתי שלושת השאלות המרכזיות, וכמדומני שגם כעבור 20 שנה קשה לתת תשובות חד משמעיות לשאלות הללו.

מגפת הקורונה העצימה לדעתי את השאלות הללו, מפני שהיא הבליטה את האוטונומיה החרדית, והראתה לכולנו שהחרדים עדיין נבדלים באופן משמעותי מיתר החברה הישראלית.

הפטור לבני 21, נועד להוריד מסדר היום - לפחות לפרק זמן מסוים - את סוגית גיוסם של החרדים לצה"ל, אבל הוא לא מקדם אותנו בשאלה הבסיסית האם וכיצד ניתן לשלב את החרדים בכלכלה ובחברה בלי לאיים על זהותם וערכיהם. במובן מסוים, הפטור הזה מגדיל את המרחק בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית, בכך שהוא מקבע את היותם קהילה בפני עצמה עם חוקים וכללים משל עצמה.

לאן הולכים מכאן? זו השאלה שמעסיקה אותי הרבה שנים, והיום אני מוטרד בשאלה הזו לא פחות.

יום חמישי, 10 ביוני 2021

בנט ולפיד, למדו מטעותכם

פורסם באתר "כיכר השבת"

יאיר לפיד, נפתלי בנט (צילום: פלאש 90)
ביום ראשון הקרוב אמורה להיות מושבעת ממשלה חדשה בישראל, והמפלגות החרדיות עתידות למצוא את עצמן בספסלי האופוזיציה. זוהי למעשה הפעם השלישית בעשרים השנים האחרונות בה מוקמת ממשלה בישראל ללא המפלגות החרדיות, ואני מקווה מאוד שהפעם הזו תהיה שונה מקודמותיה.

בשנת תשס"ג הוקמה ממשלת ישראל ה-30 בראשות ראש הממשלה אריאל שרון בהשתתפות מפלגת "שינוי" בראשות יוסף טומי לפיד, שדרש הקמת ממשלה ללא המפלגות החרדיות. ממשלה זו ביצעה קיצוצים חריפים בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבי הישיבות, והקהילה החרדית חשה אז נרדפת ומאוימת בהיבט הרוחני והגשמי.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת תשע"ג הוקמה ממשלת ישראל ה-33 בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו בהשתתפות מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד ו"הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט, שדרשו גם הם הקמת ממשלה ללא המפלגות החרדיות. ממשלה זו העבירה חוק גיוס חדש שכלל יעדים משמעותיים לגיוס צעירים חרדים, וביצעה גם קיצוצים בתקציבי החינוך החרדי, וגם הפעם הקהילה החרדית חשה מותקפת ומאוימת.

היעד של הממשלות הללו היה להגדיל את שיעורי התעסוקה של החרדים, את מספר הסטודנטים החרדים, את נתוני הגיוס של חרדים לצה"ל ולשירות האזרחי, ואת מספר התלמידים החרדים הלומדים מקצועות כלליים. אולם האווירה של מלחמת דת ומאבק אידיאולוגי, גרמו בעיקר להסתגרות והתכנסות פנים חרדית.

דווקא בשנים שהמפלגות החרדיות היו חברות בממשלה ובקואליציה, חלו שינויים משמעותיים בכל התחומים הללו, למרות שהמנהיגות החרדית הרבנית והציבורית לא תמכו בהם ולעיתים גם התנגדו להם.

בממשלה ובקואליציה החדשות, ישנה ככל הנראה תמימות דעים אודות החשיבות של השינויים הללו עבור עתידה של מדינת ישראל בהיבט החברתי והכלכלי, ועל כן חובה עליהן לא לחזור על הטעויות של שתי הממשלות הנ"ל.

הדיבורים של ראשי הממשלה המיועדים יאיר לפיד ונפתלי בנט, אודות כוונתם להימנע מפגיעה בקהילה החרדית ואורחות חייה, מלמדים על הבנה שדרכם הקודמת הייתה שגויה, וכעת יש לקוות שלא מדובר רק במילים מן השפה ולחוץ.

ישנם רבים וטובים בקהילה החרדית שישמחו אם המדינה תפעל לסייע באופן משמעותי לאותם חרדים המעוניינים בחינוך עם לימודים כלליים, במסלולים מותאמים לשירות צבאי או אזרחי, בתכניות מותאמות ללימודים מקצועיים או אקדמיים, להגדלת שיעור המועסקים החרדים, ולהתארגנות של כל אותם חרדים צעירים המבקשים להיות מעורבים יותר במרקם החיים של החברה הישראלית. אבל כל הדברים הללו מותנים בכך שלא תהיה שום כפיה על החרדים שאינם מעוניינים בכך, ומבקשים להמשיך את מסורת ההתבדלות וההסתגרות הנהוגה כאן כבר עשרות רבות של שנים.

החשש הגדול ביותר כעת בקהילה החרדית הוא משר האוצר המיועד אביגדור ליברמן ראש מפלגת "ישראל ביתנו", שנראה כמי שעדיין מאמין בתועלת של השתלחות חסרת רסן והתנהלות כוחנית ופוגענית, ואני מקווה מאוד שלפיד ובנט יצליחו להשפיע גם עליו להתנהל באופן אחר.

יום שני, 24 במאי 2021

בית יוצר לנשמת האומה

ישיבת וולוז'ין כיום (צילום: ישעיהו לוי)
בי"ד סיון תשפ"א ימלאו 200 שנה לפטירתו של אבי הישיבות הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, תלמידו הגדול של הגר"א מווילנא זצ"ל, וזו הזדמנות עבורנו לזכור את מפעלו הגדול.

הישיבה מלווה את עם ישראל כבר אלפי שנים, כפי שלימדונו חז"ל "אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִימֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לֹא פָּרְשָׁה יְשִׁיבָה מֵהֶם" (יומא כח,ב), ולמרות זאת רבי חיים מוולוז'ין חולל מהפכה היסטורית בעולם הישיבות. הוא העמיד את הישיבה כמוסד עצמאי ובר קיימא, שאינו תלוי ברב מסוים ובעיר מסוימת, ובכך העלה את קרנם של תלמידי הישיבה למעמד מכובד כראוי לתלמידי חכמים שעתידים להורות הוראה בישראל ולהיות גדולי ומנהיגי הדור.

הקבלה לישיבת וולוז'ין לא היתה קלה, הישיבה נועדה לצעירים שכבר הוכיחו יכולות גבוהות בהתמדה בתורה בידיעת התורה ובלמדנות והבנה, והיא הפכה לאבן שואבת לעילויים מכל רחבי ליטא, רוסיה, פולין וארצות נוספות. במהלך השנים למדו בוולוז'ין גדולי תורה מפורסמים, שהרבו תורה ויהדות בישראל במשך כמה דורות. גם לאחר סגירתה של וולוז'ין בגזירת השלטונות הרוסים, המשיכה דרכה של וולוז'ין בישיבות ליטא המפורסמות כדוגמת טלז, סלבודקה, גרודנא, קמניץ ועוד.

את הביטוי הקצר והקולע לתפקידה של הישיבה נתן תלמיד הישיבה ששנה ופירש, המשורר חיים נחמן ביאליק בשירו "המתמיד" בו הוא תיאר את הישיבה "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה".

ב-80 השנים האחרונות, אנו עדים למגמה הפוכה בעולם הישיבות. לאחר חורבן יהדות אירופה בשואה ועם הקמת מדינת ישראל, התחילה תקופה חדשה שבה עולם הישיבות פתח את שעריו בפני כולם, מתוך תפיסה של הישיבה כ"תיבת נח", שבה יוכל כל צעיר להישמר מפני המבול הרוחני בעולם שמסביב.

עולם הישיבות אכן הוכיח את עצמו כחממה רוחנית יעילה בפני הרוחות שבחוץ, אבל חשוב להכיר בכך שבמקביל הוא איבד חלק מיכולתו לשמש כבית יוצר לנשמת האומה. הצורך להכיל בתוך בתי המדרש את כלל הצעירים החרדים, פגע במידה מסוימת ביכולת לטפח ולפתח בעלי כישרונות יוצאי דופן, מתמידים ידענים ולמדנים מעל ומעבר לממוצע.

בנקודה זו, ראוי לנו להיזכר במפעלו הגדול של רבי חיים מוולוז'ין, ולחפש גם היום את הדרכים לטפח את אותם יחידים שעליהם אמרו חז"ל "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא יוֹצְאִין מֵהֶן מֵאָה לַמִּשְׁנָה יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי" (קהלת רבה ז,כח). למרות הריבוי חסר התקדים בלומדי תורה, עתידו של עם ישראל עדיין תלוי באותם בני עליה יחידים אשר ה' קורא.

יום חמישי, 6 במאי 2021

דרך אכזריות - לעילוי נשמת הרוגי מירון

בעקבות האסון הנורא שבו קיפדו את חייהם 45 אנשים יקרים בהילולת רשב"י במירון, שמעתי כמה וכמה פעמים שמצטטים את דברי הרמב"ם בספר משנה תורה (הלכות תעניות א,א-ג):
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י,ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:
וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה,כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:
אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:
בעקבות זאת, טען ח"כ יצחק פינדרוס שהדבר הנכון כעת הוא לחזור בתשובה ולא לחפש אשמים, ורבנים שונים קראו לציבור להתחזק בעניינים של יראת שמיים.
אולם לצערי הרב, נראה שהשתכחו מכל אותם אנשים יקרים דברים אחרים של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג,יב), ואעתיק כאן את חלקם:
ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר: מחמת אחדי האדם החסרים.
וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה', יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר "שיחת לו לא בניו מומם" וגו', וביאר שלמה את זה ואמר "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".
אם נחבר את דברי הרמב"ם בהלכות תענית לדבריו במורה נבוכים, נבין שהתענית והזעקה והתשובה נועדו לצרות שבאו לאדם או לציבור בידי שמים, בעוד שצרות שבאו בידי אדם דורשים פעולות שונות לחלוטין. ועל כן כשם שבדברים שבידי שמים מי שאיננו פועל למניעתן הוא אכזרי, כך בדברים שבידי אדם מי שאיננו פועל למניעתם הוא אכזרי.

האסון במירון איננו גזירה משמים, והוא באופן ברור תולדה של רשלנות של בני אדם, שגרמו לאסון נורא כל כך. והדרך למנוע אסונות כאלו בעתיד, היא בלמידה מעמיקה של כל הכשלים. האחראים לכך, צריכים לחזור בתשובה, לבקש סליחה, ולעשות הכל שדברים כאלו לא יישנו.

מי שמייחס את האסון במירון לקב"ה, ונמנע בשל כך מהפקת הלקחים הנדרשים, הולך בלי ספק בדרך שהרמב"ם קורא לה אכזרית, ועובר על דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

יום שני, 3 במאי 2021

להקדים רפואה למכה

פורסם באתר "כיכר השבת"

את הדברים בטור זה, אני מבקש לייחד לעילוי נשמתם ולזכרם של 45 ההרוגים באסון מירון.

הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בגמילות חסדים באופן מעורר השתאות. כל אחד ואחת מתחנך מגיל צעיר לסייע בגופו, ברכושו, בכוחותיו בכשרונותיו, לכל מי שזקוק לעזרה מכל סיבה שבעולם. כל אדם חולה, עני, נכה, זקן, בודד, פגוע נפש, או לחלופין אדם המטופל בילדים, או יולדת או בעל שמחה כלשהי, יודע שהמקום הטוב ביותר לקבל בו עזרה ותמיכה הוא בקהילה החרדית. כמדומני שלכל אחד מאלו אין מקום טוב יותר לחיות מאשר בקהילה החרדית, המהדרת בהכנסת אורחים, בביקור חולים, בהצלת נפשות, בשירותי רפואה, בצדקה, בגמ"חים מגוונים, בחילוץ בעת צרה, בהלוואת כספים, בהשאלת חפצים ועוד כהנה וכהנה.

אולם מאידך גיסא, הקהילה החרדית איננה מצטיינת בטיפול מונע כמעט בכל תחומי החיים. אין מספיק עיסוק בהכנה לפרנסה ובהדרכה לניהול כלכלי, בכדי למנוע מצב של עניות. חסרה מודעות וחינוך לסכנות שונות ומשונות ולאמצעי הבטיחות וההגנה הנדרשים כלפיהם, בטיולים, בכבישים וכיו"ב. אין מספיק הקפדה על בטיחות מבנים ועמידה בתקנים מחמירים, ולא עוסקים מספיק בהקפדה על אורח חיים בריא, בתזונה, ספורט, הימנעות מעישון ועוד כהנה וכהנה.

מהו פשר ההבדל הגדול, בין העזרה האינסופית לאחר שמישהו נקלע למצוקה, לבין העיסוק המינימלי במניעת כל המצבים הללו? זו השאלה שמטרידה אותי כבר שנים רבות.

התשובה נמצאת כמדומני במישור של האמונה והביטחון, שכולנו התחנכנו עליהם. אנו מאמינים שכל הדברים נגזרו מלמעלה, והפעולות שלנו הן אך ורק בשל חובת ההשתדלות, אבל הן אינן משנות באמת את הגזירה, ולכן אנו ממעיטים במלאכת ההשתדלות. אולם בנקודה זו עלינו לדעת שבדברים התלויים בידי אדם, עצם המיעוט בהשתדלות עלול להיות הגורם לאסונות גדולים, ועל כך מובא בחז"ל (כתובות ל,א) הפסוק מספר משלי "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב,ה).

חז"ל מדברים על החשיבות של הטיפול המונע גם בדברים הנתונים בידי שמים וגם בדברים הנתונים בידי אדם. על חולי בידי שמים, נאמר בגמרא (שבת לב,א) "לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר". על עוני הבא בידי אדם, מובא ברש"י על הפסוק מפרשת השבוע הקרובה "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה,לה) את הדברים הבאים "והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ".

בתום שנת הקורונה, ובעקבות האסון הגדול במירון, הגיעה השעה שנצטיין גם בטיפול מונע ולא רק בעזרה לאחר מעשה, ובכך בעז"ה נציל נפשות רבות ונקדש עוד יותר שם שמיים.

יום רביעי, 14 באפריל 2021

חשיבותה של אנחה

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", התפרסם בשיחות המוסר שלו, שבהן העניק נקודות ראות מקוריות וחדשניות למאמרי חז"ל.

באחת משיחותיו הוא ציטט את המדרש שמבקר את יעקב אבינו על כך שמנע את דינה בתו מלהינשא לעשיו, ורואה במעשה דינה עם שכם בן חמור עונש על כך. "רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח : לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, מָנַעְתָּ חֶסֶד מִן אֲחוּךְ הִיא נְסִבַת לְאִיּוֹב, שֶׁאֵינוֹ לֹא גֵּר וְלֹא מָהוּל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵֹּׂאת לְעָרֵל. לֹא בִקַּשְׁתָּה לְהַשִֹּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר, הֲרֵי נִשַֹּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, וַתֵּצֵא דִינָה וגו'. (בראשית רבה פ,ד)

ר' חיים שאל: האם יעקב באמת היה צריך להשיא את דינה לעשיו הרשע, רק בשל הספק שאולי תחזיר אותו בתשובה? הרי חז"ל האריכו בחומרת מי שמשיא בתו לעם הארץ, וק"ו למי שמשיא בתו לאדם רשע.

וכך הוא השיב: אמנם ברור שיעקב אבינו נהג כשורה, אבל התביעה היא על כך שבאותה שעה שהוא החביא את דינה מפני עשיו הוא לא נאנח, ולא אמר לעצמו "כמה חבל שאינני יכול להשיא את דינה לעשיו אחי, ואולי היא היתה יכולה להחזירו למוטב", הביקורת של חז"ל היא על היעדרה של אותה אנחה.

התובנה הנפלאה הזו מלווה אותי שנים רבות, ואני חושב שהיא נוגעת אלינו מאוד, ביחס ליום הזיכרון שאנו עומדים בו ובכלל למה שהתחולל כאן בשנה האחרונה.

רוב הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, ואינם נוטלים חלק בנטל הביטחוני של מדינת ישראל ובמחיר הדמים הכבד הכרוך בו. להתנהלות זו של הקהילה החרדית ישנם הסברים שונים, וניתן להתווכח על כך עד אינסוף. הפולמוס בנידון נמשך כבר עשרות שנים, והוא מן הסתם יימשך עוד שנים ארוכות. אולם הדרישה המינימלית מהקהילה החרדית היא לכל הפחות להיאנח את אותה אנחה שנתבעה מיעקב אבינו, עליהם לומר לעצמם "כמה חבל שאיננו נוטלים חלק בנטל הביטחוני של המדינה, בעוד שכל החברה הישראלית משלמת במיטב בניה על ביטחוננו". האנחה הזו לא הייתה מיישבת את ההדורים, אבל היתה גורמת להבנה שכולנו עם אחד.

זו היתה התחושה שלי גם בשנה האחרונה במגפת הקורונה, כשהמנהיגות החרדית החליטה לא לקיים באופן מלא את כללי הריחוק החברתי והתקנות שנקבעו ע"י הממשלה. אינני מתכוון להיכנס כעת לשיקולים השונים לכך, ונראה שגם כאן מדובר בוויכוח שלא ניתן להגיע בו להסכמות. אבל גם כאן ציפיתי מהמנהיגות החרדית לאנחה "כמה חבל שאנו נאלצים לפרוש מן הציבור, ולהתנהל באופן שונה מכלל החברה הישראלית".

זוהי ההזדמנות להכיר טובה לאתר "כיכר השבת" על המיזם החשוב של "מתפללים וזוכרים" (https://prayandremember.kikar.co.il/) , שנועד להזכיר לכולנו שאיננו אדישים ומתעלמים ח"ו מכל החיילים שמסרו את נפשם עבורנו.

יום חמישי, 18 במרץ 2021

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

הבוקר התוודענו לבשורה איומה על אב שרצח את בנו בן ה-13, ואין מילים לתאר את הזעזוע שאוחז בכל אדם מידיעה זו.

כשאנו שומעים על דברים איומים ונוראים כמו רצח אונס וכיו"ב, אנו חושבים בו זמנית על הפוגע ועל הנפגע. על הפוגע אנו תמהים כיצד אדם בן אנוש יכול לעשות מעשה כזה נורא, וכלפי הנפגע אנו מתעוררים לחמלה והזדהות.

בכל פעם, מתעוררת מחדש שאלת האחריות של המעגלים הנוספים, של הסובבים את הפוגע ו/או הנפגע, האם וכיצד הם יכלו למנוע את המעשה הנורא.

בנקודה זו אני סבור, שניתן לזהות שתי נקודות מוצא. נקודה אחת נוגעת לנוכחותו של אדם פוגע בתוכנו, ובנקודה זו אנו יכולים למצוא הצדקות שונות, כמו הסתרה, אחיזת עיניים, או חוסר שפיות. נקודה שניה נוגעת לנוכחותו של נפגע בתוכנו, וחוסר תשומת הלב וההקשבה שלנו לסבלו ולסימני המצוקה שלו, וכמובן שגם כאן ניתן לטעון לשתיקה, הסתרה, בושה וכיו"ב.

נראה לי שהאבחנה בין שתי הנקודות הללו היא הכרחית. הקהילה החרדית מבקשת להיות חברת מופת, ולא לאפשר לאנשים רעים לשמים או לבריות להיות חברים שווים בתוכה, ולכן כשאדם חרדי מתגלה במעשים כה איומים נשמע מיד הסברים איך הדבר התאפשר. מבחינה זו, אני עצמי פחות מוטרד מהשאלה הזו, ואני סבור שכל חברה צריכה להכיר שיש בתוכה גם אנשים פחות טובים (מפורסם שציבור זה ר"ת של צדיקים בינונים ורשעים).

מבחינתי, הנקודה החשובה ביותר לקהילה היא לספק הגנה לחלשים בתוכה העלולים להיפגע, ובנקודה זו בכל פעם שמתגלים נפגעים, הדבר העיקרי שמעסיק אותי הוא האם וכיצד יכולנו להגן עליהם. האם יש לנו מנגנונים לזהות מצוקה? האם לחלשים בתוכנו יש כתובת לפנות ולהתריע מסכנה מתקרבת?

כמדומני, שניתן לזהות סתירה מובנית בין שני הדברים, שכן הרצון שלנו לחוש בתוך חברת מופת, ולהסתיר את קיומם של אנשים רעים בתוכנו, מונע מאתנו להישיר מבט אל החלשים והנפגעים, וגורם לנו להתעלם מסימני מצוקה, ולא להטות אוזן לסכנות.

בפרשת עגלה ערופה בספר דברים (פרק כא) מתואר הטקס שנערך כשנמצא חלל באדמה, ושם ניתן כובד המשקל לאסון שהתחולל במותו של חף מפשע, ולא בחיפוש אחרי האשם. על הפסוק "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה", כלומר שבית הדין לוקח אחריות על מניעת מקרים של מוות בשל חוסר תשומת לב למצוקה.

זוהי בעיניי גם השאלה המרכזית בפרשייה שעלתה לסדר יומנו בשבוע האחרון, על הפגיעות החמורות של ראש ארגון זק"א (לשעבר) בנערים ונערות. אנו צריכים לשאול את עצמנו מה עשינו בכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה באותם חסרי ישע, ומה נעשה מכאן ולהבא למנוע מקרים דומים. לשאלה זו לא נוכל להצטדק בתשובה שמעולם לא הערכנו באמת את האדם הזה, או שפלוני פעל בחוסר שפיות. תשובות אלו אינם מסייעים לנפגעים, ולא ימנעו פגיעות נוספות מכאן ולהבא.

יום שני, 15 במרץ 2021

משבר והזדמנות

פורסם באתר "מקור ראשון" (https://www.makorrishon.co.il/opinion/325213/)

מערכת היחסים בין הקהילה החרדית בישראל לכלל החברה הישראלית – מקום המדינה ועד היום – ידעה עליות ומורדות. הסתגרותה של הקהילה החרדית מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, חילוקי הדעות בינה לבין כלל החברה הישראלית בסוגיות דת ומדינה, אי-גיוסם של בחורי ישיבות חרדים, שיעורי תעסוקה נמוכים של גברים חרדים, היעדר לימודי ליב"ה בחלק ניכר ממערכת החינוך לבנים חרדים ועוד כיו"ב, גרמו לא אחת לעימותים ולחוסר הבנה והסכמה בין הצדדים.

בשנים האחרונות, היינו עדים לשתי מגמות הפוכות. מחד, בשדה הפוליטי היה נראה שהשסע והקיטוב מול הנציגות הפוליטית החרדית מחמירים, בנושאים הקשורים לגיוס, לימודי ליב"ה, תעסוקה, גיור, שבת, נישואין וגירושין, מתווה הכותל ועוד כהנה וכהנה. ומאידך, בחיי המעשה היה נראה דווקא שחלה התקרבות והיכרות בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

יותר צעירים חרדים השתלבו במרחב הציבורי, בעולם העבודה, באקדמיה, בצבא, בשירות האזרחי וגם במקומות מגורים, וארגונים רבים עסקו בשיח מקרב, מגשר ומכבד בין האוכלוסיות השונות. בתוך הקהילה החרדית, היו גם כאלו שחששו מהתקרבות יתר בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

מגפת הקורונה, שהייתה עשויה להיות גורם מאחד מול סכנה משותפת, הביאה אותנו למציאות קשה מאוד. חלק ניכר מהקהילה החרדית לא קיבל על עצמו את כל שמירת הכללים והתקנות שנקבעו על ידי גורמי השלטון והמקצוע, והמשיך במידה ניכרת בשגרת חייו. המהלך הזה נתפס בחברה הישראלית כחוסר אחריות, חוסר אכפתיות ואי סולידריות עם כלל החברה, עד כדי זלזול בחיי אדם, בחוקי המדינה ובחיים המשותפים שלנו זה לצד זה.

בצד החרדי שררה אווירת נרדפות ואכיפה בררנית, ותחושה שהחברה הכללית אינה מבינה ומכילה את עולם הערכים ואורחות החיים הייחודיים לקהילה החרדית. כעת נראה שהתמונה התהפכה. במישור הפוליטי מרבית המפלגות אינן מבליטות את הסוגיות שבמחלוקת מול הקהילה החרדית, אבל בקרב הציבור הרחב משני הצדדים, נוצר ריחוק גדול, שחשוב לתת את הדעת כיצד מתמודדים איתו ביום שאחרי המגפה.

הקהילה החרדית בישראל אינה עשויה מקשה אחת, היא מונה למעלה ממיליון נפש ויש בה קבוצות שונות ועמדות מגוונות, וכאן בדיוק נמצא האתגר הגדול של החברה הישראלית. חשוב להכיר שיש כיום עשרות או מאות אלפי צעירים חרדים, המעוניינים במערכת יחסים בריאה וטובה יותר עם המדינה ועם כלל החברה הישראלית, אבל הם אינם מאורגנים ואינם מיוצגים וקולם כמעט איננו נשמע לא בתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.

הדור הצעיר הזה, איננו מעוניין להשתלב ולהיטמע בחברה הישראלית ולאבד את זהותו וייחודיותו, אבל הוא מאמין שניתן לנסח מחדש את ההבנות וההסכמות סביב הסוגיות השנויות במחלוקת. הציבור הזה מוצא את עצמו כמיעוט בתוך הקהילה החרדית, הוא חש שעמדותיו אינן מושמעות, וצרכיו אינם מקודמים על ידי אף גורם שלטוני, לא מתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.


אם קודם המגפה היו אי אלו אנשים בקהילה החרדית שחשו חוסר נחת בחלק מהנושאים הללו, הרי שכעת תחושת חוסר הנחת התרחבה עשרת מונים והיא מקיפה ציבור גדול מאוד. המשימה החשובה כעת היא להשתמש בחוסר הנחת הזה לבנייה מחודשת של השותפות בין חלקים מהקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית למען העתיד המשותף שלנו כאן. הציבור המדובר מונה כאמור מספר רב של יחידים, אבל הוא זקוק לעזרה רבה בהתארגנות פנימית, בהשמעת קול, ובמילוי צרכיו. אם נשכיל לזהות את הצעירים הללו ולסייע להם, אין לי ספק שהדבר יביא ברכה מרובה לכולנו.

יום חמישי, 21 בינואר 2021

אלמלא מוראה של מלכות

מגפת הקורונה מלווה את חיינו כבר קרוב לשנה, וכולנו תקווה שבקרוב נראה גם את סיומה, אולם אין ספק שהשלכותיה ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב. 

הקהילה החרדית בישראל - שזכיתי להימנות על שורותיה - מקיימת כבר שנים רבות מערכת יחסים מורכבת ביותר עם כלל החברה הישראלית. ההסתגרות הגיאוגרפית, ההתבדלות התרבותית, ההימנעות מגיוס לצה"ל, שיעורי התעסוקה הנמוכים, ההחמרה ההלכתית, השמרנות, גורמים לחוסר הבנה ולמתחים רבים על דמותה של המדינה בכלל ועל חובותיה וזכויותיה של הקהילה החרדית בפרט. אולם נראה שהקורונה הביאה לפתחנו אתגר גדול עוד יותר למערכת היחסים הזו, ועל הנקודה הזו אני מבקש להרחיב מעט. 

עם פרוץ המגפה, ניתן היה לזהות בקהילה החרדית שני קולות שונים. מן הצד האחד, ניצבו אלו שהבינו את משמעות הסכנה לפרט ולכלל ואת החובה בסולידריות בין כל חלקי החברה וציות מלא לכללי הריחוק החברתי, גם במחיר הכבד של סגירת בתי כנסת, סגירת מוסדות חינוך, צמצום למינימום של משתתפים בחתונות, בריתות והלוויות וכיו"ב. ומן הצד השני, ניצבו אלו שביקשו בכל מחיר לשמור על השגרה, מבחינה דתית ומבחינה חברתית וקהילתית, מתוך שלל נימוקים, תוך התעלמות או השלמה עם המחיר הכרוך בכך. הקהילה החרדית בחלקה הגדול מצאה את עצמה במבוכה גדולה בין שתי הגישות המנוגדות הללו, ללא הכרעה ברורה וחד משמעית לאחד הצדדים. 

בנקודה זו, היו שני גורמים שהתערבותם היתה עשויה להשפיע על הכיוון שאליו תפנה מרבית הקהילה החרדית: 1. רשויות החוק והמשפט. 2. אמצעי התקשורת. להבנתי, שניהם פעלו באופן שחיזק את העמדה של ההתעלמות מהסכנות והפרת כל הכללים. 

רשויות האכיפה גילו לאורך כל השנה אוזלת יד בכל הנוגע להפרת הכללים, בפרט ככל שהיה מדובר בהפרות גלויות של ציבור גדול בהנחיית מנהיגות רבנית וציבורית, בין אם מדובר בחתונות ענק או בשולחנות שבת (טישים) המוניים בחצרות החסידים, ובין אם מדובר בפתיחת מוסדות חינוך בניגוד מוחלט לתקנות. בכך העבירה המדינה מסר שהחשיבות של שמירת הכללים היא מוגבלת, והפרתם איננה כרוכה במחיר משמעותי. המציאות הזו החלישה משמעותית את הקולות בקהילה החרדית שביקשו להחמיר בהלכות "פיקוח נפש" ולהקפיד על כל הכללים יותר מהלכות אחרות עפ"י הכלל התלמודי "חמירא סכנתא מאיסורא" (חמורה הסכנה מהאיסור), והעצימה את אלו שראו בסלחנות של רשויות החוק הוכחה בצדקת דרכם. 

התקשורת הכללית בחרה להבליט את הקבוצות והאירועים בקהילה החרדית שזלזלו והפרו את הכללים, ופחות הנכיחה את הקבוצות שבחרו לשמור באופן מלא ואף מחמיר על הכללים ושהביעו התנגדות גלויה למפרי החוק. בכך היא גרמה לנזק כפול, שכן היא גרמה מחוץ לקהילה החרדית לכעס ותרעומת על הקהילה החרדית, שפעם נוספת איננה מגלה סולידריות עם כלל החברה, ועלולה לגרום להחמרת התחלואה בכל המדינה, ובה בעת היא גרמה לרבים בקהילה החרדית לחוש מותקפים שלא בצדק, מה שגרם בעקיפין להסתגרות והיחלשות של הסולידריות. 

להבנתי, המדינה והתקשורת גרמו לחיזוק הכוחות הבדלניים בקהילה החרדית, במקום לנצל את ההזדמנות לחיזוק הכוחות הפנים-חרדיים המבקשים דווקא לשפר את מערכת היחסים עם כלל החברה הישראלית, למקום של יותר פתיחות וכבוד הדדי. אני חושש מאוד, שגם בחלוף המגיפה יקח עוד זמן רב להחזיר את המצב לקדמותו, ולבנות כאן עתיד משותף טוב יותר.

יום שני, 18 בינואר 2021

חרדים, דתיים-לאומיים ומה שביניהם


בשבוע שעבר התפרסמו סרטונים ממלוניות קורונה, בהם נראו תלמידי ישיבות חרדיות לומדים יחד עם תלמידי ישיבות דתיות-לאומיות וכן פאנל שבו התווכחו אלו עם אלו בענייני "השקפה" (ראו כאן). בסוף השבוע התפרסם מכתב של גדולי התורה הליטאיים כנגד השהות של בחורי ישיבות במלוניות, ומטבע הדברים היו שקישרו בין הדברים. אני מבקש לנצל את ההזדמנות לדבר על הנושא בכללותו.

אינני יודע לקבוע מבחינה היסטורית מתי בדיוק התבצעה החלוקה בין החרדים לציונות הדתית, אולם נראה שהיא התחוללה בעיקר בקום המדינה והיא הלכה והעמיקה עם השנים. אולם ספק גדול, האם ועד כמה החלוקה הזו רלוונטית כיום. 

בציונות הדתית יש כיום גיוון גדול מאוד, שקשה מאוד לכלול את כולם בהגדרה אחת. בצד האחד יש את החרד"לים תלמידי "הר המור" ו"מרכז הרב", בצד השני יש את הדתיים הליברלים או דתיים-לייט, ובתווך מנעד רחב של גוונים ועמדות.

גם הקהילה החרדית, מוצאת את עצמה מגוונת מאוד, גם אם הדברים פחות ברורים מאשר בציונות הדתית. מעבר לחלוקה המוכרת לליטאים / חסידים / ספרדים, יש כיום מצד אחד את "הפלג הירושלמי", מצד שני את "החרדים החדשים", ובתווך מגוון רחב של גוונים ועמדות.

נדמה לי, שכמעט לכל קבוצה בציונות הדתית, ניתן למצוא מקבילה בקהילה החרדית. כך לדוגמה, הדמיון בין בחור מ"מרכז הרב" לבחור מפוניבז', עשוי להיות גדול מהדמיון של כל אחד מהם לרוב בני גילו בקבוצת ההשתייכות שלו.

מיעוט ההיכרות של אלו את אלו, נובעת לענ"ד בעיקר מחלוקה ישנה ופחות רלוונטית, והיכרות הדדית עשויה לדעתי לשנות דברים רבים וליצור חיבורים חדשים ומרתקים. הבעיה המרכזית בעיניי היא, שבעוד שבציונות הדתית לגווניה יש לחלק ניכר מהצעירים מושג על השקפת עולמם וכלים להציג אותה ולדון עליה, כמדומני שלרוב הצעירים החרדים אין לא את הידע ולא את הכלים לעשות זאת, והדבר בא לידי ביטוי בפאנל שהתקיים במלונית. בשל כך, ניתן להבין את החשש ממפגשים כאלו.

לפני למעלה מחמש שנים פרסם ידידי הרב יוסף מילר  מאמר מקורי בנושא, מעניין אם יש סיכוי שהדיון בסוגיה זו ייכנס כעת לתוך העולם החרדי.

יום שלישי, 12 בינואר 2021

מגפת הקורונה וחוק הגיוס

עימות באשדוד בניסיון לסגור ישיבה (דוברות משטרת ישראל)
כולנו מקווים שבקרוב מגפת הקורונה תהיה מאחורינו והחיים יחזרו למסלולם, אז גם נחזור לסוגיות שהעסיקו אותנו לפני הקורונה, ובכללם גם שאלת גיוסם של הצעירים החרדים.

העילה הרשמית לאי גיוסם של הצעירים החרדים, היא חשיבות לימוד התורה שהוגדרה במעמד "תורתו אומנותו", ביטוי שמקורו בגמרא אודות רשב"י ותלמידיו שהתמסרו ללימוד תורה באופן מוחלט.

חוששני שבעקבות השנה האחרונה, תתחזק הטענה בחברה הישראלית שהסיבה לאי גיוסם של החרדים היא חוסר הסולידריות והאכפתיות שלהם לגורלה של המדינה ושל כלל החברה הישראלית ולא החשיבות של לימוד התורה. אם חלק ניכר מהחרדים לא גילו סולידריות עם כלל החברה, בשמירה על כללי הריחוק החברתי ותקנות הקורונה, הם עלולים להיות חשודים בגישה דומה גם בנוגע לנטל הביטחוני.

מאידך גיסא, חוסר האכיפה של המדינה על שמירת הכללים והתקנות בקהילה החרדית, עשויים להשליך גם הם על ההבנה וההכרה משני צדי המתרס שאין שום משמעות לחוק כזה או אחר שינסה לחייב את הצעירים החרדים בגיוס לצה"ל. אם המדינה איננה רוצה או איננה מסוגלת לכפות איסור התקהלות למשך תקופה קצרה, עאכו"כ שהיא לא תכפה גיוס על עשרות אלפי צעירים חרדים שאינם מעוניינים ומוכנים לעשות זאת. מבחינה זו, אוזלת היד של המדינה הוכיחה למעשה את צדקת "הפלג הירושלמי" שקורא כבר שנים רבות לכלל הקהילה החרדית להתעלם מחוק הגיוס.

אם הניתוח שלי בשתי הנקודות הללו נכון, אני מודאג מאוד. עתיד החברה והמדינה תלוי להבנתי בשותפות יעוד ובשותפות גורל של כולנו, אובדן הסולידריות והאכפתיות עם חוסר האמון ההדדי ועם אוזלת היד של השלטון תוביל אותנו לפירוד ולאנרכיה ח"ו.

אשמח להתבדות!