חפש בבלוג זה

יום שלישי, 28 באוגוסט 2018

עולם הישיבות הליטאי - מבט כללי


ישיבת וולוז'ין הוקמה ע"י הגר"ח מוולוז'ין לפני 216 שנים, וכמדומני שניתן לחלק את התקופה הזו לשלוש תקופות של כ-70 שנה.
  1. אם הישיבות - הקמת ישיבת וולוז'ין בתקופה שרוחות ההשכלה והנאורות מנשבות בעולם היהודי, על מנת להגדיל את מעמדו וכבודו של תלמיד הישיבה המתמסר ללימוד תורה. הישיבה הצליחה להוות אבן שואבת לנערים מיוחדים מרחבי העולם היהודי ולהגביה ולרומם את קרנם, ורבים מהם נעשו גדולי תורה וכיהנו כרבנים וכראשי ישיבות.
  2. ישיבות המוסר - ראשית תנועת המוסר של הגר"י מסלנט ותלמידיו הגדולים, שהקימו את ישיבות המוסר, שנועדו ליצור להט אידאולוגי מסעיר כתגובה לתנועות אידאולוגיות חזקות שפעלו באותה תקופה בעם היהודי. הסבא מקלם, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה, הצליחו כל אחד בדרכו ליצור להט נעורים בקרב בני הישיבות עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות אירופה.
  3. חברת הלומדים - הקמת עולם הישיבות בארץ ישראל לאחר השואה ובמקביל להקמתה של מדינת ישראל ע"י ראשי ישיבות בעלי חזון כדוגמת הגרי"ש כהנמן ובעידוד גדולי תורה כדוגמת החזו"א, על מנת לשקם את עולם התורה שחרב ולהצמיח דור של שומרי תורה ומצוות שיפיצו תורה בעם ישראל ושיתבדלו מהציונות מהמודרנה ומהחילוניות. לשם כך, הוקמו ישיבות רבות בכדי לאפשר לכל נער שומר תורה ומצוות לבוא בשערי הישיבה, ולהישאר בה אם ירצה לאורך ימים ושנים.
דומני שאנו עומדים כעת בפתחה של תקופה רביעית, ואני חושב רבות על התפקיד של הישיבות ועל דמותן בעת הזאת.
אני מאמין של"חרדיות החדשה" תהיה חשיבות רבה בהקמת הישיבות לדור זה, ושרק הקמת ישיבות בעלות מאפיינים מתאימים לאתגרי התקופה תוכל לתת תוכן פוזיטיבי ובר קיימא לקהילה זו.
עם כל הכבוד לכל המיזמים החשובים מבית מדרשם של "החרדים החדשים" ויש לי הרבה כבוד אליהם, אני משוכנע שהקמת "ישיבה גדולה" במודל ייחודי הוא האתגר החשוב ביותר.

נ.ב. ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הפנה אותי למאמר עם נקודות דומות שהוא פרסם בעבר באתר "צריך עיון".

יום שני, 27 באוגוסט 2018

שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי

מר"ח אלול עד הושענה רבה אנו נוהגים לומר פעמיים ביום את פרק כ"ז בתהלים, ובתוכו אנו אומרים את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
פסוק זה מוכר היטב בעולם הישיבות הליטאי מאז ישיבת וולוז'ין ועד היום, וכמדומני שבמובן מסוים הוא מהווה את המוטו של עולם זה. בישיבות נובהרדוק היה למונח "שִׁבְתִּי" מקום מרכזי, והוא מתואר יפה בספרו של בוגר נובהרדוק שמואל בן ארצי שנקרא בשם זה.
ניתן לדבר רבות על החוויה הישיבתית, על לימוד התורה, על התפילות, על המוסר, על השבתות, על הדמויות השונות ועוד, אולם כמדומני שהחוויה החזקה ביותר היא ההתמסרות המוחלטת לרעיון גדול, כל יום, כל היום, לתקופת חיים משמעותית ולעתים לכל החיים. את התחושה המיוחדת הזו, לא ניתן להעביר למי שלא חווה אותה בעצמו, והיא בבחינת "זָר לֹא יָבִין זֹאת".
תיאורים רבים של ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה ניתן למצוא כבר בחז"ל ובתלמוד, אולם נראה שישיבת וולוז'ין היא שהפכה זאת לדרך חיים לרבים. דמותו של הגאון מווילנא כפי שעולה מתיאוריו של תלמידו הגדול רבי חיים מוולוז'ין, היא המודל המושלם למימוש של אותה התמסרות. 
את חשיבות ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה, ניתן להבין עפ"י דבריו של הגר"ח בספרו "נפש החיים" (שער ד' פרק כ"ה) שאם יהיה העולם פנוי רגע אחד מלימוד תורה הוא ייחרב, וככל הנראה זהו הבסיס לנוהג שהיה בישיבת וולוז'ין של חלוקת הישיבה למשמרות בכדי שקול התורה לא ייפסק בישיבה. זהו להבנתי סוד הקסם של הישיבות הליטאיות לאורך שנים רבות, ובמובן מסוים עד היום לא פג הקסם, למרות שכמדומני שמסיבות שונות הוא הרבה פחות חזק מבעבר. 
את חוויית ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה לא ניתן לחוות בישיבה שהלימוד בה איננו חזות הכל, וכן לא בצירוף של דברים אחרים. לכן לא ניתן למצוא אותה לדעתי לא בישיבה תיכונית ולא בישיבת הסדר ולא בכל מסגרת המשלבת דבר נוסף עם לימוד תורה. זוהי הסיבה למאבק החריף כנגד "תנועת המוסר" של הגאון ר' ישראל מסלנט, שאיימה לפגוע בבלעדיות ובטוטליות של לימוד התורה בישיבות. חשוב לציין שתנועת המוסר עצמה עשתה שימוש בפעולות של התמסרות לעבודת המוסר ולתיקון המידות.
כמדומני שניתן למצוא בעולם עוד דוגמאות נוספות לחוויה דומה לזו, אם במקומות עם אידאולוגיות מאוד ברורות ומסבירות כל, או במקומות תובעניים ואינטנסיביים במיוחד, אבל עדיין נראה לי שמדובר כאן בדוגמה ייחודית.
האם החוויה הזו מתאימה לכל אחד? האם היא אפשרית לאורך שנים? האם יש בה רק יתרונות? אני סבור שאלו הן שאלות גדולות, ושניתן להאריך להרחיב ולהעמיק בהן, אבל חשוב להכיר בקיומה ובייחודיותה לפני כל דיון.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" לכתחילה

בהתייעצות שקיימתי בשבוע שעבר בנוגע לישיבת "חכמי לב", כתב אלי אדלר תגובה חשובה מאוד ובתוכה הוא כתב את הדברים הללו "רוב מוחלט של החרדים המודרניים / האבניקים ודומיהם, מעוניינים בלימודי בגרות, אבל חשוב להם מאד שהבן ילמד בישיבה גדולה, ולו לכמה שנים". אני חושב שהוא צודק מאוד ברמה העובדתית, ואני חושב שזהו נושא שראוי להרחיב בו.

ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב
הישיבות התיכוניות החרדיות הותיקות כדוגמת "הישוב", "מערבא", "נהורא", הפנו לאורך שנים את כלל בוגריהם להמשיך את דרכם בישיבות גדולות ליטאיות. בעבר היו בוגרי הישוב גם בפוניבז' ובסלבודקא, ועד היום ישנם בוגרי הישוב מערבא ונהורא בישיבת חברון, נתיבות חכמה (וולפסון), דרך חכמה (סילבר), עטרת ישראל ועוד. בנוסף, ישנן ישיבות שפונות בעיקר לבוגרי הישיבות התיכוניות, כדוגמת אתרי, אופקים, מאורות התורה בטלז סטון, תפארת צבי, שיח ידידיה (שנסגרה לאחרונה), קרית מלאכי ועוד. אולם השאלה היא, האם מדובר במהלך טבעי או מלאכותי?

תפיסת העולם של ההורים ששולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות, היא בדרך כלל תפיסה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". הם מאמינים בחשיבות של לימודים כלליים ותעודת בגרות, וסבורים שבגיל הנעורים אין עדיין צורך להקדיש את כל היום ללימוד תורה בלבד. אולם תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לדעתם של ראשי הישיבות הגדולות שבהן ממשיכים ילדיהם לאחר סיום הישיבה התיכונית, ובמובן מסוים בוגרי הישיבות התיכוניות החרדיות נדרשים במסלול זה "לחזור בתשובה".

ישיבת "חברון" בירושלים
למיטב ידיעתי, מרבית בוגרי הישיבות התיכוניות שהמשיכו בישיבות גדולות אכן לא המשיכו בדרכם של הוריהם, ואת ילדיהם שלהם הם שלחו לישיבות קטנות. מה שמלמד על הצלחתן של הישיבות הגדולות, לשנות את תפיסת העולם של בוגרי הישיבות התיכוניות שבאו בשעריהן.

נקודה חשובה בעניין זה היא עמדתם של ראשי הישיבות התיכוניות עצמם, האם הם רואים בישיבות הללו דרך לכתחילה או שהם רואים אותם כאילוץ בדיעבד בשל רצונם של ההורים?

אחד מראשי הישיבות התיכוניות החרדיות המצליחות ביותר, התראיין לפני שנים רבות לעיתון "משפחה" ואמר: "אם אחד הר"מים שלי ירצה לשלוח את בנו לישיבה שלי, אני אוציא אותו מהישיבה". אותו ראש ישיבה ביקר בשבוע שעבר אצל תלמידיו שהמשיכו בישיבה גדולה חדשה (של הרב זליג ברוורמן) ואמר להם: "כעת אני יכול לגלות לכם, שכל מה שעשיתם אצלנו ארבע שנים, היה שטויות".

בשל כך, נער שמאמין בעצמו בשילוב תורה עם דרך ארץ, עלול להתקשות להשתלב בישיבה גדולה, לא בשל הקושי להתמסר ללימוד תורה, אלא בשל חוסר הסכמה עם הלך הרוח של ראשי הישיבות, הר"מים והמשגיחים.

כמדומני שבעיה זו, איננה קיימת בישיבות התיכוניות של הציונות הדתית ובישיבות התיכוניות החרדיות בארה"ב, מפני ששם גם אם הם ממשיכים בישיבה גדולה במשך מספר שנים, הרי צוות הר"מים עצמו מאמין בלגיטימיות של שילוב תורה עם דרך ארץ.

לפני שלוש שנים נפגשתי עם ת"ח מצרפת ראש ישיבה תיכונית בפריז, והוא שאל אותי: "האם אתה מאפשר לתלמידיך חשיבה עצמאית ושאילת שאלות בנושאים שונים של אמונה והשקפה?", כשנעניתי בחיוב הוא אמר: "אני גם רוצה לנהוג כך, אבל אני מעוניין שהם ימשיכו בישיבות גדולות בישראל, ואם הם יתרגלו לעצמאות מחשבתית ושאילת שאלות, הם לא יצליחו להשתלב בהן". אני חושב שמדובר בנקודה דומה למה שתיארתי מקודם.

למעשה, אני סבור שהרצון להפנות את כל הנערים לישיבה גדולה הוא שגוי, אבל אני עדיין מאמין שהוא יכול להיות נכון למרבית הנערים, אלא שכאמור יש צורך בישיבות גדולות שמאמינות בתפיסת העולם של תורה עם דרך ארץ, ואת זה אני מתקשה למצוא כאן בישראל.

יום שני, 6 באוגוסט 2018

30 שנה ל"דגל התורה"

בתקופה זו לפני 30 שנה, הוביל אדם נמרץ בן 36 מדרום הארץ התארגנות של ראשי ישיבות ליטאיות בשם "ארגון בני תורה" - אב"ת. הפעיל החרוץ משה גפני היה אז ראש כולל בעירו, וכמדומני ששמו לא היה מוכר כמעט לציבור. לאחר מספר חודשים הובילה ההתארגנות הזו להקמתה של מפלגת "דגל התורה", בהנהגתו של ראש ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך זצ"ל, שזכתה לשני מושבים בכנסת שבהם כיהנו ח"כ אברהם רביץ ז"ל וייבדל לחיים ארוכים ח"כ משה גפני.

בפרספקטיבה של 30 שנה, ניתן לדעתי לנסות להבין את משמעות הקמת "דגל התורה" ואת השפעתה על הקהילה החרדית בפרט ומדינת ישראל בכלל. מנקודת ראותי, נראה שהכותרת המתאימה לסיכום זה היא "עלייתה ודעיכתה של מפלגה", אבל אני כידוע אינני אובייקטיבי בעניין זה.

הקמת "דגל התורה" נועדה לרומם את קרנם של בני עולם הישיבות הליטאי, שהרגישו במשך שנים סרח עודף בתוך מפלגת "אגודת ישראל" שנשלטה בעיקר ע"י חסידי גור. הציבור הליטאי עצמו היה מפוצל במשך השנים בין שתי סיעות פנימיות ב"אגודת ישראל", "שלומי אמונים" של ח"כ מנחם פרוש ו"צעירי אגודת ישראל" - צא"י של ח"כ שלמה לורינץ. הגרא"מ שך שהיה אז בן 90, התגלה אז בשיא כוחו והצליח להלהיב את המוני בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, שהרגישו שיש להם מנהיג שמוביל אותם. הקמת המפלגה הייתה המהלך המשלים להקמת עיתון "יתד נאמן" 3 שנים קודם לכן, והקמת מערך הכשרות "שארית ישראל" שנה לפני כן.

כנס היסוד של "דגל התורה" בבנייני האומה לאחר חג הסוכות תשמ"ט, היה אירוע מכונן בקרב ציבור זה, עם הנאומים המפורסמים של הרב שך ואברהם רביץ, ועם גלריה של כל גדולי התורה הליטאיים. המחלוקת החריפה שהתגלעה אז בין הציבור הליטאי לציבור החסידי, והמאבק הישן של הרב שך בחסידות חב"ד קרעו את הציבור החרדי מבפנים, אבל חיזקו מאוד את גאוות היחידה של כל קבוצה בתוכה. ההצלחה להכניס שני נציגים לכנסת, לוותה בתחושת סיפוק עצומה.

חלק משמעותי מהקמת תנועה חדשה, היה הדיבור על הסיאוב של מפלגת "אגודת ישראל" שנציגיה נצמדים למושבים, שהם עושים ככל העולה על רוחם ואינם דואגים לרווחת הציבור. התחושה של הקמת מפלגה חדשה ונקייה, בהובלת גדולי התורה, ועם דאגה לציבור הרחב ולא למקורבים, נסכה בנו הרבה גאווה וייחודיות. הגרא"מ שך היה למעשה האדמו"ר הליטאי הראשון, והוא הפך לגיבור תרבות בלתי מעורער (למעט כיסי התנגדות בודדים של תלמידי החזו"א ותלמידי בית בריסק) בעולם הישיבות הליטאי.

אם נסתכל על "דגל התורה" כיום נדמה שכל הפגמים שנמצאו אז ב"אגודת ישראל" קיימים לא פחות ב"דגל התורה" של ימינו. מבחינת מנהיגות, הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה (באופן פורמלי לפחות) האדמו"ר הליטאי השני, אולם הוא לא זכה לאותה עמדה כמו הרב שך, ולאחר מכן התפצלה החסידות הליטאית לשניים לפלג המרכזי שנשמע לגראי"ל שטיינמן זצ"ל ול"פלג הירושלמי" שנשמע לגר"ש אויערבאך זצ"ך. הפטירה של שניהם בשנה האחרונה, השאירה למעשה את שני הפלגים ללא מנהיג מוסכם, ועם הרבה סכסוכים פנימיים.

במשאים ומתנים הפוליטיים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, ברמה הארצית והמוניציפלית, ממשיכים לראות את מרבית הציבור הליטאי כמצביעים טבעיים של "דגל התורה" ומן הסתם זה גם נכון ברמה העובדתית, אבל ברור שמבחינה רגשית אין בכלל השוואה בין תחושת ההזדהות שהייתה אז לבחורי הישיבות וארכי הכוללים עם התנועה ועם העומדים בראשה למצב כיום.

אני מתקשה לראות כיום בציבור הליטאי מנהיג תורני בעל שיעור קומה שיוכל לסחוף אחריו את הציבור הרחב וליהנות מקונצנזוס רחב, ואני גם מסופק לגבי היכולת של "דגל התורה" לשנות את תדמיתה כמפלגה מסואבת שאיננה מסוגלת ליזום ולהתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום.

מעניין האם המפלגה חושבת לציין בדרך כלשהי 30 שנה להיווסדה.


נ.ב. מעניין לציין, שיש הרבה דמיון בין מצבה של "דגל התורה" למצבה של תנועת ש"ס שהוקמה 4 שנים לפניה בהובלה של צעיר חרדי בן 25 ובהנהגתו של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, גם היא נמצאת במשבר מבחינת מנהיגות תורנית וגם היא זוכה כמדומני לדימוי של מפלגה מאובנת ומסואבת.

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ

בתקופה האחרונה קראתי באתרי החדשות החרדים ידיעות בשני נושאים פנים-חרדיים שלכאורה אין קשר ביניהם, אולם להבנתי הם נובעים מתפיסה אחת הדורשת שינוי יסודי.

הנושא הראשון הוא הבחירות המוניציפליות הקרבות, כשאנו מדווחים חדשות לבקרים על הסחר-מכר המתנהל בין ראשי שלושת המפלגות החרדיות בנוגע לאיוש התפקידים במועצות ובראשות הערים, כשראשי המפלגות מבקשים לצאת עם שלל תפקידים לאנשיהם.

הנושא השני הוא ה"מרד" של בחורי ישיבת חברון שקראו לאחרונה תיגר על החלטות שונות של הנהלת הישיבה, כשהנהלת הישיבה מצידה עושה כל שביכולתה להצר את צעדיהם של בחורים עצמאיים וליצור בישיבה אווירה של ציות מלא לכל החלטותיה.

המכנה המשותף לשני המקרים הללו, הוא ההתעלמות המוחלטת מהיותו של הציבור הרחב בעל דעה עצמאית, בין אם מדובר בכלל בעלי זכות הבחירה החרדים ובין אם מדובר בבחורי ישיבה מסוימת. אלו סימפטומים לבעיה עמוקה שתפסה לה אחיזה עמוקה בקהילה החרדית, ועלינו לתת את הדעת כיצד להתמודד עמה.

הגמרא במסכת ראש השנה (כה,ב) אומרת "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים". מכאן אנו למדים, שגם אם חובתם של הקטנים לציית לגדולים, הרי שראוי לגדולים להקשיב לקולם של הקטנים ולבחון אותם אולי הצדק עמם.

המחשבה של ראשי המפלגות החרדיות שלציבור המצביעים אין כלל מה לומר בנוגע לבחירת הנציגים במועצות ובראשות הרשויות המקומיות, נובעת מההרגל של שנים רבות שבהן הציבור נשמע ל"קריאות הקודש" להצביע למפלגה פלונית או אלמונית, והם מתייחסים לציבור זה כ"קהל שבוי" שאין לו דעה עצמאית.

אם לאנשים מבוגרים לא אמורה להיות דעה בנוגע לנציגיהם הפוליטיים, בוודאי שלבחורי ישיבות צעירים אין מה לומר בנוגע להתנהלות הישיבה שבה הם לומדים, ובישיבה אין מקום לתלמידים המבקשים לחוות דעה בנידון.

הדרך להשתקת כל דעה ומחשבה עצמאית בקהילה החרדית-ליטאית מתבצעת ע"י המושג המפורסם "דעת תורה", אולם בחינה מעמיקה של הדברים הן מבחינת המקורות התורניים, הן בהיבט היסטורי והן ברמה העובדתית, מגלה שמדובר במניפולציה שנועדה להעניק כוח בלתי מוגבל לגורמים מסוימים, ללא שום קשר בינם לבין המושג המקורי.

המשמעות המקורית של "דעת תורה" היא שלתורה יש אמירה בכל תחומי החיים של האדם, וממילא ברור שככל שהאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר הוא יכול להסתמך על יותר מקורות תורניים ולראות תמונה רחבה יותר. אולם בשום אופן אין סיבה לשלול את שיקול הדעת של השכל הישר בכל דבר ועניין, ולא לשלול מהאדם מן השורה את היכולת להביע דעה הגיונית בכל סוגיה הבאה לפניו. השימוש במושג זה בכדי לבטל את שיקול הדעת של אדם מן השורה, ולהעניק כוח בלתי מוגבל לאלו הבאים כביכול בשמם של גדולי תורה, גורם לזילות כלפי התורה ונושאי דגלה.

עולם הישיבות טיפח במשך דורות תלמידים בעלי יכולת חשיבה עצמאית ומקורית, שידעו להעריך את רבותיהם כפי ערכם בתורה וביראה, בחכמה ובבינה, במידות טובות ובכל מידה נכונה, והכירו את מקומם ביחס אליהם, ויחד עם זאת לא נמנעו מלדון בפניהם ולהביע את מחשבותיהם, ואף רבותיהם הקשיבו לדבריהם וידעו לבור מתוכם את הדברים הראויים.

גדולי ישראל בכל הדורות, ביקשו להעמיד תלמידים שיפתחו את כוחותיהם הייחודיים. רבן יוחנן בן זכאי ידע לציין בכל תלמיד את מעלותיו הייחודיות, וגם בגמרא מצינו מי שהיה מונה שבחם של חכמים לא ראי זה כראי זה. גדולי החסידות והמוסר הורו גם הם לתלמידיהם לזהות את אופיים הייחודי ולהיות הם עצמם ולא חיקוי של אחרים. הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת "הר עציון" היה רגיל לומר לתלמידיו "אינני מעוניין שתהיו עמיטלים קטנים".

אני מאמין שלמרות כל הניסיונות למנוע מאנשים את העצמאות המחשבתית, הרי שבסופו של דבר היות ומדובר במהלך המנוגד לטבעו של אדם יתקיימו כאן דבריו של קהלת "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח,ח)