חפש בבלוג זה

יום חמישי, 16 באפריל 2015

מחיר הניתוק

שוב כמידי שנה אנו עומדים בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, ושוב אנו ניצבים בפני השאלות אודות יחסה של החברה החרדית בישראל לימים אלו ולמה שהם מייצגים.
העומדים מחוץ לקהילה החרדית תוהים על אי עמידתם של החרדים בצפירות הזיכרון, ועל התעלמותם המופגנת מחגיגות העצמאות. האם כבוד נרצחי השואה איננו חשוב לחרדים? האם אינם מכירים בחשיבותם של חללי צה"ל אשר חירפו נפשם בעד עמם ומולדתם? האם אינם מכירים טובה לקב"ה על חייהם במדינת ישראל? שאלות אלו אינן נשאלות רק מבחוץ, אלא גם בתוך הבית פנימה. חרדים רבים חשים מבוכה גדולה וחוסר נחת סביב שאלות אלו, כשהתשובה לכך איננה ברורה גם להם עצמם.
השאלות הנוקבות והפשוטות הללו, העסיקו רבות את כותבי הטורים בעיתונות החרדית אשר נדרשו לסוגיה זו כלפי פנים וכלפי חוץ, את אנשי החינוך במערכת החינוך החרדית אשר נשאלו על כך על ידי תלמידיהם ותלמידותיהם, ורבים מבני החברה החרדית אשר התבקשו להשיב על כך לעצמם לילדיהם ולמכריהם.
רבות מן התשובות נגעו בבעייתיות שבאופן בו נקבעו מועדי הזיכרון וסממניהם במדינת ישראל, אם בשל המועד שבו הם נקבעו או בשל הצורה שבה הוחלט לציין את המועדים הללו, ותשובות אחרות עסקו באופנים האחרים שבהם מביעים החרדים את יחסם המכבד לנרצחי השואה או לחללי צה"ל. בנוגע להקמתה של מדינת ישראל, נכתב רבות על הדברים השליליים הכרוכים בכך בהיבטים שונים, מנקודת ראותו של האדם החרדי. ברור שכל אחד יכול למצוא טעם או חוסר טעם בנימוקים השונים שנכתבו לכך, אולם נראה שהנקודה המרכזית אשר עליה צריכים אנו לתת את הדעת היא העמדה הבסיסית של "הניכור", שבו בחרה החברה החרדית כאסטרטגיה לאורך שנים רבות.
חרדים בצפירה (פלאש 90)
עמדת הניכור והזרות היא עמדה בסיסית של קהילה שהחליטה להוציא את עצמה מן הכלל על מנת לשמר את הערכים החשובים לה, התוצאה המחויבת של עמדה זו היא שהחלטות הכלל אין להם שום משמעות כלפי אותה קהילה. ימי הזיכרון והעצמאות הנם ימים רגילים לחלוטין בעיניו של החניך במערכת החינוך החרדי וממילא גם אצל הבוגר של אותה מערכת, לא מפני מרכיב כזה או אחר, אלא מפני שלקביעתם אין שום שייכות עם הקהילה שהוא חי בה. גם אם קביעת המועדים הללו ואופיים הייתה בעלת אופן תורני והלכתי מובהק ומוסכם, עבור קהילה שאיננה חלק מאותו כלל לא הייתה שום התייחסות לגביו. במידה מסוימת, העמדה של כלל הציבור החרדי ליום העצמאות, אמורה לקומם את יתר האוכלוסייה בישראל הרבה יותר מיחסם של אנשי העדה החרדית או של ערביי ישראל ליום זה, שכן לעומת אנשי העדה החרדית אשר קבעו יום זה ליום אבל וערביי ישראל אשר מציינים את ה"נכבה", ההתעלמות המוחלטת של כלל החרדים מיום זה מתריסה הרבה יותר.
נמצא אפוא שהשאלות המרכזיות שצריכות להישאל הן: מהי הסיבה לאותה עמדת ניכור של הקהילה החרדית כלפי המדינה וכלל אזרחיה? האם הסיבות לעמדת הניכור הזו עדיין רלוונטיות? והאם ישנה סיטואציה שבה תשתנה עמדת הניכור המתוארת?
בנוגע לסיבת הניכור, נראה שמקורה בחשש הגדול של הקהילה החרדית מהשפעה שלילית כלפי ערכיה ואמונותיה אם הייתה בוחרת להיות חלק אינטגרלי מכלל מדינת ישראל, בוודאי בעידן של מדיניות "כור ההיתוך" מבית מדרשו של בן גוריון. באשר לרלוונטיות של החששות הללו כיום, נראה שניתן למצוא דעות לכאן ולכאן.
ביחס ליכולת לראות שינוי בנידון, נראה שניתן להבחין באופן ברור בין הפרט לכלל. האדם החרדי היחיד יכול בהחלט לחוש כיום שייכות גדולה יותר למדינה ולכלל אזרחיה, וככזה להשתתף ביגונם ובשמחתם בימי זיכרון ושמחה. לעומת זאת, הקהילה החרדית כציבור, איננה מסוגלת להבנתי להפוך את עצמה ולהיות חלק מכלל החברה הישראלית, שכן בכך היא תאבד את עצם הווייתה.

כיצד ינהג האדם החש עצמו מחד חלק מכלל המדינה ואזרחיה ומאידך רואה את עצמו כבן לקהילה שנדרשת להעמיד את עצמה מחוץ לאותה מדינה? זוהי משימה מורכבת וקשה שרבים מאיתנו נדרשים להתמודד איתה.

יום חמישי, 9 באפריל 2015

על חילופי הדורות

בשבוע האחרון ליווינו למנוחות את הגר"ש וואזנר זצ"ל מחשובי מורי ההוראה בדור האחרון, אשר זכה במהלך חייו הארוכים להעמיד תלמידים הרבה במשך שנים רבות. לאחר מותו, שבה והועלתה על ידי רבים וטובים התמיהה אשר נשמעה לאחר הסתלקותם של גדולי תורה ויראה נוספים בדור האחרון, מדוע איננו רואים בקרב המנהיגות התורנית המתפתחת בחברה החרדית דמויות בעלות שיעור קומה דומה לגדולי הדור שהסתלקו מאיתנו ושהנהיגו את הקהילה החרדית במשך עשרות שנים? השאלה הזו צצה ועולה בניסוחים שונים וכלפי דמויות מגוונות בכל מרחבי העולם התורני, בהיכלי הישיבות; במושבי בתי הדין; בבתי ההוראה; בנתיבות ההגות והמחשבה ובהנהגה הציבורית.
רבים משיבים על כך במונח המפורסם של "ירידת הדורות", להבנתם זוהי גזירת גורל תמידית שעל פיה הדורות מתמעטים והולכים וכל דור איננו מצליח להגיע לדרגתם של אלו שקדמו לו. תפיסה זו מעוגנת במקומות רבים בחז"ל ובפרט באמרה המפורסמת "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים" (שבת קיב,ב).
הגר"ש וואזנר זצ"ל
רבים אחרים יאמרו שהתמיהה איננה במקומה ושהפער בין גדולי התורה והיראה שהסתלקו מאיתנו לאלו הממלאים את מקומם איננו אלא למראית עין בלבד. לטענתם, אין לנו כלים לבחינת גדלותם התורנית והרוחנית של גדולי התורה והיראה, והערכתנו כלפיהם מבוססת ברובה על תעמולה ציבורית ועדריות מחשבתית, שמסיבות שונות איננה נוטה להאדיר את שמם של גדולי התורה והיראה החיים עמנו היום כפי שעשתה עם גדולי הדור שהסתלקו מאיתנו. חלקם יראו בכך נטייה אנושית להאדיר ולפאר את העבר לעומת ההווה, והם מביאים כראיה לעמדתם את דברי החכם מכל אדם "אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה  כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה." (קהלת ז,י).
אני סבור שבשתי הגישות הנזכרות ישנו גרעין של אמת, אולם יחד עם זאת אני מבקש להוסיף זווית ראיה נוספת לעניין זה, והיא נוגעת לתפקיד אותו מלאו גדולי התורה והיראה בדור האחרון בעיצוב דמותה של הקהילה החרדית בישראל.
את גדולי התורה והיראה בדור האחרון ובכללם הגר"ש וואזנר זצ"ל, ניתן להגדיר כ"דור המייסדים" של הקהילה החרדית בישראל. אם נתבונן שבעים שנה אחורה, לתקופה שלאחר חורבן יהדות אירופה ולשנות הקמת המדינה, נראה כיצד נדרשו אותם גדולי תורה ויראה להקים יש מאין מערכות חינוך תורניות, ישיבות קטנות וגדולות, קהילות תורניות, בתי דין ובתי הוראה, רבנויות מקומיות ומערכות כשרות, כוללי אברכים, מפלגות פוליטיות לכנסת ולרשויות המקומיות, תנועות נוער, ארגוני קירוב והחזרה בתשובה, מכונים להוצאת וההדרת ספרי קודש בכל מקצועות התורה, קופות צדקה מרכזיות ועוד מוסדות וארגונים רבים, הנראים לנו כיום כמובנים מאליהם. בשממה הגדולה שהייתה בכל השדה הרוחני, נדרשו אותם גדולי תורה - למרות גילם הצעיר יחסית - ליטול על שכמם ולהקים מהמסד עד הטפחות את כל המפעלים הנזכרים. משימה זו דרשה מהם יוזמה רבה וניצול מרבי ומיטבי של כל כישרונותיהם וכוחותיהם הרוחניים והגשמיים כאחד. התמסרותם המדהימה למשימה זו הצליחה מעל ומעבר למשוער, והם מצידם זכו לצמיחה רוחנית שהביאה אותם לשיא גדלותם הניכרת לעין כל.
את מקומם של גדולי התורה והיראה הללו אשר הקימו עולה של תורה במשך כשבעים שנה, נדרשים למלא כעת תלמידיהם הנמנים כבר על "דור הממשיכים", זוהי משימה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין. שימור המערכות הקיימות הרחבתן ופיתוחן, אינן פעולות הדורשות את אותו חזון ויצירתיות של הקמת דבר חדש, אולם הן מחייבות מאמץ תמידי רב בהיבט הרוחני והגשמי והתמודדות עם אתגרים חדשים חדשות לבקרים. גדולי התורה והיראה הנדרשים להמשיך את מפעלי "דור המייסדים", אינם נהנים מאותו חופש פעולה שהיה לקודמיהם והם נדרשים להלך בתלם שחרשו לפניהם. המשכיות פועלם של גדולי הדור שלפנינו, אין בה את אותו שאר רוח של רעננות וחדשנות המלווים את היוצר בראותו את חלומותיו מתגשמים, ויש בה מאמץ תמידי ואחריות גדולה ללא אור הזרקורים. בעוד שהפועל ליצור דבר חדש רשאי גם להיכשל בניסיונותיו ללא שיארע שום נזק, הרי שהנדרש לשמר דבר קיים איננו יכול להרשות לעצמו להיכשל במשימתו ולגרום חלילה לירידה לטמיון של מפעל קודמיו. דור הממשיכים נכנס בדרך כלל לתפקידו עוד בחיי קודמיו, בעוד שהעברת הנטל על שכמם נעשתה בגיל מבוגר יחסית. גדולי התורה והיראה בדור זה זוכים אמנם ליהנות מן המוכן, אולם אין להם את הזדמנות לחוות פיתוח חזון רחב והגשמתו ולהתפתח מכך למרחבים רחוקים. תיאור זה עשוי להיות הולם לתחומים שונים מעבר להיבט הביצועי של הקמת מסגרות ומוסדות, לפיתוח הלמדנות הישיבתית, לגיבוש פסיקת ההלכה, לעיצוב השקפת עולם, להנחלת נורמות חברתיות, לקביעת עמדות ציבוריות ועוד כהנה וכהנה. מלאכת ההמשכיות היא סיזיפית יותר ואפרורית ומתן שכרה איננו בצידה.
אני מבקש להמשיך את אותו קו מחשבה שתיארתי, לגבי הדור העתידי של המנהיגות הרוחנית בקהילה החרדית. ככל הנראה, דור זה לא יוכל להסתפק רק בתפקיד של דור הממשיכים והוא יידרש להוביל מהלכים חדשים אשר ניתן בשלהם לכנותו "דור המתחדשים". האתגרים הרבים העומדים לפתחה של החברה החרדית בתחומי החינוך; הפרנסה; הרווחה והדיור בתוך הקהילה החרדית, לצד אתגרי ההלכה מול התחדשויות בכל התחומים הטכנולוגיים החברתיים והכלכליים, בנוסף לסוגיות בענייני דת ומדינה ובנוגע ליחסי החברה החרדית עם כלל החברה בישראל, יצריכו ללא ספק חשיבה מחודשת בנושאים רבים ומגוונים. מהלכים אלו יידרשו מהמנהיגות החרדית העתידית אומץ רב והתמודדות עם התנגדות חריפה מבית, על מנת להמשיך בהובלת עולם התורה לשמירת מסורת הדורות מול  אתגרי התקופה.
אני מבקש לחתום את דבריי במה ששנינו באבות דרבי נתן (פרק ל"א)
רבי יהושע בן קרחה אומר: הרי הוא אומר: (תהלים קלט) "גלמי ראו עיניך ועל ספרך" וגו', מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון - דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ונביאיו, דור דור וגבוריו, דור דור ופושעיו, דור דור וחסידיו.

הא למדת שלכל דור אתגרים משלו ועל פיהם מזמן לו הקב"ה דורשים, פרנסים, מנהיגים, נביאים, גיבורים, פושעים וחסידים. יה"ר שנזכה למנהיגות שתוביל אותנו בדרך הישר והרצוי לפניו יתברך.