חפש בבלוג זה

יום שני, 13 ביולי 2020

מעמנואל תש"ע עד קרית בעלזא תש"פ

הפגנה למען אסירי עמנואל תש"ע (צילום: אורי לנץ)
בחודש תמוז תש"ע התקיימה בירושלים ובמקומות נוספים בארץ הפגנת ענק של הציבור החרדי לגווניו, כאות הזדהות עם הורים חרדים מהעיר עמנואל שנכנסו לכלא בשל סירובם להוראת הבג"צ לאחד את הכיתות בבית הספר "בית יעקב" בעירם. ההפגנות ההמוניות התקיימו לנוכח קריאתם של גדולי התורה החרדים והן התאפיינו בסדר מופתי, אולם הן סימנו תחושות קשות של אפליה ושל התערבות יתר של המדינה באורח החיים החרדי.

במשך תקופה ארוכה נידונה עתירה שהגיש עו"ד יואב ללום לבית המשפט בטענה לאפליית בנות ספרדיות והפרדתם לבית ספר וכיתות נפרדות, בעוד שהנהלת בית הספר טוענת להפרדה מסיבות דתיות וחינוכיות.

את המאבק הובילו חסידי סלונים בהוראת האדמו"ר, ובשלבים הראשונים הם לא זכו לתמיכה מיתר הקהילה החרדית, אולם כשהדבר הגיע להכרעה בבג"צ שהתבטא כנגד סמכותם של רבנים מול המדינה, התאחדה הקהילה החרדית האשכנזית לתמיכה בחסידי סלונים, וגם החרדיות הספרדית נטתה בחלקה הגדול לצידם של חסידי סלונים.

"פרשת עמנואל" הייתה למיטב הבנתי נקודת ציון כואבת ומדממת במערכת היחסים בין הקהילה החרדית למוסדות המדינה, ונראה שמאז כל הצדדים מנסים להימנע מלחזור לאותה נקודה.

מחאה בשכונת רוממה בירושלים תש"פ
עשר שנים מאוחר יותר, מתפרצת מחאה חרדית ברחובות ירושלים, כנגד כוחות הביטחון הממונים על אכיפת הסגר שהטילה ממשלת ישראל על שכונות חרדיות בירושלים. המחאה נובעת מתחושות תסכול וכעס כנגד המדינה וכנגד המשטרה, בשל תחושת נרדפות ואכיפה בררנית של כללי הריחוק החברתי ועטיית מסיכות וכיו"ב בשל מגיפת הקורונה. המחאה הפעם איננה בקריאה של גדולי התורה או של המנהיגות הציבורית, והיא כוללת הפרות סדר ואלימות, וכאמור היא מסמנת חוסר אימון מוחלט ברשויות.

גם כאן, כבר ארבעה חודשים ישנם חילוקי דעות בתוך הקהילה החרדית כיצד יש לנהוג עם הכללים השונים שמתפרסמים מעת לעת בנוגע למגיפת הקורונה, ומרבית הציבור החרדי מקבל על עצמו את הכללים במלואם, לעומת מיעוט שמסרב לסגור מוסדות חינוך ובתי כנסת, להיבדק מקורונה, לשמור על כללי ריחוק ועטיית מסיכה. בתוך המיעוט הזה נמצאת כפי הנראה גם חסידות בעלזא שהאדמו"ר שלה סבור (כנראה בהמלצתו של אלימלך פירר) שיש לשמור ככל האפשר על השגרה. כאמור, מרבית הציבור החרדי מסתייג מעמדה זו.

ההתפתחויות האחרונות, של סגרים על ערים ושכונות חרדיות, של אכיפה קפדנית במיוחד באזורים החרדים, של סרטונים עם התנהגות בלתי סבירה של שוטרים ופקחים, של התבטאויות אנטי חרדיות בתקשורת באינטרנט וברשתות החברתיות, מובילים לתסכול עצום אצל כלל הקהילה החרדית, החשה כעת שעיר לעזאזל של כלל החברה הישראלית. מציאות זו, מביאה כמדומני חלק גדול מהקהילה החרדית להזדהות עם המחאה שהתפרצה כעת בקרית בעלזא בירושלים.

האם הרשויות והמנהיגות החרדית יתנהלו כעת יותר בתבונה מאשר לפני עשור, או שנגיע שוב לנקודת רתיחה שתשאיר את כולנו מצולקים למשך שנים ארוכות?

יום ראשון, 12 ביולי 2020

סדקים ב"תיבת נח"

תיבת נח (צייר: עקיבא וינטרוב)
לעולם הישיבות החרדי נודעו במהלך השנים שני תפקידים מרכזיים, שבמובנים מסוימים הם אפילו סותרים זה את זה.
  1. כפי שהיטיב להגדיר זאת במילים ספורות חיים נחמן ביאליק, שחבש בנערותו את ספסלי אם הישיבות בוולוז'ין, הישיבה נועדה להיות "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה". מתוכה אמורים לצמוח גדולי תורה, ראשי ישיבות, פוסקי הלכות, הוגים, ומנהיגים. כאלו היו מרבית ישיבות ליטא עד השואה, וגם בארצות אחרות הצמיחו הישיבות מנהיגים תורניים בעלי שיעור קומה.
  2. התפקיד השני של הישיבות הוגדר כמדומני ע"י ה"חזון איש" להוות "תיבת נח" מפני המבול שבחוץ. הישיבה נועדה לבודד את הנער החרדי מהעולם שבחוץ על שלל סכנותיו הרוחניות, ע"י יצירת חממה מוגנת ומופרדת מהעולם הגדול על דעותיו הכוזבות ושלל פיתוייו הגשמיים והרעיוניים. המגמה כבר התחילה בעולם הישיבות שלפני השואה, אבל לאחר השואה זו הפכה כמדומני להיות המטרה המרכזית, ולכן הכניסו לישיבות את כולם, גם מי שאיננו עתיד לגדול בתורה באופן מיוחד.
להבנתי, ארבעת החודשים האחרונים, גרמו לסכנה להמשך קיומה של "תיבת נח" הישיבתית. מאז פורים, הישיבות עושות כל מאמץ לדאוג לתלמידים שנפשם חשקה בתורה, על מנת שיוכלו להמשיך שקוד על תלמודם כמימים ימימה, וזו כמובן מלאכה קשה ביותר בימים טרופים אלו. ונראה שאכן מי שמבקש ללמוד תורה, מוצא את הדרכים לעשות זאת, גם בתקופה לא פשוטה זו.

אולם הצעירים החרדים שנפשם לא חשקה כל כך בתורה, והם נמצאים בישיבות בעיקר בשביל לא להימצא במקומות אחרים שסכנתם מרובה, נראה לי שרובם ככולם נמצאים כבר ארבעה חודשים ללא מסגרת מחייבת, וחשיפתם לעולם הגדול מתרחבת והולכת.

למעשה, כבר כעשרים שנה שהאינטרנט מכרסם בחומות שהקהילה החרדית בכלל ועולם הישיבות החרדי בפרט בנו סביבם, אבל נראה שכעת מדובר בפירצה גדולה מאוד שמטילה ספק על היכולת להמשיך את אותה הסתגרות שהחזיקה מעמד שנים רבות.

אני סבור שהאינטואיציה החרדית בחודש אדר להתנגד לסגירת הישיבות היתה נכונה, למרות שנראה לי שלא היה מנוס מכך.

מה עושים כעת?

יום חמישי, 2 ביולי 2020

שעת המבחן של "החרדיות החדשה"


ב-20 השנים האחרונות, מתחולל בקהילה החרדית בישראל תהליך מרתק, שתוצאותיו עשויות להיות משמעותיות מאוד לכלל החברה במדינת ישראל.

הקהילה החרדית שבמשך עשרות שנים הסתגרה והתבצרה והתרחקה מהחברה הישראלית ומהעולם המודרני, ובנתה את עצמה באופן מעורר השתאות בתוך חומות של בדלנות, התחילה אט אט להיפתח באופן מדוד וזהיר.

הדבר בא לידי ביטוי בעליה בשיעור המועסקים החרדים, בגיוס חרדים לצה"ל ו/או לשירות האזרחי, בכניסת חרדים ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, בחשיפה גוברת לאינטרנט, במפגש בלתי אמצעי של חרדים עם כלל החברה הישראלית ובעוד אופנים.

התופעה הזו נתקלה בהתנגדות חריפה מהצד החרדי-שמרני, כשהמייצגים הבולטים ביותר שלו כיום הם ככל הנראה אנשי "הפלג הירושלמי" שהמוטו שלהם בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות היה "חרדי כמו פעם". לטענתם, התופעה הזו גורמת לירידה רוחנית של הקהילה החרדית, שאחריתה מי ישורנה.

מן העבר השני, ישנם גורמים בקהילה החרדית שרואים את המהלכים האלו באופן חיובי, הם מאמינים שרק שילוב נכון של חיי תורה עם דרך ארץ יכול להבטיח את המשך קיומה ושגשוגה של הקהילה החרדית. הגורמים הללו אינם מאורגנים, והניסיון המרכזי להתארגנות היה כנראה של תנועת "טוב" בבחירות המוניציפאליות ב-2013 שנחל כישלון חרוץ.

בתווך, ניצבת מרבית הקהילה החרדית, שמתקשה להכריע באופן ברור בין שתי העמדות הללו, יש בתוכה קולות לכאן ולכאן, ונראה שמרבית הציבור ממתין לראות כיצד יתפתחו הדברים.

כמדומני, שבמבחן המעשי מרבית החרדים שהשתלבו בשנים הללו בעבודה / צבא / שירות אזרחי / לימודים מקצועיים / לימודים אקדמיים, נשארו נאמנים במידה ניכרת לאורח החיים ולתפיסת העולם החרדית, ובכך היוו הוכחה לכאורה לאלו המצדדים בתהליך ההיפתחות הזהירה. אולם בנקודה זו, חשוב לדעתי לערוך אבחנה ברורה, בגיל ובמצב המשפחתי של האנשים.

ככל שמדובר באנשים בגילאי 25 ומעלה, נשואים ובעלי משפחות, הרי שהסיכון למצבם הרוחני והחברתי הוא נמוך יחסית, אולם ככל שמדובר בבני 20 ומעלה, רווקים או נשואים טריים ללא ילדים, כך הסיכון גובר והולך. בעוד שהקבוצה הראשונה כבר נטועה היטב בקהילה החרדית (השקפת עולם, משפחה, מגורים, קהילה, חינוך הילדים), הרי שהקבוצה השנייה עשויה / עלולה לנטוש את הקהילה החרדית בקלות יחסית. כמדומני שעד היום, מרבית החרדים שפנו לכל המסלולים הנ"ל היו מהקבוצה הראשונה.

להערכתי, בעקבות הקורונה והסגירה המתמשכת של חלק גדול מעולם הישיבות החרדי, אנו עשויים / עלולים לראות כעת גל גדול של צעירים חרדים מהקבוצה השנייה שמשתלבים בעבודה / לימודים / שירות צבאי ו/או אזרחי, אינטרנט וכיו"ב, ולכן אני סבור שהאתגר והמבחן הגדול בסוגיה זו ניצב ממש לפתחנו.

אם נשכיל לתת לדור החרדי הצעיר מענה מתאים למודל של חיי תורה עם דרך ארץ, יש סיכוי טוב שנצליח לשמור את רובו ככולו בקהילה החרדית החדשה, אולם אם ח"ו לא נעשה זאת חוששני שהתחזיות הקודרות של הצד החרדי השמרני יתגשמו במלואן.

לפני כשבועיים שמעתי רעיון שלכל סטודנט חרדי צעיר תהיה "משפחה מאמצת" של חרדים חדשים / חרדים ישראלים שתסייע לו בליווי ובעצה טובה בדרך המאתגרת הזו. זו לדוגמה פעולה שעשויה לדעתי להיות בעלת השפעה חיובית מאוד, ואני מאמין שניתן להציע עוד רעיונות טובים רבים בכיוון זה.