ביומיים האחרונים השתתפתי בכנס של המחוז החרדי במשרד החינוך, שבו עסקו עשרות מנהלי מוסדות חרדים לבנים בגילאי תיכון (ישיבות תיכוניות לצד מסגרות לנוער נושר) בשאלה "כיצד להאהיב על התלמידים את לימודי הגמרא?".
הנושא הזה כבר מוכר עשרות שנים בעולם החינוך של הציונות הדתית, שהביא תמיד כדוגמה את החינוך החרדי שבו לא נזקקו לשאלה זו. בעולם החרדי התגאו לא פעם בכך שעשרות אלפי נערים הוגים בגמרא בשקידה, בסגנון הלימוד הישיבתי ללא צורך בשום דבר חדש.
האם באמת כל הנערים בישיבות החרדיות לומדים גמרא בחשק רב? גם אם התשובה איננה חיובית באופן מלא, ברור שבעולם הישיבות החרדי ישנם רבבות שאכן הוגים בגמרא בהתמדה רבה לאורך שנים ארוכות. מהו הסוד שבדבר?
אינני חושב שניתן להשיב על השאלה הזו בתשובה אחת קצרה, אולם באופן כללי נדמה לי שאת התשובה צריך לחפש בשני מישורים: בלימוד העיון ובלימוד הבקיאות, מה שמוכר בלשון התלמוד כ"סיני" ו"עוקר הרים".
חוויית הבקיאות בגמרא היא חוויה של צבירת ידע רחב, שניתן לענ"ד למצוא אותה כמעט בכל תחום דעת או ידע. אנשים המגלים עניין בנושא מסוים, מקדישים זמן רב ומאמץ לאגור ידע רב ככל האפשר.
את חוויית לימוד העיון נדמה לי שניתן לדמות בעיקר לתחום האתגרים האינטלקטואלים כמו חידות היגיון, תשבצים, חידוני ידע, תרגילים מתמטיים וכיו"ב. הסוגיות התלמודיות מספקות אינספור אתגרים מסוג זה בכל הרמות, מהקל ביותר עד הכבד ביותר. כך בנויות הסוגיות בגמרא עצמה, וככל שמתרחבים למפרשי הש"ס הראשונים והאחרונים הדברים מתרחבים עד אינסוף.
במהלך הדורות היו סגנונות לימוד שונים של הגמרא, אולם נראה ששיטת הלימוד הליטאית ובעיקר הלמדנות מבית מדרשו של הגר"ח סולוביצ'יק מבריסק, זכתה להצלחה הגדולה ביותר בדורות האחרונים. מחד היא מאפשרת את החוויה הזו גם ללומד שנכנס רק עכשיו בשערי בית המדרש, ומאידך היא יכולה להגיע לרמת מורכבות גבוהה המתאפשרת רק ללומדים בעלי ידע רחב ותרגול של שנים רבות בלמדנות.
את יחסי הכוחות הפנימיים של הקהילה החרדית לגווניה, לא ניתן לדעתי להבין בלי הנקודה הזו. היתרון של הליטאים על פני החסידים והספרדים, ראשיתו בהזדקקות של כולם לשיטת הלימוד הליטאית בכדי למשוך את בני הנוער ללימוד גמרא מבוקר עד ליל. גם הגר"ע יוסף זצ"ל שלא אהב את שיטת הלימוד הזו, שלח את בניו ונכדיו לישיבות העילית הליטאיות.
הבעיה הגדולה בשיטת הלימוד הזו, היא בכך שהיא ערטילאית ומופשטת ואין לה חיבור לעולם המעשה, בדיוק כדרכן של חידות היגיון ותשבצים. מרחב ההתפתחות העיקרי שלה הוא דווקא במסכתות מסדרי נשים ונזיקין, שאינם רלוונטיים לחיי היומיום בוודאי לא של נער.
כל הניסיונות לקרב את הלימוד לנוער באמצעות גמרות נגישות כמו שוטנשטיין ושטיינזלץ, או באמצעות המחשות ומצגות, או בלימוד סוגיות רלוונטיות לחיי היומיום, יכולים בהחלט לעזור לנערים להתגבר על קשיים בלימוד הגמרא כמו השפה הארמית, המבנה המסובך של הסוגיות וחוסר הרלוונטיות. אבל אז משמעות הדבר לוותר על סוד המשיכה המרכזי של הגמרא, והדבר דומה לספר חידות שנבחרו בו חידות קלות ושתשובותיו נמצאות בסוף הספר.
ניתן להדגים זאת באופן פשוט לתשבצי סודוקו, ניתן מצד אחד למצוא מומחים שישקיעו את מרב ומיטב זמנם לפתרון תשבצים קשים, ומצד שני ניתן לתת למתחילים תשבצים קלים מאוד, אבל לא נראה שניתן לגרום למישהו להתאהב בפתרון תשבצים קלים.