חפש בבלוג זה

יום שלישי, 25 ביולי 2017

לימוד גמרא כפתרון סודוקו

ביומיים האחרונים השתתפתי בכנס של המחוז החרדי במשרד החינוך, שבו עסקו עשרות מנהלי מוסדות חרדים לבנים בגילאי תיכון (ישיבות תיכוניות לצד מסגרות לנוער נושר) בשאלה "כיצד להאהיב על התלמידים את לימודי הגמרא?".

הנושא הזה כבר מוכר עשרות שנים בעולם החינוך של הציונות הדתית, שהביא תמיד כדוגמה את החינוך החרדי שבו לא נזקקו לשאלה זו. בעולם החרדי התגאו לא פעם בכך שעשרות אלפי נערים הוגים בגמרא בשקידה, בסגנון הלימוד הישיבתי ללא צורך בשום דבר חדש.

האם באמת כל הנערים בישיבות החרדיות לומדים גמרא בחשק רב? גם אם התשובה איננה חיובית באופן מלא, ברור שבעולם הישיבות החרדי ישנם רבבות שאכן הוגים בגמרא בהתמדה רבה לאורך שנים ארוכות. מהו הסוד שבדבר?

אינני חושב שניתן להשיב על השאלה הזו בתשובה אחת קצרה, אולם באופן כללי נדמה לי שאת התשובה צריך לחפש בשני מישורים: בלימוד העיון ובלימוד הבקיאות, מה שמוכר בלשון התלמוד כ"סיני" ו"עוקר הרים".

חוויית הבקיאות בגמרא היא חוויה של צבירת ידע רחב, שניתן לענ"ד למצוא אותה כמעט בכל תחום דעת או ידע. אנשים המגלים עניין בנושא מסוים, מקדישים זמן רב ומאמץ לאגור ידע רב ככל האפשר.

את חוויית לימוד העיון נדמה לי שניתן לדמות בעיקר לתחום האתגרים האינטלקטואלים כמו חידות היגיון, תשבצים, חידוני ידע, תרגילים מתמטיים וכיו"ב. הסוגיות התלמודיות מספקות אינספור אתגרים מסוג זה בכל הרמות, מהקל ביותר עד הכבד ביותר. כך בנויות הסוגיות בגמרא עצמה, וככל שמתרחבים למפרשי הש"ס הראשונים והאחרונים הדברים מתרחבים עד אינסוף.

במהלך הדורות היו סגנונות לימוד שונים של הגמרא, אולם נראה ששיטת הלימוד הליטאית ובעיקר הלמדנות מבית מדרשו של הגר"ח סולוביצ'יק מבריסק, זכתה להצלחה הגדולה ביותר בדורות האחרונים. מחד היא מאפשרת את החוויה הזו גם ללומד שנכנס רק עכשיו בשערי בית המדרש, ומאידך היא יכולה להגיע לרמת מורכבות גבוהה המתאפשרת רק ללומדים בעלי ידע רחב ותרגול של שנים רבות בלמדנות.

את יחסי הכוחות הפנימיים של הקהילה החרדית לגווניה, לא ניתן לדעתי להבין בלי הנקודה הזו. היתרון של הליטאים על פני החסידים והספרדים, ראשיתו בהזדקקות של כולם לשיטת הלימוד הליטאית בכדי למשוך את בני הנוער ללימוד גמרא מבוקר עד ליל. גם הגר"ע יוסף זצ"ל שלא אהב את שיטת הלימוד הזו, שלח את בניו ונכדיו לישיבות העילית הליטאיות.

הבעיה הגדולה בשיטת הלימוד הזו, היא בכך שהיא ערטילאית ומופשטת ואין לה חיבור לעולם המעשה, בדיוק כדרכן של חידות היגיון ותשבצים. מרחב ההתפתחות העיקרי שלה הוא דווקא במסכתות מסדרי נשים ונזיקין, שאינם רלוונטיים לחיי היומיום בוודאי לא של נער.

כל הניסיונות לקרב את הלימוד לנוער באמצעות גמרות נגישות כמו שוטנשטיין ושטיינזלץ, או באמצעות המחשות ומצגות, או בלימוד סוגיות רלוונטיות לחיי היומיום, יכולים בהחלט לעזור לנערים להתגבר על קשיים בלימוד הגמרא כמו השפה הארמית, המבנה המסובך של הסוגיות וחוסר הרלוונטיות. אבל אז משמעות הדבר לוותר על סוד המשיכה המרכזי של הגמרא, והדבר דומה לספר חידות שנבחרו בו חידות קלות ושתשובותיו נמצאות בסוף הספר.

ניתן להדגים זאת באופן פשוט לתשבצי סודוקו, ניתן מצד אחד למצוא מומחים שישקיעו את מרב ומיטב זמנם לפתרון תשבצים קשים, ומצד שני ניתן לתת למתחילים תשבצים קלים מאוד, אבל לא נראה שניתן לגרום למישהו להתאהב בפתרון תשבצים קלים.

יום ראשון, 23 ביולי 2017

דברו חכמים לשון הבאי

ביום שישי האחרון פורסם מכתבם של רבותינו שבדרום, בו הם פונים להורים לנערים המסיימים כעת את לימודיהם בתלמוד תורה, בקריאה לשלוח את ילדיהם אך ורק למוסדות המלמדים לימודי קודש בלבד לאורך כל היום. במכתב המנוסח בלשון חכמים מרפא, מובעת התנגדות לכל מוסד חינוכי המשלב בתכניו לימודים שאינם לימודי קודש, ואני מבקש לדון בדבריהם כתלמיד הדן לפני רבותיו. ניתן למצוא בדברי הרבנים שלוש נקודות מרכזיות:
  1. זו דעת רבותינו שבדור זה ובדור שלפניו, שכל נער צריך ללמוד לימודי קודש בלבד.
  2. גם אם לא יוכל כל ימיו להישאר באוהלה של תורה, דיה לצרה בשעתה.
  3. הניסיון מלמד שרק מי שגדל בנערותו במוסדות על טהרת לימודי קודש, הקים בגדלותו בית על אדני התורה והיראה.
בנוגע לדעת רבותינו, חשוב לציין שבמהלך הדורות הוקמו לנערים שונים מסגרות חינוכיות שכללו לימודי מקצוע בתמיכתם של גדולי הדורות זיכרונם לברכה, כך נעשה בפרשבורג בהדרכת ה"חתם סופר", בגרובין תחת הנהגת ה"סבא מקלם", בירושלים תחת חסותו של המהרי"ל דיסקין, ואף בדור האחרון ישנה עדות ממקורבו של ה"קהילות יעקב" שהביע צערו על כך שלא הוקמו ישיבות מקצועיות לנוער הנצרך לכך.

הטענה שאין לדאוג בגיל הנעורים לפרנסתם העתידית, נראה שיש לדון בדברים לכאן ולכאן, אבל נדמה שאכן אין די בסיבה זו לשנות את הנוהג הקיים.

באשר לניסיון, בוודאי לא נסתר מידיעת הרבנים שישנם מאות או אלפי בני תורה ובכללם תלמידי חכמים גדולים מרביצי תורה ויושבי על מדין, שלמדו בנערותם בישיבות תיכוניות והמשיכו לאחר מכן בישיבות גדולות. אולם ככל הנראה כוונתם שדבר זה איננו שכיח כל כך, ויש לחשוש שמא ילכו הנערים בדרך אחרת. את ההכללה שבמכתב יש אפוא לפרש כדרך ששנינו "דברו חכמים לשון הבאי" (תמיד כט,א).

העיקר החסר מן הספר במכתב זה, הוא התייחסות לחשש הגדול של הורים רבים וטובים שבניהם ינשרו מלימודיהם כבר במהלך תקופת לימודיהם ב"ישיבה קטנה", ולצערנו הרב הניסיון מלמד שבכל שנה נפלטים אלפי נערים יקרים מאוהלה של תורה ובמקרים רבים הם אבודים משני העולמות. זוהי ככל הנראה הסיבה העיקרית שהביאה בשנים האחרונות לפתיחת מוסדות חינוך המבקשים למצוא מענה לנערים אלו בשילוב קודש וחול. ניתן כמובן לטעון שניתן לפתור את הבעיה בדרכים אחרות, או שפתיחת מוסדות מסוג זה לא תפתור את הבעיה, אבל ההתעלמות מעובדות אלו אומרת דרשני.

נראה שהחשש העיקרי מפתיחת מוסדות המשלבים קודש וחול, הוא שמא מוסדות אלו יגרמו גם לנערים שעשויים בעזרת ה' להיות גדולי תורה, להעדיף את המוסדות האלו על פני ישיבות קטנות על טהרת הקודש, ובכך אנו עלולים להפסיד חלילה וחס תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה. זהו בוודאי חשש גדול שראוי לתת עליו את הדעת, ומן הראוי לטכס עצה כיצד לעודד כל נער שביכולתו לגדול בתורה לעשות זאת באופן הטוב ביותר.

יום שני, 17 ביולי 2017

בין בית שמאי ובית הלל לצדוקים ופרושים

בספרות חז"ל אנו מוצאים עדויות רבות לשתי מחלוקות גדולות בעם ישראל בימי סוף ימי בית שני ותקופת התנאים, אולם היחס אל שתי המחלוקות שונה לחלוטין. 

המחלוקת האחת היא של הצדוקים והפרושים, כשהמחלוקת נוגעת לעניינים רבים אבל שורשה העיקרי הוא היחס לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הפרושים מעניקים לחכמים את הסמכות המרכזית לפרש את התורה בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ואילו הצדוקים נצמדים הרבה יותר לפשוטו של מקרא ואינם מקבלים את הפרשנות שבאה בקבלה.

המחלוקת השנייה היא של בית שמאי ובית הלל, כשמדובר במחלוקות רבות בכל תחומי ההלכה. קשה כמדומני לתת כלל מרכזי במחלוקות הללו, מעבר לעובדה שבדרך כלל בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים.

היחס לצדוקים מצד הפרושים הוא יחס של שלילה מוחלטת, הם נתפסים ככאלו שהוציאו את עצמם מכלל ישראל ואין לנו שום שיג ושיח אתם. היחס לבית שמאי מצד בית הלל הוא יחס של כבוד הדדי לצד מחלוקת מרה, כשניתן למצוא בחז"ל גם עדויות למאבקים מרים סביב הכרעות הלכתיות שונות וגם עדויות לקרבה ואהבה בין שני הפלגים.

ההבדל העצום בין שתי המחלוקות הללו, הוא תולדה של הקביעה מי הוציא את עצמו מן הכלל ומי נשאר בתוך הבית ומקיים ויכוח חריף, שגם אם עמדתו מוטעית ושגויה לחלוטין עדיין הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

צילום: פלאש 90
גם כיום יש בעם היהודי מחלוקות רבות חריפות וקשות, וגם אותן ניתן לאפיין באופן הזה, אלא שפעמים רבות מה שנתפס אצל צד אחד כמחלוקת בית הלל ובית שמאי נתפס בצד השני כמחלוקת פרושים וצדוקים.

בקרב החוגים החרדיים רווח יותר יחס של צדוקים ופרושים כלפי כל מי שדעתו חורגת משלהם במידה כזו או אחרת, בוודאי שזהו היחס לחילונים לרפורמים ולקונסרבטיבים, אבל גם לציונות הדתית ולעתים אפילו לקבוצה חרדית אחרת ניתן לזהות פעמים רבות יחס כאל מי שיצא מגבולות הלגיטימיות.

בקרב הציונות הדתית הדברים מורכבים יותר, וכמדומני שהוויכוחים הפנימיים בתוכה הם בעיקר סביב השאלות הללו מי יצא מן הכלל ומגבולות הלגיטימיות ומי לא.

מהצד החילוני (וככל הנראה גם הרפורמי והקונסרבטיבי) נראה שמבקשים להתייחס לכל המחלוקות בעולם היהודי כאל מחלוקות בית הלל ובית שמאי, ללא הכרה בכך שישנן עמדות בלתי אפשריות בתוך העולם יהודי שיגרמו למחזיקים בהן להוציא את עצמם מן הכלל.

באופן אישי אינני חש בנוח עם הגישה הרווחת בקהילה החרדית, אבל אני סבור שהיא עדיפה על הגישה ההפוכה שאין לה שום גבול. הדרך הקשה ביותר היא כמובן זו המבדילה בין מחלוקות שונות וקובעת לאיזו קבוצה מתייחסים כאל בית שמאי ואיזו קבוצה מתייחסים כאל צדוקים.

מה אתכם?

יום שני, 10 ביולי 2017

הר כגיגית

לרגל שמחה משפחתית, שבתתי בשבת האחרונה עם רעייתי בעיר בני ברק, ואני מבקש לשתף אתכם בתחושותיי ומחשבותיי משבת זו. 
התארחנו בבית משפחה של ידידים חסידי גור, שם אכלנו בליל שבת ובסעודה שלישית, ואת סעודת הבוקר עם "שבע ברכות" סעדנו עם בני משפחתי. 
בליל שבת ובשבת בבוקר התפללתי בישיבת פוניבז' (באוהל קדושים), בה למדתי לפני למעלה מ-20 שנה. בשבת אחר הצהריים למדתי והתפללתי מנחה באחד מבתי הכנסת "חניכי הישיבות" הפזורים בעיר.
התפילות בישיבה וההליכה ברחובות הסמוכים לישיבה, החזירו אותי למעלה מעשרים שנה אחורה. 
למרות היעדרותם של ראשי הישיבה הגרא"מ שך והגר"ד פוברסקי זצ"ל שהסתלקו מאז לבית עולמם וכניסתם של רבנים חדשים כמו הגר"ד לוי והגרח"פ ברמן שליט"א, ולמרות שהתפילות התקיימו ב"אוהל קדושים" ולא בבית המדרש הגדול (בשל המחלוקת הגדולה בישיבה), הייתה לי תחושה שהזמן עמד מלכת. תלמידי הישיבה בהווה נדמו לי בדיוק כפי שנראינו אני וחבריי בתקופת לימודיי, ארונות הספרים גם הם נראים בדיוק אותו דבר, וגם המבנים והריהוט כולו לא עברו ככל הנראה שינויים גדולים מאותם ימים (אם כי ראיתי שלחדרי בפנימיה נוסף מזגן).
סדרי התפילה, המנגינה, הקצב, הכיבודים, אמירת קדיש דרבנן ע"י ראש הישיבה הגרב"ד (ר' בערל) פוברסקי שליט"א, אמירת "גוט שאבעס" לראשי הישיבה לאחר התפילה, ואפילו עמידתו והליכתו של המתמיד המופלא הרב חיים ברמן שליט"א והקדיש יתום שלו לאחר עלינו לשבח, נותרו באותו מקום ובאותה צורה כפי שהיה.
בתי המדרש הרבים שבסביבה שבהם למדתי במהלך השנים, כולל חזון איש, כולל הלפרין, אוהל יעקב, יוצאי חברון, נראו גם הם באותו מצב כמו שזכרתי אותם.
תחושת הזמן שעמד מלכת, הביאה אותי להרהר במאפייניה של העיר הזו שבה שהיתי חמש שנים נפלאות ומשמעותיות בחיי. מה יש בה בעיר הזו יותר מערים אחרות?
תורה - הייתי בימי חיי במקומות שונים והכרתי תלמידי חכמים רבים, אולם נדמה לי שהעיר בני ברק זכאית בצדק לכינוי "עיר התורה". האווירה בה ספוגה אהבת תורה במובן הפשוט ביותר, ניתן להסתובב ברחובה של עיר ולמצוא אנשים נלחמים במלחמתה של תורה, וכמובן שבכל צעד ושעל ניתן להיכנס לכל בית כנסת ובית מדרש ולמצוא אנשים בכל הגילאים עוסקים בתורה.
הסתפקות במועט - למרות שיש בבני ברק אנשים ממעמדות שונים, נראה לי שניתן לחוש בכל מקום את הפשטות והצניעות. האנשים, הלבוש, הבתים והריהוט, משדרים בעיניי שביעות רצון מהפשטות ללא גינונים מיותרים.
אם יש בעיר מעלות כה גדולות, מה קשה לי בבני ברק?
בועה - התחושה השוררת בבני ברק היא שכל העולם נמצא כאן, וכל מה שמחוצה לה איננו אלא הבל הבלים. זהו בוודאי היחס לכל דבר שאיננו מעולמה של תורה, אבל כמדומני שהדבר נכון גם כלפי יהודים שומרי תורה אחרים ואפילו לתלמידי חכמים ובתי מדרש במקומות אחרים. אני מלא הערכה וכבוד לכל מי שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אבל באופן אישי אני מתקשה למצוא אתו שפה משותפת.
מה בכל זאת השתנה בבני ברק?
שמתי לב שנבנו בה הרבה בנייני דירות חדשים, שככל הנראה החליפו מבנים ישנים. אולם הדבר הבולט ביותר אלו אלפי קופות צדקה בכל פינה, בתחנות האוטובוסים, במעברי החציה, על הגדרות, על עמודים ועוד כהנה וכהנה, וכמובן תמונתו של הגר"ח קנייבסקי כמעט על כולן.

איך נראית בני ברק שלכם/ן? מעניין אותי לדעת אם היא דומה לשלי או שונה לחלוטין.

יום שני, 3 ביולי 2017

עולם בנוי חרב ובנוי


היום ט' תמוז הוא יום פטירתו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל מצאנז-קלויזנבורג, ואני מבקש להציג כמה מחשבות אודותיו ואודות שלושה מנהיגים נוספים של היהדות החרדית שזכיתי לחיות בתקופתם.

הנביא יחזקאל (בפרק יד) מציין כמה פעמים שלוש דמויות היסטוריות את נח דניאל ואיוב, וחז"ל במדרש תנחומא (פרק ו סימן ה) פירשו את הקשר ביניהם כך:
אלה תולדות נח נח וגו' את האלוהים התהלך נח, ג"פ בפסוק למה? זה אחד משלושה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב. 
נח ראה עולם ביישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו. 
דניאל ראה בנין בית ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבניין בית שני. 
איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו. נראה שהנקודה שבאו ללמדנו כאן היא שאדם שראה עולם בנוי ולאחריו חורבן, עשוי להיות בעל מוטיבציה גדולה לבנות את העולם מחדש, שכן הוא זוכר את התקופה שקדמה לחורבן.

זכיתי לגדול בדור שבו פעלו בקהילה החרדית ארבעה מנהיגים גדולים: הגרא"מ שך זצ"ל, האדמו"ר הגרמ"מ מליובאוויטש זצ"ל, האדמו"ר הגרי"י מצאנז, והראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל.

המכנה המשותף לארבעתם הוא בעיניי שהם עסקו עד זקנה ושיבה בהקמת מפעלים גדולים ועצומים, הגרא"מ שך מסר נפשו על התפתחות והתבססות עולם התורה בישראל, האדמו"ר מליובאוויטש על מפעל השלוחים חובק עולם, האדמו"ר מצאנז על חסידות צאנז ומפעל הש"ס והגר"ע יוסף על מפעלו ההלכתי האדיר ועל היהדות הספרדית.

כוחם של ארבעת הגדולים הללו היה טמון להבנתי ברצונם להחזיר עטרה ליושנה, בין אם מדובר בעולם התורה הליטאי או עולם החסידות שחרב בשואה, ובין אם מדובר בעולם היהודי שנרדף תחת העול הקומוניסיטי או יהדות המזרח וצפון אפריקה שעלתה לישראל ואיבדה את מטענה הרוחני.

בדור שלפני כן אפשר כמדומני להכניס בקטגוריה זו את הגרי"ש כהנמן מייסד ישיבת פוניבז' ואת האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור.
אני מתקשה לראות בדורנו מנהיג בסדר גודל כזה.

יום ראשון, 2 ביולי 2017

מתווה הכותל ו"דעת תורה"

אחד המאפיינים המוכרים של הקהילה החרדית בכלל ושל הנציגות החרדית בפרט, הוא ההסתמכות על "דעת תורה" בכל דבר ועניין.

בתוך הקהילה החרדית עצמה ניתן להבנתי לאפיין שתי גישות שונות בנוגע לעיקרון שעליו מבוסס עניין זה.

על פי גישה אחת "דעת תורה" היא מעין נבואה או רוח הקודש שזוכים לה גדולי התורה, ועל כן יש לציית להוראותיהם שניתנות בסיעתא דשמיא מיוחדת ואין להרהר ולערער אחר דבריהם. על פי גישה זו, לא ניתן לפקפק במידע שהיה לפני אותו גדול בתורה בנושא הנידון בשעת קביעת עמדתו, אין להטיל ספק בכושרו הפיזי והקוגניטיבי של הגדול בתורה, ואין לערער על אמינותם והתמצאותם של הסובבים אותו, שהרי הוראותיו אינן מבוססות ידע הבנה ושיקול דעת אלא כוח רוחני השורה על גדולי התורה.

על פי הגישה השנייה "דעת תורה" היא עמדה שניתנת על ידי גדול בתורה באמצעות בירור העובדות לאשורן ושיקול דעת מעמיק של הסוגיה על צדדיה השונים. כמובן שעל פי גישה זו, יש לדון תמיד האם הובאו לפני אותו גדול בתורה כל הפרטים הרלוונטיים, האם הוא נמצא במצב פיזי וקוגניטיבי שמאפשר לו להבין את הסוגיה כראוי ולקבל את ההכרעה הנדרשת, והאם אלו שמציגים לפניו את העובדות מבינים היטב את המציאות והאם הם אמינים שהם מציגים את העובדות לאשורן.

כמובן שעבור המנהיגות הרבנית והפוליטית מועדפת הגישה הראשונה, המונעת טענות ומענות בכל פעם שנטען דבר בשם "דעת תורה", אם כי גם בגישה השנייה מקובל לטעון שיש לסמוך על הגדול בתורה עצמו שהוא בירר את הדברים לאשורם, שהוא מכיר בעצמו שיש לו את היכולת ללמוד את הושא ולהכריע בו, ושהוא סומך על האנשים שהביאו לפניו את המידע.

הכותל המערבי (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)
בפרשת "מתווה הכותל" ניתנה לפני שנה וחצי הוראת גדולי התורה לנציגות החרדית שלא לאיים במשבר קואליציוני בשל המתווה, אולם מאוחר יותר השתנתה ההוראה והוחלט למנוע את המתווה בכל מחיר, מה שהוביל בשבוע שעבר להחלטת ממשלה על הקפאת המתווה. התפתחות זו, שומטת את הקרקע מתחת הגישה הראשונה, שכן היא מלמדת ש"דעת תורה" עשויה להשתנות בעקבות מידע חדש או התפתחויות שונות. ואכן אחד מאנשי הפרסום ויחסי הציבור החרדים המעורים בפרשה כתב כך "מי שסבור שרבנים מחליטים על סמך רוח הקודש או משהו כזה יכול לתהות למה רבנים משנים את דעתם,אבל זה לא עובד כך אלא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" מציבים בפניהם את השיקולים השונים והם מכריעים לכאן או לשם.".

זוהי בעיניי אמירה חשוב מאוד, שכן היא מבהירה וממחישה לנו את החשיבות הרבה לדאוג שהאנשים המביאים את המידע לגדולי התורה לצורך הכרעה יהיו אנשים בעלי הבנה רחבה ובעלי אמינות גבוהה, ושגדולי התורה יהיו במצב המאפשר להם להפעיל את שיקול הדעת המיטבי בסוגיה.