חפש בבלוג זה

יום שלישי, 27 בפברואר 2018

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

פעמים רבות נשאלתי ע"י חברים: מפני מה אני מסתייג מהגראי"ל שטיינמן ומחבב את הגר"ש אויערבאך, בעוד שמנהיגותו של הגראי"ל שפויה ופרגמטית ומתאימה ונוחה הרבה יותר לפעולותיי השונות, מאשר הנהגתו הקנאית והלוחמנית של הגר"ש כנגד כל שינוי בקהילה החרדית?

ברור שהצדק אתם בנוגע למהלכים השונים שהייתי שותף להם ב-15 השנים האחרונות, כדוגמת השתלבות בעבודה, לימודים אקדמיים, גיוס לצה"ל ולשירות אזרחי, לימודי ליב"ה, ישיבות תיכוניות, שימוש באינטרנט ועוד כיו"ב. ברור שגם הגראי"ל וגם הגר"ש היו שמרנים בהשקפת עולמם והתנגדו לשינויים הללו, אבל הגראי"ל נמנע ממלחמת חרמה שהייתה בעיניו חסרת סיכוי, והגר"ש בחר להתנגד בכל כוחו לכל מהלך ציבורי מסוג זה.

אבל מבחינתי ההבדל האישיותי בין השניים הוא עבורי כל כך משמעותי, ובנקודה זו אני חש עצמי הרבה יותר קרוב לגר"ש מאשר לגראי"ל, גם אם במבחן התוצאה אנו עומדים במקומות מנוגדים לחלוטין.

הגר"ש הוא בעיניי רומנטיקן חסר תקנה, הוא ביקש להביא את העולם למצב האופטימלי מבחינתו, העולם שמשתקף לנגד עיניו מהתורה שלמד, מסיפורי המופת ששמע, מתורת הקבלה וכיו"ב. הוא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו ומסרב להתייאש מתיקון העולם, והוא מוכן לשם כך להפוך שמים וארץ, ולהסתכן במלחמות וחרמות ולהישאר עם מתי מעט.

הגר"ש עצמו היה עילוי והוא אהב וקירב עילויים ותלמידי חכמים גדולים, הוא האמין ביכולת שלהם להגיע לדרגות גבוהות, הוא גם האמין ביכולת לחבר בעולם התורה בין אשכנזים וספרדים, וגם בכך הוא לדעתי חי את ה"רצוי" הרבה יותר מאשר את ה"מצוי".

הגראי"ל לעומתו היה בעיניי ציניקן חסר תקנה, הוא היה כל ימיו ריאליסט שאיננו מאמין ביכולתנו להביא את העולם למקום טוב יותר, ותפקיד זה מיועד ככל הנראה למהלכים שמימיים ולימות המשיח. הוא היה חשדן ביחס לכל אדם וביחס לעצמו, הוא לא האמין ביכולת של אדם לגבור על תכונותיו ותאוותיו האנושיות. הוא חיפש תמיד את הדרכים המושכלות והזהירות להתמודד עם אתגרי התקופה, ועם המציאות הבלתי רצויה שבה אנו חיים.

הגראי"ל היה פיקח עצום, אבל גם בחידושי תורה לא הלך בגדולות ובנפלאות. הוא הביע חשש גדול מבעלי כישרונות גדולים, והאמין בטיפוח הנורמליות והבינוניות. הוא לא האמין ביכולת לשלב בין אשכנזים וספרדים בעולם תורה אחד, ותמך תמיד בהפרדה מוסדית בין חוגים ועדות. הוא היה אדם שחי את ה"מצוי" הרבה יותר מאשר את ה"רצוי". הוא לא חיפש מעולם מהפכות, אלא לשמר מצב קיים עם שינויים אטיים. משה גרילק מרבה לצטט בשמו "אנו זקוקים לאבולוציה ולא לרבולוציה".

באופן אישי אני נמשך לרומנטיקנים ומתקני עולם, גם אם הם רואים את העולם באופן שונה ממני לחלוטין, אני מאמין שאת הדברים הגדולים בעולם מחוללים רק אלו שמאמינים באדם וביכולותיו למרות כל המגבלות והחסרונות של בני האדם.

כשתמצו לומר יתכן שיש כאן את "גדלות האדם" של סלבודקה מול "אפסות האדם" מבית מדרשה של נובהרדוק.

זו הפרשנות שלי לשני האישים הגדולים הללו, אשמח כמובן להתנגדותכם הנחרצת והמנומקת לתמונה שהצגתי.

יום שני, 26 בפברואר 2018

החרדים והאינטרנט - מקרה בוחן

באחד הפוסטים האחרונים שלי ציינתי שלושה אתגרים מרכזיים שהקהילה החרדית בישראל נדרשת להתמודד אתם כיום:
  1. המפגש עם כלל החברה הישראלית - האסטרטגיה החרדית של התבצרות והסתגרות גאוגרפית, תרבותית וחינוכית, נאלצה להתמודד עם השתלבות גוברת של חרדים בחברה הישראלית בעולם העבודה בפרט ובמקומות נוספים בכלל.
  2. האינטרנט - החומות שהקהילה החרדית הקיפה בהם את עצמה, נפרצו כמעט לחלוטין עם חדירתו של האינטרנט במחשבים ובסמארטפונים, כשברגע קטן יכול כל אחד ואחת בכל גיל שהוא להיחשף לכל המידע שבעולם.
  3. האקדמיה - הכניסה של אלפי חרדים וחרדיות למוסדות ולמסלולי לימוד אקדמיים, מאתגרת את תפיסת העולם החרדית ואת אורח החיים החרדי באופנים שונים.
אני מבקש כעת להתמקד רק בנושא של האינטרנט והקהילה החרדית.

לפני כעשרים שנה היה האינטרנט בתחילת דרכו, והמידע אודותיו בציבור הרחב בכלל ובקהילה החרדית בפרט היה מועט. בשנים תשנ"ט-תש"ס התפרסם כמדומני לראשונה מכתב משותף לגדולי הרבנים בקהילה החרדית ולבד"צים שונים כנגד האינטרנט וסכנותיו. באותה תקופה שמעתי לראשונה על המושג "דואר אלקטרוני" מאברך שאביו הוציא לאור את הביאור "חברותא" על הש"ס, הוא סיפר לי כיצד הוא מעביר לאביו את המסמכים שהוא כותב במחשב והדברים נשמעו לי דמיוניים.
למרות מכתבי הרבנים, התחילו גם חרדים צעירים להשתמש באינטרנט, אולם הם נתפסו בעיני סביבתם וכמדומני אף בעיני עצמם כמרדנים ויוצאי דופן.

בפגישה שהייתה לי לפני 15 שנים עם הרב מאיר קסלר שליט"א רבה של מודיעין עילית ועוד כמה רבנים מקומיים, הם היו בטוחים שהמאבק באינטרנט יביא לתוצאה דומה למאבק שהתחולל כמה עשרות שנים קודם לכן נגד הטלוויזיה, ושבית עם חיבור לאינטרנט לא ייחשב בית חרדי.

באופן אישי נחשפתי לראשונה לאינטרנט לפני 14 שנים, ותחילת דרכי במרחב הווירטואלי הייתה בפורומים "עצור כאן חושבים" ו"בחדרי חרדים", באותם ימים הייתה שם באופן ברור אווירה של מיעוט מהפכני המעז לקרוא תיגר על מוסכמות שונות בקהילה החרדית.

עם השנים המשיך מספרם של החרדים המשתמשים באינטרנט לעלות בהדרגה, ובמקביל ניתן היה לחוש שהמשתתפים בפורומים השונים ובאתרי האינטרנט החרדים שהתחילו להתפתח אינם חשים עצמם כיוצאי דופן וכפורצי גדר, והפורומים והאתרים הפכו להיות קונפורמיים וקרובים לקונצנזוס.
בשנת תש"ע יצא מכתב של גדולי הרבנים החרדים נגד אתרי האינטרנט החרדים, ובכך ניתן היה להבין בדיעבד שהאינטרנט הוא עובדה קיימת והטענה היא בעיקר כלפי אתרים מסוימים. מאבק זה השפיע לתקופה מסוימת על האתרים הללו ובעיקר על אתר "בחדרי חרדים" שהיה אז האתר המוביל, אולם עם השנים האתרים החרדים חזרו לגדולתם, והרושם כיום הוא שהם זוכים לשיתוף פעולה גדול עם מקורבי גדולי התורה והחסידות מכל החוגים והעדות בקהילה החרדית.

המאבק באינטרנט ובסמארטפונים בקהילה החרדית לא הסתיים עד היום, מפעם לפעם מתפרסמים מכתבי רבנים, נכתבים מאמרים בעיתונות החרדית, מתקיימים כנסים לאברכים לנשים ולבנות סמינרים, נקבעים כללים מחמירים, מוקמות ועדות רבנים, משווקים מערכות סינון ומגוון מכשירים מוגנים ועוד כהנה וכהנה פעולות, ובאופן פרדוקסלי אף הוקם אתר אינטרנט ייעודי למאבק בנושא (http://anti-net.co.il/).

למרות הכל, נדמה לי שמרבית הציבור החרדי רואה במאבק באינטרנט מאבק אבוד, אם כי יש ככל הנראה עמדות שונות בנוגע ליכולת להגביל את השימוש בו לגילאים מסוימים, לאנשים מסוימים, בהיקפים מסוימים ובמגבלות שונות.

דומני שאין כמעט מי שיטען שניתן להגדיר את כל החרדים משתמשי האינטרנט כ"חרדים חדשים", ואין מי שיוכיח מכאן שהחרדים בכללותם הסירו מעצמם את עול גדולי התורה. יש כאן ככל הנראה בעיני מרבית הציבור מקרה נקודתי של "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

האם תוצאה דומה למקרה האינטרנט נראה גם בתחומים האחרים שמעסיקים כיום את המנהיגות החרדית כדוגמת לימודים אקדמיים, מפגש עם כלל החברה הישראלית, לימודי ליב"ה וישיבות תיכוניות וכיו"ב?

נ.ב. בנוגע למצב הרצוי, אני חושב שעולם בלי אינטרנט הוא עולם הרבה יותר בטוח מבחינה רוחנית ומבחינות נוספות, ולכן אני מסכים שכל השהיה בכניסת האינטרנט לעולמנו היא חיובית, בין אם מדוברבשימוש מוגבל ומסונן ולא בפרהסיא ובין אם מדובר בשימוש של מבוגרים בלבד.השאלה הגדולה שלי היא בנוגע לדרך שבה מתנהלים הדברים ובנוגע למחיר של הדרך הזו, המאבק מתנהל בניסוח מקסימלי כשאין מונח בארסנל שלא השתמשו בו "יהרג ואל יעבור", "חמור משלוש עבירות חמורות", "שמד", "פסול לעדות", "שחיטתו פסולה", "כל באיה לא ישובון", "אבדון" ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה.

יום שבת, 10 בפברואר 2018

ההספד ששינה את חיי

בית הורי בירושלים ברחוב אלקנה בשיכון חב"ד היה בית "יקי", אבי שיחי' עבד כמחנך לפני הצהריים וכבעל חנות למוצרי חשמל אחר הצהריים, ואמי ע"ה השקיעה את כל כולה בחינוך הילדים, עם הערכים שקיבלה בבית הוריה היקים.
בשבת בבוקר התפללנו בקומה הראשונה של בית הכנסת "הר צבי", ובמניין שלנו התפללו גם קרובי משפחה יקים כמו שלמה במברגר ויונה עמנואל.
לאורך שנים הכרתי את יונה עמנואל כבעל חנות אופטיקה "אולמן את עמנואל" ברח' קינג ג'ורג', שם קנינו תמיד את המשקפיים לכל בני המשפחה. הוא הצטייר בעיני כ"בעל בית" טוב וירא שמיים ולא מעבר לכך. יונה עמנואל כיהן כגבאי ב"הר צבי", ראיתי את שמו מדי פעם על גיליונות "המעין" אבל לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, וכמדומני ששמו גם הופיע ברשימת פא"י לעיריית ירושלים.
בשנים מאוחרות יותר הוא הוציא לאור את הספר "יספר לדור" (תשנ"ד) עם קורות משפחתו בימי השואה, והוא עבר לגור בשכונת הר נוף.
לפני 16 שנים נפטר יונה עמנואל, וכשראיתי מודעות על הספד לזכרו בבית הכנסת "הר צבי" הלכתי לשם, שם הספידוהו רב ביהכנ"ס, חברו הרב רפאל אוירבך וחתנו הרב זאב וייטמן (הרב של "תנובה").
ההספד של הרב התאים בדיוק לאיש שהכרתי, אדם טוב וירא שמיים העובד לפרנסתו. אולם ההספדים של הרב רפאל אוירבך והרב זאב וייטמן, הפתיעו אותי לחלוטין. הם סיפרו על אדם תלמיד חכם, שמקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה, שבמשך ארבעים שנה הוציא בכל שלושה חודשים חוברת חדשה של "המעין" ובה אסופה של מאמרים תורניים, כשהוא עורך ומבקר את כולם.
תמיד ידעתי על שיטת "תורה עם דרך ארץ" של יהודי גרמניה בכלל ושל הרש"ר הירש בפרט, אולם מעולם לא הכרתי מקרוב דמות שתהווה בעיניי מופת לשילוב זה. ההכרה הפתאומית שהאופטיקאי שהכרתי במשך שנים, היה למעשה התגשמות מופלאה של המודל הזה, הייתה עבורי הפתעה מטלטלת. היא גרמה לי להבנה מחודשת של הסוגיה, ולהתבוננות שונה על העולם שמסביבי.
כשהמשכתי בשנים שלאחר מכן לעסוק בסוגיות שונות של הקהילה החרדית כמו תעסוקה, לימודים אקדמיים, גיוס לצה"ל, ישיבות תיכוניות וכיו"ב, המשיכה דמותו של יונה עמנואל ועוד דמויות אחרות שהכרתי במהלך השנים הללו ללוות אותי.
השבת כ"ה בשבט חל יום פטירתו, וראיתי לנכון לשתף אתכם בזיכרון זה.
ת.נ.צ.ב.ה

נ.ב. לאחרונה מצאתי ביוטיוב שלושה סרטים שבהם הוא מתראיין ומספר את סיפור חייו, נראה לי שווה את זמן הצפייה.
צירפתי כאן מכתב של הרב וולבה זצ"ל שפורסם בתחילת הספר "יספר לדור", בו הוא מציין את חוסר ההיכרות שלנו עם המודל של "תורה עם דרך ארץ".

יום חמישי, 8 בפברואר 2018

הרחקת תלמיד - "דיני נפשות"

בכל שנה נוטשים את עולם הישיבות החרדי אלפי נערים, חלקם מרצון וחלקם מאונס, חלקם בישיבה קטנה וחלקם בישיבה גדולה. 
נטישת הישיבה בכל גיל ובכל מצב, כרוכה בסכנות רוחניות וגשמיות. היא באה לידי ביטוי באופנים שונים, והיא ברוב המקרים בבחינת פיקוח נפש.
ניתן להאריך בסיבות לתופעה זו, בדרכים שמנסים להתמודד אתה, וברעיונות שונים לצמצומה, אולם אני מבקש להתייחס כאן רק לשיקולי ההרחקה של הישיבות.
לצערי הרב, לא ידוע לי על נתונים או מחקרים על היקף התופעה של הרחקה, על שכיחותה ועל סיבותיה, אולם למיטב ידיעתי מדובר בהחלט בתופעה משמעותית שלא מספיק נותנים עליה את הדעת.
סוגיית הקבלה למוסדות החינוך החרדים נידונה רבות לאורך השנים, אולם חובה לדעתי להבדיל באופן מובהק בין שאלת הקבלה לשאלת ההרחקה.
בשיקולי קבלה של תלמידים ניתן אולי להבין שיקולים שונים כדוגמת משפחתו של המועמד, כישרונותיו, יכולותיו, התאמתו ועוד כיו"ב, אולם לאחר שהנער התקבל כתלמיד מן המניין, האחריות של המוסד עליו היא מלאה ואין בכל אלו לפטור את המוסד החינוכי מהאחריות לתלמיד.
הרחקת תלמיד מהישיבה אפשרית רק כשהישארותו בה מסכנת תלמידים אחרים מבחינה רוחנית והתנהגותית, וכל שיקול אחר הוא פסול בתכלית. אפשרות נוספת היא שכנוע של התלמיד לעבור לישיבה אחרת, כשיש סיבות להניח שהמעבר ייטיב אתו מפני שמקום אחר יתאים יותר לצרכיו מבחינה לימודית וחינוכית.
הרחקת תלמיד איננה יכולה להוות בשום פנים ואופן אמצעי ענישה, על אף מעשה שאינו ראוי. לענישה יש לנקוט באמצעים שונים כדוגמת נזיפה, זימון הורים, שלילת זכות כלשהי, הרחקה זמנית ועוד כיו"ב, אבל בשום פנים ואופן לא תיתכן הרחקה לצמיתות כצעד ענישה.
המינוחים הרווחים להרחקה כמו "זריקה" או "העפה" מבטאים לדעתי זילות של המהלך, נערים אינם פסולת שנזרקת ואינם בעלי כנף המסוגלים לפרוש כנפיים ולעוף.
הדעה המובעת בדיונים רבים, שהישיבה רשאית לשקול הרחקת תלמיד בשל פגיעה בשמה הטוב ו/או בשל מעשה טיפשי של התלמיד ו/או בשל אי התאמה של התלמיד לרמה הלימודית או הרוחנית, גם כשהוא איננו גורם לפגיעה בתלמידים אחרים, היא גישה אנטי-חינוכית שמקורה בעולם הכלכלי.
הרחקה של תלמיד היא למעשה הודאה בכישלון של הישיבה, וזו יכולה להיעשות רק כשכלו כל הקיצים. חז"ל (בבא מציעא פה,א) שיבחו את התנאים שלקחו על עצמם לחנך את עוברי העבירות החמורות ביותר, וברור שחוסר יכולת ללכת בדרכם איננה דבר הראוי לפרסום.
גם אני נאלצתי לא אחת להיפרד מתלמידים לאחר שהתברר בוודאות שנוכחותם פוגעת בתלמידים אחרים, אולם תמיד אני עושה כל שביכולתי למצוא לו מקום מתאים, ובכל אופן אינני רואה בצעד זה צעד ענישתי והדבר נעשה מתוך כאב ואכפתיות גדולה.

נ.ב. מעניין לעניין באותו עניין

סיפור שפרסם לפני כמה שנים הרב דוד בלוך, ובכל פעם שאני קורא אותו עולות בעיניי דמעות.

הרחקת תלמידים = סיפור מרגש בצפת.

אמרה רווחת בשם אחד הגדולים "כשם שכורך ספרים אינו יכול להימנע מלדרוך בשגגה על דפי קודש, כך מחנך לא יוכל להימנע מלדרוך בשגגה על נשמות צעירות.
אני זוכר דיונים של שעות רבות במשרדו של הרב יגל זצ"ל האם יש לסלק תלמידים שהתנהגותם משפיעה לרעה על חבריהם. או אולי להמשיך להיות סבלניים אתם, ולקוות לשינוי בהתנהגותם. התרחיש היה קבוע וחוזר על עצמו. הרב יגל נגד הרחקה, ובדרך כלל הרמי"ם בעד. הרב יגל היה מציין שמות אברכים חשובים שבזמנו רצו הרמי"ם לסלקם, ואני הייתי מונה לו שמות של תלמידים שהורידו כיפות, בהשפעה ישירה של אותם אלו שלא סילקו אותם בזמן. בדרך כלל הייתה ההחלטה לפי רוב הנוכחים ב"מועצה הפדוגית" לסלק, אך הרב יגל לא עמד בפני הפצרות ההורים וחנן את התלמיד. סינריו כמעט קבוע. אנחנו הרמי"ם, היה בליבנו טרוניות על שהרב יגל אינו עומד איתן אל מול ההורים. וכשהתרעמנו פעם בפניו על כך, ענה לנו: אתם לא עומדים אל מול דמעות אם שמסלקים את בנה. ובפי הייתה תמיד אותה תשובה: דמעות האימהות שבנם יתקלקל בגלל השארתו של אותו תלמיד בישיבה, אינן פחות חמות מדמעתה של אם הבחור המשפיע לרעה.
כשנתמנתי לראש הישיבה, חשתי על בשרי את מאמר חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אכן לראות זוג הורים נעלבים ופגועים עד עמקי עמקי נשמתם, היה זה מחזה קורע לב, וכמעט אי אפשר לעמוד כנגדו. אמנם ניסיתי באותן פגישות לדמיין את צערם העתידי של הורי הנערים הפוטנציאלים לצנוח ברמת יראת שמיים שלהם, אם לא אעביר את ה"מקלקל" לישיבה אחרת. גם הם עוד יבכו בכאב, ויצביעו עלי בצדק, כגורם למצב הבנים, אך עדיין יש הבדל בין לראות כעת זוג הורים מרוסק נפשית היושבים לפניך, ובין לראות רק בדמיון את ההורים העומדים להיפגע. הייתי אמנם קצת יותר קשוח מהרב יגל, אך גם אני נכנעתי כמה וכמה פעמים ולא עמדתי בלחץ הנפשי. ברובם המכריע של המקרים שלא עמדתי בלחץ ההורים, בסופו של דבר הצטערתי מאוד, כי התוצאות היו קשות לתלמידים לתלמידים הטובים האחרים. חוץ ממקרים בודדים שאכן הנער המאוים השתנה והפסיק להיות "שור המזיק".
על מקרה מרגש כזה שארע שנה לפני שסיימתי את תפקידי במדרשיה, חפצתי לספר.
תלמיד היה ,שלפי כל קריטריון לא היה מנוס מלסלק אותו מהמוסד, בישיבת הרמי"ם שקדמה להחלטה, לא היה ולו קול אחד שהפך בזכותו, או הבעת תקווה לשיפור. האב, תושב עיר דרומית, נקרא למשרדי לבשר לו את הבשורה המרה. האב המסכן שמכוניתו כבר הכירה את הדרך למדרשיה בע"פ, לאחר אין ספור זימוני אזהרה. נכנס למשרדי ועיניו שטופי דמע, ואני מלא עזוז, ובטוח בצדקת ההחלטה אספתי את כוחות הנפש לעמוד בפני תחנוני האב . האב סגר את הדלת, התיישב מולי וכך אמר: אין לי מה לומר להגנתו של הילד, ולאחר כל האזהרות והסבלנות שלכם כלפי התנהגותו עד היום,אני אפילו מודה לכם. ואז התפרץ בבכי סוער שעה ארוכה. לאחר שנרגע אמר:, דע לך כבוד ראש הישיבה, אני חולה לב קשה אינני יודע מתי אסתלק מהעולם, הלב שלי פגוע מאוד מאוד . שני בנים יש לי, בני הגדול אינו שומר מצוות, אם תסלקו את בני מהישיבה, גם הוא יחבור לאחיו ולא יהיה בחור דתי, ואז גבר בכיו שם ידיו על ראשו וזעק "אם תסלקו את בני אין מי שיאמר עלי קדיש!!." עורי צפד,אין אדם בעל לב בשר שיעמוד בפני טיעון זה. הוא נשאר במדרשיה! למחרת קראתי לתלמיד וסיפרתי לו מהי הסיבה שהוא לא נזרק, הוא החוויר, והודה לי.
בסוף אותה שנה סיימתי את תפקידי, ולא ידעתי מה עלה בגורלו של התלמיד.
השבוע לרגל שמחה משפחתית, שבתתי בעיר צפת בליל שבת נכנסתי לבית כנסת של חסידי ברסלב בתפילת ערבית. בסוף התפילה ניגש אלי אברך צעיר בעל חזות ליטאית, והזדהה בפני כתלמיד הנ"ל. כעת היה תורי להחוויר כשנזכרתי במעמד ההוא. התיישבתי קצת מסוחרר, ולא הוצאתי הגה. בבת צחוק קלה, אמר לי האברך: אתה בוודאי רוצה לדעת מה היה הסוף, בסיום לימודיי עברתי לישיבה גבוהה [דומני ב"מאורות התורה"] אבי ז"ל נפטר כשנה לאחר אותה פגישה, כשהייתי כבר בישיבה, עמדתי ליד מיטתו בשעת הפטירה, וכשיצאה נשמתו החזיק בידי, הביט בי, ונהרה על פניו.

יום שבת, 3 בפברואר 2018

מזכה שטרא לבי תרי

למנהיגות הרבנית בציבור החרדי-ליטאי הצטרף בשנים האחרונות הגאון ר' דוד כהן שליט"א ראש ישיבת "חברון", ועם פטירת הגראי"ל שטיינמן זצ"ל נראה שהוא תופס את מקומו בשורה הראשונה של גדולי התורה. הוא חבר כבר כמה שנים ב"מועצת גדולי התורה" של "דגל התורה", הוא מכהן בוועדת הרבנים של "דגל התורה" בירושלים, הוא היה בין היחידים שחתמו על מכתבו הראשון של הגרי"ג אידלשטיין שליט"א לאחר פטירת הגראי"ל, ובשבוע שעבר התפרסמה עליו כתבת שער בעיתון "בקהילה". בשל כך, נראה לי שנכון יהיה להרחיב מעט על דמותו, למרות שאין לי היכרות אישית קרובה אתו.
הגר"ד כהן הוא ללא ספק ת"ח מובהק בעל ידע והבנה גדולה בש"ס ובמפרשיו, וידיו רב לו גם בספרי אגדה ומחשבה בכלל ובכתבי הרמח"ל והגר"א בפרט. הוא מרביץ תורה עשרות שנים במקומות רבים והעמיד תלמידים הרבה, הוא מתייחס באופן אישי למאות תלמידיו בישיבת "חברון" ובמקומות נוספים, ועם השנים הוא גילה מעורבות גם בענייני ציבור שונים. השאלה החשובה היא מהי גישתו לסוגיות הציבוריות שעל הפרק וכיצד הוא מקבל החלטות בנידון.
לפני עשרים ושש שנים, כשלמדתי בישיבת פוניבז' את פרק "מרובה" שבמסכת בבא קמא, יצא לאור הספר "מידה טובה" ספרו של הגר"ד על פרק זה, אחד הלומדים בישיבה הגדיר את הספר באופן זה: "הנחת המוצא של המחבר היא שכל הסברות שנאמרו בסוגיה הן נכונות, וכל השאלה היא מי מהאמוראים או מהמפרשים סבר סברא זו או אחרת". דומני שהגדרה זו מתמצתת היטב את גישתו של הגר"ד לא רק לסוגיות בלימוד אלא לכל סוגיות החיים, הוא יודע לחשבן באופן מתמטי גאוני את הדעות השונות אבל הוא איננו מכריע ביניהן.
כך לדוגמה, ישנה שאלה מפורסמת בנוגע לברכת הברית "אשר קידש ידיד מבטן" האם צריך לומר "צִוָּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת" או שהנוסח הוא "צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת" ויש נוהגים כך ויש נוהגים כך, אולם הפעם הראשונה ששמעתי את שני הנוסחים ביחד היה בברית שבה בירך הגר"ד את הברכות והוא אמר "צִוָּה צַוֵּה לְהַצִּיל יְדִידוּת שְׁאֵרֵנוּ מִשַּׁחַת". 
ישנה בדיחה מפורסמת על הרב שבאו לפני שני בעלי דברים לדין תורה, הוא שמע את טענותיו של הראשון ואמר לו "אתה צודק", שמע את טענותיו של השני ואמר לו "גם אתה צודק", שאלה אותו הרבנית "איך יתכן ששניהם צודקים?", השיב לה הרב "גם את צודקת". נראה שלא אחת זו גם התחושה של אלו הבאים לשטוח את טענותיהם לפני הגר"ד, כיצד אם כן קובע הגר"ד את עמדתו בסוגיות ציבוריות?
בשנים האחרונות עלתה על סדר היום הציבורי שאלת הלימודים האקדמיים בציבור החרדי, ובפרט בנוגע לבנות חרדיות המבקשות לאחר כיתה י"ב ללכת למסלולי לימוד אקדמיים, בכמה כנסים שהתקיימו בנידון היה הגר"ד מראשי המדברים כנגד מגמה זו. אחד מידידיו של הגר"ד שהינו גם מגדולי מחזיקי התורה שאלו לפשר עמדתו זו, כשהלימודים האקדמיים בזמננו נדרשים פעמים רבות לצורך פרנסה. הגר"ד השיב לו "אני אינני אומר את דעתי האישית, אני חייל של הגראי"ל שטיינמן שליט"א ואומר את דעתו", על כך שאלו אותו ידיד "אם אין לך דעה אישית, מדוע אתה חבר במועצת גדולי התורה?". על כל פנים, נראה אפוא שהגר"ד עצמו אכן איננו מכריע באופן עצמאי בשאלות הציבוריות, והוא מקבל את הכרעתם של גדולי תורה אחרים. במקרים אחרים יתכן שהוא נוטה להכריע עפ"י דעת הציבור בבחינת "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי". דומני שבדרך זו ניתן להבין עוד כמה מהלכים ואירועים של הגר"ד, אולם אשמח לקבל פרשנויות אחרות של אחרים שיסתרו או יתמכו בפרשנות זו.