חפש בבלוג זה

יום ראשון, 28 ביולי 2019

חינוך לחידושים טכנולוגיים

פורסם בעיתון "יום ליום"

בימים אלו אני מסיים שש שנים בראשות ישיבת "חכמי לב", וזהו עבורי זמן מתאים להתבוננות על האתגרים החינוכיים השונים שנדרשתי להתמודד איתם במהלך השנים הללו. 

אין ספק, שהאתגר הגדול ביותר בדורנו זה, נוגע לחידושים הטכנולוגיים השונים, ובעיקר לאינטרנט ולטלפונים החכמים (סמארטפונים) ששינו את עולמנו שינוי גדול מאוד. ניתן להאריך להרחיב ולהעמיק אודות הסכנות הרבות האורבות לפתחו של כל אדם בשימוש באינטרנט ובסמארטפון ברוחניות ובגשמיות והדברים נכונים שבעתיים אצל בני נוער, אולם כעת אינני מעוניין לעסוק בכך אלא בדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים הללו.

ישנן שתי דרכים מקובלות במחנינו להתמודד עם הסכנות הללו. 
  1. הדרך האחת היא להכריז שהאינטרנט והסמארטפונים הם סכנה גדולה מבחינה רוחנית, ולכן יש להימנע מהשימוש בהם באופן גורף. הדוגלים בדרך זו כותבים מאמרים, חוברות וספרים המתארים את גודל הסכנה, מוסרים שיעורים והרצאות בעניין זה, ומפרסמים מכתבים של גדולי תורה ויראה הקוראים לקהל הקדוש להתנזר מהם. 
  2. הדרך השניה היא להכיר בכך שמדובר בכלים שבמקרים רבים השימוש בהם הוא בלתי נמנע, ולכן יש לצמצם את השימוש בהם ואת הסכנות הכרוכות בהם למינימום ההכרחי. המחזיקים בדרך זו, דואגים לפתח חסימות והגנות שיצמצמו את החשיפה לדברים לא ראויים, וכן קוראים לציבור הרחב להימנע משימוש שאיננו הכרחי לצרכי פרנסה וכיו"ב.
מניסיוני הרב במהלך השנים, צר לי לקבוע שבמקרים רבים מאוד שתי הדרכים הללו אינן יעילות. אמנם מרבית בחורי הישיבות הקטנות אינם משתמשים בסמארטפונים וחשיפתם לאינטרנט היא מועטה, אבל עדיין ישנם לא מעט נערים חרדים צעירים שמשתמשים בהם וגם בקרב בחורי הישיבות הגדולות מדובר בתופעה גוברת והולכת, והמגמה ללא ספק רק תגדל ותתרחב עם הזמן.

המשימה החשובה ביותר בפנינו כיום היא לחנך את עצמנו ואת ילדינו ותלמידינו לשימוש נכון ומושכל באינטרנט ובסמארטפון, ובעניין זה אני מבקש להקדים הקדמה קצרה.

המדרש (ויקרא רבה פרשה לג) מספר לנו מעשה נפלא על רשב"ג ועבדו טבי "אמר רבי שמעון בן גמליאל לטבי עבדיה: פוק זבין לי צדו טבא מן שוקא. נפק זבן ליה לישן. א"ל: פוק זבין לי צדו בישא מן שוקא, נפק זבן ליה לישן. א"ל: מהו דין דכד אנא אמר לך צדו טבא את זבן לי לישן. וכד אנא אמר לך צדו בישא את זבן לי לישן. א"ל: מינה טבתא ומינה בישתא. כד הוה טב לית טבה מיניה, וכד ביש לית ביש מיניה." (תרגום: אמר רשב"ג לטבי עבדו: צא וקנה לי מזון טוב מהשוק, יצא וקנה לו לשון. אמר לו: צא וקנה לי מזון רע מהשוק, יצא וקנה לו לשון. אמר לו: מדוע כשאמרתי לך מזון טוב קנית לי לשון וכשאמרתי לך מזון רע קנית לי לשון? אמר לו: ממנה טוב וממנה רע, כשהיא טובה אין טוב יותר ממנה וכשהיא רעה אין רע יותר ממנה).

אני משוכנע שאם הסיפור הזה היה מתרחש בימינו, טבי היה חוזר לרשב"ג בשתי הפעמים עם סמארטפון והיה אומר לו את אותם דברים "כשזה טוב אין יותר טוב מזה, וכשזה רע אין יותר רע מזה". זוהי המשימה החינוכית הגדולה ביותר העומדת בפנינו, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.

יישר כוח לעיתון "יום ליום" שהתחיל לעסוק בסוגיה גדולה וחשובה זו, וללא ספק עוד דרך ארוכה מאוד לפנינו.

יום שלישי, 23 ביולי 2019

עולמות הפוכים ראיתי

לפני 15 שנים פגשתי בוגר של ישיבת חברון שעבד בפרקליטות המדינה, והוא סיפר לי על שיחה שהייתה לו עם ראש ישיבת "חברון" הגר"ד כהן שליט"א שאמר לו "גם אם יש בוגרים שצריכים לצאת לעבודה, בחורים מצוינים כמוך בוודאי צריכים להישאר בעולמה של תורה".

בנקודה זו, אני מזדהה מאוד עם עמדתו של הגר"ד כהן, שהאתגר הגדול שלנו צריך להיות שהטובים ביותר יישארו בעולמה של תורה, אולם במידה רבה נראה לי שהמציאות הפוכה.

מזה כ-80 שנה, עולם הישיבות החרדי פתח את שעריו לכולם, במודל של "גיוס חובה". המציאות כיום היא שגם בחורים שכל קשר בינם לבין לימוד גמרא הוא מקרי בלבד, מתעטרים בתואר המכובד "בחורי ישיבות" ש"תורתם אומנותם". ישנם כיום לא מעט מסגרות עבור בחורים אלו, שהכינוי שלהם כ"ישיבה" הוא בעיניי לתפארת המליצה בלבד. ידידי הרב דוד בלוך, טוען שנים רבות שצריך לסגור את הישיבות הללו, ולגייס את כל תלמידיהן לנח"ל החרדי.

לעומת זאת, בעולם הישיבות של הציונות הדתית, נמשכת במידה רבה המסורת של ישיבות ליטא מוולוז'ין ועד השואה, שלישיבות מגיעים רק אותם אלו ש"נפשם חשקה בתורה" וברצונם לעשות חיל בלימוד גמרא בעיון ובבקיאות. אולם דווקא בחלק מהישיבות הללו, אין כמעט אפשרות לבחור במסלול של "תורתו אומנותו", ומרבית הבחורים מתגייסים לשירות צבאי במסגרת "הסדר" או אפילו לשירות מלא (או למעלה מכך).

בשבת האחרונה השתתפתי ב"שבת הורים" בישיבת "הר עציון" (שם לומד השנה בני שיחי'), פגשתי שם נערים בעלי כישרונות גדולים ועם אהבת תורה ויראת שמיים שעשויים להביא אותם להישגים גדולים בתורה, אולם רבים מהם כבר מתעתדים להתגייס למסלולים נחשקים בצבא, וכולם אמורים בעוד כשנה להתחיל שירות צבאי. הר"מ הנפלא של בני - הרב מיכאל אדרעי שליט"א, הקדיש את דבריו לצורך להקדיש זמן ללימוד תורה באופן טוטלי, אבל דיבר בכנות על הקושי לעשות זאת בסביבה שבה השירות הצבאי (והעולם האקדמי) נמצא כל כך קרוב. דווקא שם הרגשתי צער רב שאין לבחורים הללו את האופציה של "תורתו אומנותו".

זהו אפוא החלום שלי, להקים ישיבה שהתלמידים בה "תורתם אומנותם", לבחורים כדוגמת אלו שראיתי ב"הר עציון".

נ.ב. זו דעתי גם ביחס לישיבת "דרך חיים" בגן יבנה של ידידיי הרב כרמי גרוס, הרב דוד בלוך והרב יצחק מאיר יעבץ, שכמדומני שיש בה רק מסלול של "הסדר" ולא של "תורתו אומנותו".

יום חמישי, 11 ביולי 2019

על העדריות


פורסם בעיתון "יום ליום"

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המספר הגדול של תלמידים בישיבות הגדולות, המונע מצוות הישיבה לדאוג לגידולו וצמיחתו של כל תלמיד, והפעם אני מבקש להתייחס לאותו עניין מנקודה שונה.

בדרך כלל, איכות וכמות ניצבים בסתירה זה לזה, ככל שדבר הוא איכותי יותר כך הוא נדיר יותר. הדבר נכון כמובן גם במסגרות שונות ובודאי במוסדות חינוך, ככל שמדובר במוסד איכותי יותר כך הסינון והמיון אליו קפדניים יותר, ומספר הבאים בשעריו נמוך יותר. כמדומני שהתופעה הזו קיימת גם בצבא, ככל שמדובר ביחידה יותר מיוחדת, היא מוגבלת למספר מצומצם של מצטיינים.

למרבה הפלא, בישיבות גדולות ובסמינרים לבנות התמונה היא הפוכה לחלוטין, הישיבות הגדולות הנחשבות ביותר והסמינרים לבנות המבוקשים ביותר, הם גם המוסדות הגדולים ביותר. דבר זה אומר דרשני, כיצד הגידול בכמות לא רק שאיננו פוגע באיכות אלא אף תורם לה.

התשובה לשאלה זו טמונה למעשה באופן שבו אנחנו בוחרים את מוסדות החינוך עבור ילדינו, והיא מלמדת לצערי על הסתכלות לא נכונה. אם היינו בוחרים את מוסדות החינוך על פי הייחודיות שלהם, בצוות החינוכי, בתכנית הלימודים, בערכים החינוכיים, בעבודה המקצועית, בתחומי התמחות, בתוכניות ייחודיות וכיו"ב, אזי מן הסתם התוצאה הייתה שמוסדות איכותיים וייחודיים היו גם קטנים בכמותם. 

אולם העובדה היא שבחירת מוסדות החינוך נעשית בעיקר כבחירה של מוצר צריכה, שבה אנחנו בדרך כלל מסתכלים על כל אלו שמסביבנו ומתבוננים מה הם רגילים לקנות, ואז אנחנו מבקשים להיות דומים להם. השיקול העיקרי החשוב עבורנו הוא מי עוד הולך למוסד פלוני או אלמוני, ואנו מבקשים שילדינו יהיו עם הדומים לנו ולהם. בשל כך, ככל שמוסד מקבל יותר תלמידים מחוג מסוים, כך יוקרתו גדולה יותר והביקוש אליו רב, לעומת מוסד קטן שהביקוש אליו גם הוא קטן. הקבלה למוסדות החינוך הגדולים, היא מעין אישור שאנחנו ראויים להיות חלק מהקולקטיב, והשאלות האחרות על טיב החינוך, רמת ההוראה, היחס האישי וכיו"ב נעשים משניים בלבד.

תופעת העדריות שמביאה את התלמידים הטובים ואת התלמידות הטובות למוסדות הגדולים, נוכחת גם בתוך המוסדות הללו עצמם. המסר המרכזי המועבר לתלמידים ולתלמידות ע"י הוריהם ומוריהם, הוא לא להיות יוצאי דופן. החיסרון הגדול ביותר הוא להיות חריג ושונה, גם אם מדובר בדברים חיוביים, כגון הקפדה גדולה יותר בהלכות שונות, או בלימוד מסכת נוספת ועוד כהנה וכהנה. 

בנקודה זו, עולם הישיבות כיום הוא היפוכו הגמור של עולם ישיבות ליטא, מהקמת וולוז'ין ועד החורבן הגדול בשואה של ישיבות כדוגמת טלז וסלבודקה, באותן שנים חינכו ראשי הישיבות את התלמידים לפתח את הייחודיות והאינדבדואליות שלהם, ולא לחקות את רבותיהם וחבריהם. 

עלינו לשנן את הסעיף הפותח בשולחן ערוך (אורח חיים א,א) שבו נאמר "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" ובהגהות הרמ"א שם "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". 

תופעת העדריות נוכחת אצלנו בעוד תחומים רבים, ואציין כאן עוד דוגמה אחת. שמעתי שהאדמו"ר ה"ישועת משה" מויז'ניץ זצ"ל היה מרבה לדבר עם חסידיו כנגד חיי מותרות, רכישת ריהוט יקר, ועריכת שמחות מפוארות ויקרות. הוא היה אומר שבעבר כל אדם ידע שיש עניים ויש עשירים, וכל אחד חי את חייו על פי יכולותיו שלו, ואילו כיום אנחנו מנסים להיות כולנו אותו דבר בלי שום הבדל.

יום חמישי, 4 ביולי 2019

תשתפכנה אבני קודש

פורסם בעיתון "יום ליום"

בתקופה זו מתקיים הרישום לישיבות הגדולות, ובתקשורת החרדית מתפרסמים נתונים על הרישום לישיבות השונות. באחת מהכתבות שהתפרסמו בנושא קראתי שבישיבת פוניבז' שבה למדתי בבחרותי, יכנסו בשנה הבאה למעלה מ-300 תלמידים חדשים לשיעור א'. הידיעה הזו שתוארה שם כהצלחה גדולה, מצערת ומדאיגה אותי מאוד.

נער בן 16-17 שנכנס ל"ישיבה גדולה", אמנם מרגיש שהוא כבר בוגר ועומד ברשות עצמו, אבל למעשה מדובר עדיין בנער צעיר לימים שנדרש להרבה השגחה ותשומת לב. הוא נדרש לרב שידריך אותו בלימוד, שישים לב למצבו הרוחני והגשמי, שיתעניין במצב רוחו הרגשי והנפשי, ושידע מה מצבו מבחינה חברתית. כל הדברים הללו אינם קלים ופשוטים גם בישיבה עם כמה עשרות בחורים בשכבה, אבל הם בודאי בלתי אפשריים בשיעור של כמה מאות בחורים.

המציאות הזו, מאלצת חלק גדול מהבחורים הצעירים הללו לדאוג לעצמם, ועם כל הכבוד לאותם בחורים, היכולת שלהם לעשות זאת היא מוגבלת עד בלתי אפשרית. אין ספק שהתפתחותם הלימודית והרוחנית, כמו גם התפתחותם הרגשית והחברתית, לא יגיעו למקסימום האפשרי ללא יד תומכת ומכוונת. מי יודע כמה תלמידים נותרים מאחור מבחינה לימודית? כמה נדרשים להתמודד עם קשיים חברתיים כאלו ואחרים? כמה נמצאים במבוכה באשר לדרך הלימוד המתאימה עבורם, לתיקון המידות, ללימוד ההלכה ולעבודת ה'?

חז"ל במדרש אומרים שלכל עשב ועשב יש מלאך ברקיע שאומר לו גדל, ובודאי שלכל נער ונער בישיבה נדרש רב שיאמר לו גדל. גודלן של הישיבות כיום, והיחס בין מספר אנשי הצוות למספר התלמידים, איננו מאפשר את הדבר הבסיסי הזה. הדבר ניכר בעיקר בשלב המעבר מהישיבה הקטנה לישיבה הגדולה, שכן בישיבה הקטנה מדובר בדרך כלל במספר תלמידים קטן וביחס אישי מאנשי הצוות לתלמידים, והמעבר לישיבה הגדולה הוא מעבר מבריכה קטנה לים הפתוח.

בנקודה זו יש לציין במיוחד את ישיבת "יד אהרן" בירושלים בראשותו של הגאון ר' יהושע אייכנשטיין שליט"א, שמקפיד כבר עשרות שנים לא לקבל בשנה יותר מ-25 תלמידים, בשל רצונו להשקיע בטיפוחו וצמיחתו של כל תלמיד. באופן דומה ניתן לראות ישיבות נוספות המצטיינות בהקניית דרך ייחודית בלימוד תורה ובעבודת ה' כדוגמת ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה וישיבת "נחלת הלוויים" בחיפה, מקפידות גם כן לא לעבור מכסה מסוימת של תלמידים, על מנת לעקוב אחרי גדילתו והתפתחותו של כל תלמיד הבא בשעריהן.

מצער ומדאיג מאוד שהגידול המבורך בספסלי בית המדרש, מגיע על חשבון הצמיחה של תלמידים רבים וטובים שעשויים היו לגדול ולהתפתח בכל המובנים. ועליהם עלינו לקרוא את הפסוק "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ד,א).