חפש בבלוג זה

יום שני, 31 באוגוסט 2020

יחד שבטי ישראל


מוסדות החינוך בקהילה החרדית בחלקם הגדול מחולקים לקבוצות ולתתי קבוצות, וכל אחד מבקש שבניו ובנותיו ילמדו רק עם הדומים להם באופן אבסולוטי. לתופעה הזו ישנן השלכות בהיבט החינוכי, הכלכלי, ובאפליה של החלשים בקהילה.

בשנה האחרונה, במסגרת "מכון שחרית", כתבתי מסמך על התופעה הזו ועל השלכותיה.

בימים אלו המסמך יצא לאור, ולכבוד הפרסום התקיים ביום שני י"ח אלול תש"פ / 7.9.2020 מפגש זום משותף עם תנועת "פנימה".

לצפייה במפגש 

ניתן לקרוא/להוריד את המסמך כאן 

אשמח להערות והארות בנוגע לתוכן המסמך.

בשל כך, שמחתי להשמיע קול בנידון במסגרת מיזם של "אדברה" יחד עם אתר "כיכר השבת"

הסרטון פורסם כאן https://www.kikar.co.il/373018.html

יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

על גינונים ודיסטנס

בתוך שבועיים הסתלקו מאיתנו שלושה אנשים גדולים, שני תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל והרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ופרופ' רות גביזון ע"ה. הם היו שונים מאוד זה מזה באמונתם, בתפיסת עולמם, באופיים, ובפעילותם, אולם נראה לי שישנה נקודה משותפת לשלושתם. הם היו ידועים ומוכרים כגאונים בתחומם, ועם זאת היו מדברים עם בני שיחם מכל הגילאים ומכל הזרמים החברתיים בגובה העיניים כשווים בין שווים.

באותו זמן, עסוקים בקהילה החרדית בפטירתו צוואתו וירושת משרתו של האדמו"ר מסדיגורה ז"ל, שציווה את משרתו לבנו הצעיר והדרמה סביב הצוואה ושאלת קיומה או הפרתה מעסיקה רבים וטובים.

חסידות סדיגורה משתייכת לבית רוז'ין, ושם אנו עדים לגינונים ולדיסטנס בין האדמו"רים לחסידיהם באופן יוצא דופן. כבר מגיל צעיר, בני משפחת האדמו"ר נוהגים בגינונים שונים מיתר החסידים, ובעלותם לכהן בתפקיד הנהגה הדבר נעשה באופן בולט עוד יותר.

נראה שהשאלה אודות הריחוק או הקרבה הנדרשים בין רב לתלמיד, ובין כל בעל שררה לאלו שכפופים לו (בעבודה, בצבא וכיו"ב), נוכחת כבר אלפי שנים בזירות שונות. ניתן להאריך בדוגמאות ובהצגת הצדדים השונים לכאן ולכאן, אבל כאן ברצוני להתייחס בקצרה בעיקר לעולם החרדי והדתי-לאומי.

בעולם החרדי, בשל הערך הגדול של ההמשכיות והשמרנות ושל ההתנגדות למודרנה, ניתן לראות חשיבות רבה לטקסים ולהעצמה של דמויות הרבנים / האדמו"רים למעלה מהמון העם. בעולם הדתי-לאומי (ועאכו"כ בעולם הלא-דתי), יש מקום גדול יותר לחדשנות ולשינוי ולפתיחות למודרנה, ובשל כך יש יותר התייחסות לתוכן העצמי של כל אדם ופחות לטקסים ולגינונים.

דוגמה אחת מיני רבים לנקודה הזו, ניתן להבנתי למצוא במוסדות החינוך. במוסדות החרדים, התלמידים נעמדים בכל פעם שהרב / המחנך / המורה נכנס לכיתה, בעוד שביתר הציבורים כמדומני שכבר מזמן שכחו מהמנהג הזה.

האם לדעתכם יש דברים בגו?

נ.ב. מצאתי לנכון לצרף כאן שני מקורות רלוונטיים:
  1. דיאלוג בין דוד המלך למיכל בת שאול
    וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. (שמואל ב ו,כ-כב)
  2. צוואתו של רבי יהודה הנשיא לבנו ממלא מקומו בנשיאות:
    אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני, והא כתיב "ואת יראי ה' יכבד" ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי? לא קשיא, הא בצינעא הא בפרהסיא. (כתובות קג,ב)
    ופרש"י: נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים: זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם: בצינעא - מכבד כל אחד ואחד: בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו:

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

היהודים מוחים ומפגינים

בחודש האחרון נתקלתי כמה פעמים בפוסטים ובידיעות שהביעו מחאה כנגד תכנית טלוויזיונית סטירית בשם "היהודים באים", ואתמול התקיימה הפגנה של מאות אנשים מול משרדי תאגיד השידור כנגד התכנית, אני מבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי בנידון.
  1. תחושת שייכות - אדם איננו יוצא למחות ולהפגין על דברים שנעשים במקום שאיננו נוגע ושייך אליו כלל. זו הסיבה ככל הנראה שבכל המחאה וההפגנה לא ראינו את הזרם המרכזי החרדי, שהטלוויזיה רחוקה מעולמו מרחק רב והוא איננו מרגיש שום קשר לעניין. המחאה וההפגנה נעשים ע"י אלו שנמצאים על קו התפר, ומרגישים שייכות מסוימת לטלוויזיה ולתכניה, בין אם מדובר בחרדים הלאומיים ובין עם מדובר בציבור המזרחי המסורתי או בבעלי תשובה. זו גם הסיבה להבנתי שבהפגנה נשמעו קולות על דרישה לשוויון ולייצוג בטלוויזיה, שלא יעלו על הדעת בקרב הזרם המרכזי החרדי.
  2. מה נשתנה? - התכנית הסטירית הזו כבר קיימת כמה שנים, ולא ברור לי למה המחאה התעוררה דווקא כעת. האם התכנים שלה השתנו, או שהציבור הרחב נחשף יותר לתכנים הללו. אני משער שיש קשר לחדירה של האינטרנט לעולם הדתי והחרדי ובעיקר בקרב צעירים, שגורמים לחשיפה הרבה יותר גבוהה לתכנים טלוויזיוניים גם בציבור הדתי והחרדי. אולם יתכן שזה גם קשור להתחזקות של ארגונים בעולם הדתי והחרדי שמבקשים לצאת למאבקים על המרחב הציבורי ועל צביונה של המדינה ושל רשות הרבים הפיזית והווירטואלית.
  3. התעלמות או מחאה? - בכל פעם שנעשים דברים שנתפסים בעיני אדם או ציבור כשליליים מאוד, ישנה דילמה האם נכון לשתוק ולהתעלם או למחות בקול רם, שכן המחאה עשויה לגרום להתעניינות גדולה יותר במעשים ובדברים גם בקרב הציבור המוחה, ובוודאי להעצים את המעשים והדברים הללו בקרב תומכיהם. הדילמה הזו ליוותה את הציבור החרדי ביחס למצעדי הגאווה, והיא נכונה מאוד גם כאן. לא ברור לי אם המחאה כאן איננה משרתת למעשה את התכנית הטלוויזיונית, וגורמת לה לרייטינג גבוה אפילו בתוך העולם הדתי והחרדי.
  4. התנגדות לפרט, כהסכמה לכלל - המחאה כנגד תכנית טלוויזיונית ספציפית, עשויה להתפרש כהסכמה בדיעבד לתכניות טלוויזיונית אחרות, שכן אם הטלוויזיה כולה פסולה, מדוע מוחים כנגד תכנית ספציפית.
בכל אופן, אני חייב להביע את הערכתי הרבה לאנשים שמוחים ומפגינים על דברים שפוגעים בציפור נפשם, גם את אינני מזדהה לחלוטין עם ההחלטה למחות ולהפגין או עם חלק מהדברים שנאמרו במחאה ובהפגנה. אני חושב שזה סימן טוב מאוד לכך שיש דברים שאכפת לנו מהם, ושאנו בוחרים בדרכים דמוקרטיות להביע את האכפתיות הזו.