התשובה לשאלה שבכותרת המאמר, היא למיטב הבנתי זו אשר תקבע את עתידנו בארץ הזו. נראה שניתן למצוא תשובות שונות ומגוונות לשאלה זו, שניתן להציב אותן על פני קו רצף. מן הצד האחד, עומדים אלו הסבורים שהמדינה היא נחלתם של יהודים; אשכנזים; חילונים; ותיקים; סוציאליסטים (בלשונו של הסוציולוג ברוך קימרלינג, אחוס"לים), אשר הקימו את המדינה ועל כן זכאים לקבוע את דרכה, ומן הצד השני אלו הרואים בכל אזרח במדינת ישראל ויהא זה ערבי; מזרחי; דתי; חרדי; עולה חדש וקפיטליסט, שותף שווה באחריות למדינה בזכויותיו ובחובותיו. על פי התפיסה הראשונה, כל מי שאיננו משתייך לקבוצה זו ראוי יותר להיקרא נתין, היות והוא מתגורר במדינה שאיננה שלו ושעליו לקבל את תכתיביה. בעוד שעל פי התפיסה השנייה, קביעת דרכה של המדינה מוטלת על כולם בשווה לטוב ולמוטב, ועל כן הם ראויים להיקרא אזרחים.
לאורך השנים, מתנהל בחברה הישראלית משא ומתן מתמשך בין קבוצות אוכלוסיה שונות, שחלקו הגדול נסוב לאמתו של דבר סביב שאלה זו, מיהו האזרח ומיהו הנתין במדינת ישראל? אולם נדמה שישנה הבחנה חשובה בין העמדות שמייצגות הקבוצות השונות, שמעמדן בישראל לא הוכרע עדיין לחלוטין בין נתינות לאזרחות. בעוד שדרישתם הברורה של המזרחיים; הדתיים; העולים והימניים, היא לאזרחות ולשוויון מלא בזכויות ובחובות, על כל המשתמע מכך. הרי שאצל החרדים בישראל (וככל הנראה גם בציבור הערבי), ישנה חוסר בהירות פנים מגזרית בשאלה זו. בקהילה החרדית בישראל, ניתן לזהות קולות רבים של אלו שאינם מעוניינים להיות אזרחים שווי זכויות וחובות, ומעדיפים ממניעים אידאולוגיים את עמדת הנתינות. נקודת ראות של נתינות, פוטרת למעשה את החרדים מאחריות לגורלה של מדינת ישראל, שהרי לתפיסה זו הם אינם חלק בלתי נפרד מהמדינה.
חלקה היחסי הגדל והולך של הקהילה החרדית בתוך מדינת ישראל, מעלה את הסוגיה הזו לדרגת חשיבות גבוהה, שהרי ברור שככל שחלקם של התושבים החשים כנתינים גדל והולך, כך נחלש חוסנה הפנימי של המדינה. סוגיות חשובות כמו שותפות הקהילה החרדית באחריות לביטחונה של מדינת ישראל; כלכלתה; שגשוגה; מוסריותה ועוד, הם פועל יוצא של השאלות: האם הציבור החרדי כיום חש את עצמו כנתין או כאזרח? ומה צריך להיעשות על מנת שתחושת האזרחות של החרדים בישראל תגבר? בנקודה זו נראה לי שבמהלך העשור האחרון ישנה מגמה ברורה של תהליך התאזרחות של החרדים בישראל, החשים את עצמם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומאחריות אישית לדמותה; לאתגריה ולעתידה.
לאור האמור, השאלה המרכזית העומדת בפנינו סביב שירותם של צעירים חרדים בצה"ל, איננה מהי הדרך שתביא יותר צעירים חרדים לצה"ל בהיבט הכמותי, אלא כיצד יותר חרדים ירצו ליטול חלק בנשיאה בנטל הביטחוני. בנקודה זו עצמה, נראה שהכיוון שאנו צועדים בו כעת יוביל נסיגה ולא להתקדמות. עצם הסירוב של הנציגים החרדים להשתתף בדיונים בנושא, מציבים אותם כעומדים מחוץ לאחריות לפתרון הבעיה, אולם גם המוכנות של יתר החברה הישראלית לגבש את ההסדר העתידי ללא החרדים, מאשר למעשה את עמדת הנתינות החרדית. במצב זה, אינני רוצה להתנבא על הצלחת או אי הצלחת המהלך הזה להביא לגיוס כמותי רחב של חרדים, אולם אני יכול להיות בטוח שתחושת השייכות שלהם למדינה תקטן עוד יותר. למיטב הבנתי, עדיפים לנו אלפיים חיילים חרדים בעלי תחושת אזרחות, מעשרים אלף חיילים חרדים בעלי תחושת ניתנות, החשים שהם משרתים בצבא לא של מדינתם הם.
"חוק טל" שהפך כעת מושא לגנאי, היה מבחינה זו מהלך חכם ואחראי. הוא אמנם השיג יעדים צנועים בהיבט של גיוס חרדים, אולם אותם צעדים היו טובים ומועילים. הצעד הנדרש כעת הוא להגדיל את אותם הישגים ולהרחיב את הצעדים שנעשו, תוך שמירה על איכות התהליך. קבלת המלצות הדו"ח שפרסם ח"כ יוחנן פלסנר בשבוע שעבר, אולי כלשונו אכן ישנו מציאות (אם כי גם בכך אני מטיל ספק) מבחינה מספרית, אבל הם לא יהיו טובים, ועל כן אני רואה בהם איוולת וחוסר אחריות.
בקהילה החרדית, ניתן לשמוע כיום מספר טיעונים שונים בשאלת הגיוס, ואני מבקש להבדיל ביניהם על סמך ההבחנה שהצגתי. הטענה האחת מדברת על חשיבות לימוד התורה להגנה על מדינת ישראל, זוהי אמירה שגם אם היא מקוממת ובלתי מתקבלת על כלל החברה הישראלית, יש בה קול של תחושת אזרחות הנוטלת חלק בדרכה שלה בדאגה לביטחונה של מדינת ישראל. הטענה האחרת מדברת על חוסר הרצון והמוכנות של הציבור החילוני לקבל לצה"ל את החרדים כמות שהם, טענה זו גם אם יש בה הרבה מן האמת היא נובעת מתחושת נתינות, שהרי אם אנחנו שותפים שווי זכויות מדוע נקבל את חוסר הרצון והמוכנות של החילונים לקבל אותנו כמות שאנחנו, ניאבק על זכותנו להשתתף בנשיאה בנטל הביטחוני תוך מילוי כל התנאים הנדרשים לכך.
אני מאמין, שעדיין יש סיכוי לצרף את החרדים לדיון משותף ורציני, על המטרה המשותפת לכולנו, עתידה של מדינת ישראל ושל העם היושב בציון. אני סבור שהזמן הקצר שעומד לרשותנו כעת, איננו מספיק לתהליך רציני זה. על ממשלת ישראל לבקש מהבג"ץ הארכה של המצב הקיים לעוד חצי שנה / שנה, ובפרק זמן זה למצוא את הדרך הראויה לפתרון טוב וצודק יותר לטובת כולנו.
