אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה

בשבת קודש נקרא בעז"ה את מגילת "קהלת", ואני מבקש לשתף אתכם ברעיון שהתחדד אצלי בעשרת ימי תשובה האחרונים, ולהבנתי הדברים נאמרו ב"קהלת" בפסוק אחד.

בפתיחת ספר "אור ישראל" עם אגרותיו של הגאון ר' ישראל סלנטר כתב הגאון ר' איצל'ה בלאזר הקדמה נפלאה בשם "שערי אור", שבה הוא מבאר בהרחבה את הצורך בלימוד מוסר ואת חידושיו של הגרי"ס בנידון.

המהלך המרכזי של ר' איצל'ה הוא שעל פי דרך הטבע כל אדם מאמין היה צריך להיות ירא שמיים באופן מוחשי שימנע ממנו לחטוא, כשם שבכל דבר שבעולם האדם מפחד באופן טבעי מסכנות ונשמר מהם. את העובדה שבני האדם מאמינים ולמרות זאת אינם חשים פחד ממשי מעבירות, הוא מפרש כדבר פלא יוצא מגדר הטבע, שנועד לאפשר לאדם בחירה גם לאחר האמונה. גם את העובדה שלימוד מאמרי חז"ל וספרי מוסר גורם לאדם לפחד מהחטא הוא רואה כדבר לא טבעי, שהרי לא התחדש לאדם בקריאתו שום דבר שהוא לא ידע קודם (כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים"), והעובדה הזו נועדה לאפשר לאדם להתגבר על היצר הרע. כדרכו הוא מבסס את רעיונותיו על מאמרי חז"ל ומקורות שונים. למרות חיבתי הגדולה לרעיונותיו של ר' איצל'ה הן בלימוד (בשו"ת "פרי יצחק") והן במוסר (בספר "כוכבי אור"), הדבר הזה נראה לי תמוה מאוד, לטעון שיש כאן תופעה יוצאת דופן לעומת כל הדברים האחרים, אבל טענתו לכאורה דורשת הסבר.

נראה לי שההבדל בין יראת העונש לבין פחדים אחרים, נובעת מהעובדה שהסכנה איננה מיידית. את ההבדל הזה אנו יכולים למצוא גם בהתנהגות האדם בסכנות אחרות, בעוד שבסכנה קרובה כמו תאונת דרכים, כוויה, טביעה, פציעה, נפילה מגובה, התייבשות ועוד האדם נזהר באופן טבעי, הרי מסכנות רחוקות כמו נזקי העישון, אכילת אוכל לא בריא, היחשפות לקרני שמש, היחשפות לקרינה ועוד הרבה דברים שסכנתם ידועה, האדם איננו נזהר כל כך בשל העובדה שהנזקים אינם קרובים ומיידיים. הדרך להגביר את הזהירות מאותם דברים, היא להמחיש את הסכנה העתידית ולהזכיר בכל פעם מחדש את הקשר בין הפעולות כעת להשפעה בעוד עשרות שנים. ניתן כמובן עדיין לקבל את קביעתו של ר' איצל'ה שהסיבה העמוקה לתופעה זו היא בשביל שלאדם תהיה בחירה בעבודת ה', אבל המנגנון הזה הוא בהחלט מנגנון שקיים גם בתחומים נוספים.

את הדברים הללו אמר קהלת במילים קצרות "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע." (קהלת ח,יא)

למעוניינים, מומלץ מאוד לקרוא את דבריו של ר' איצל'ה בלאזר במקורם

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14564&st&pgnum=8&hilite

האם הציבור הדתי והחרדי יכול להנהיג את המדינה?

נכתב עבור עמותת "יסודות" - המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה

בעקבות עבודות שביצעה לאחרונה רכבת ישראל בשבת בכמה תחנות רכבת מרכזיות, עלתה לזמן קצר לסדר היום הציבורי סוגיית העבודה בשבת וההיתרים הניתנים לכך. הנושא עלה על ידי המפלגות החרדיות שאף איימו במשבר בשל כך, אולם מהר מאוד שקע הנושא והשתיקה בעניין שבה לקדמותה. נראה שישנה הסכמה של כל המפלגות, שמוטב לכולם להעלים עין מהמצב הקיים ולהמשיך לטאטא את הסוגיה מתחת לשטיח. סוגיית השבת היא להבנתי רק דוגמה אחת להיעדרו של דיון רציני ומעמיק בסוגיות של דת ומדינה, והדבר מצריך אותנו לנסות ולהבין את הגורמים לכך.

ההנחה הבסיסית הרווחת היא שהציבור הדתי והחרדי בישראל מבקש לנהל את חייו במרחב הפרטי והציבורי בהתאם להלכה, אלא שהרוב החילוני של אזרחי ישראל מונע מהם את מבוקשם. לשם כך נועד הסטטוס קוו, שמשמר את החלקים שבהם הוסכם על שמירת הלכה בנושאים כדוגמת שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב. על פי הנחה זו, הסיבה שנציגי הציבור הדתי והחרדי אינם תובעים הקפדה גדולה יותר בנושאים הללו, היא בשל חולשתם הפוליטית מול נציגי הציבור החילוני. לאור זאת, אם תיווצר סיטואציה של רוב דתי וחרדי בישראל, המדינה עשויה להפוך את פניה באופן משמעותי. אולם בחינת עומק של הדברים, מעלה להבנתי תמונה שונה לחלוטין.

לעניות דעתי, הציבור הדתי והחרדי בישראל תשע"ו / 2016 איננו יודע בעצמו כיצד הוא מבקש לעצב את פניה של המדינה, אם ניתנה לו היום האפשרות לקבוע את אופיה של מדינת ישראל בכל הנושאים הנזכרים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, החברתיות, הערכיות, המדיניות ועוד, מציבות בפני האדם הדתי והחרדי המחויב באופן מלא לתורה ולהלכה אתגרים גדולים. ההתמודדות אתם מבחינה הלכתית, מחייבת פסיקה בעלת רוחב דעת ואומץ, שקשה למצוא דוגמתם בקרב המנהיגות הרבנית הקיימת. בשל כך, פוסקי ההלכה מניחים את ידם מלעסוק בסוגיות אלו, מתוך הבנה שבכל מקרה הדברים אינם תלויים בידם. וכשלציבור הדתי והחרדי אין חזון כיצד הם עצמם היו מנהלים את הדברים, ברור שאין להם יכולת להתמודד באופן רציני עם הרוב החילוני.

אם נחזור לדוגמה של שמירת שבת, הרי ניתן לשער שחלק ניכר מהציבור הדתי והחרדי יתקשה מאוד לקבל צורת חיים, שבה שירותים חיוניים לא יפעלו באופן סדיר בימות החול, בשל השבתתם המליאה בשבתות. מנגד, היצמדות לפסיקה ההלכתית המאפשרת העסקה בשבת של אלפי עובדים בתחום המלונאות והאירוח בשבתות, איננה עולה בקנה אחד עם הקביעה הכללית שאנו מבקשים לאפשר לכל העובדים במשק יום מנוחה כללי. גם אם העסקה זו נעשית עפ"י גדרי ההלכה, ברור לכל בר דעת שקשה לראות בה מימוש של הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג,יב).

אם מבקשים אנו להפסיק לטמון את ראשנו בחול, ולהתייחס לציבור החילוני כ"גוי של שבת" שלנו, עלינו לברר לעצמנו באופן רציני ומעמיק את החזון שלנו למדינה שהתנהלותה תואמת לדרך התורה והמצוות.

טוב לשמים וטוב לבריות

בכ"ד באלול אנו מציינים את זכרו של מרן הרב ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים", אשר עד היום הזה אנו עוסקים יום יום בתורתו בספרו הגדול "משנה ברורה" וביתר ספריו וכתביו. מכל חיבוריו נקרא שמו בישראל על שם ספרו העוסק בהלכות לשון הרע רכילות והוצאת שם רע, ונדמה שאכן זהו הספר המבטא באופן הטוב ביותר את ייחודיותו של בעל ה"חפץ חיים" בין גדולי ישראל בדורות האחרונים.

במקומות רבים אנו מוצאים חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו, ורבותינו הראשונים כבר ציינו את החלוקה הזו בעשרת הדברות הכתובים על שני לוחות הברית, שהראשון עוסק במצוות שבין אדם למקום והשני במצוות שבין אדם לחברו (עי' רמב"ן עה"ת שמות כ,יב). גם במצוות התשובה שאנו עוסקים בה בימים אלו, חילקו חז"ל (יומא פה,ב) בין מצוות שבין אדם למקום המתכפרים בתשובה, למצוות שבין אדם לחברו שבהם נדרש האדם לרצות את חברו.

ה"חפץ חיים" ובנו על פתח ביתו בראדין

השוני בין המצוות הללו, בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה שהדרך של האדם להתרגל ולהתחנך בהן שונה מאוד. האדם החפץ להתחזק במצוות שבין אדם למקום, נדרש להתבונן באמונה בה' באהבתו וביראתו, עם לימוד פרטי ההלכות הנוגעים למצוות אלו. אולם במצוות שבין אדם לחברו, הניסיון מלמד שלא די בכך, שכן על האדם לעמול על מידותיו ותכונותיו בכדי לאהוב את הזולת לדרוש את טובתו בגשמיות וברוחניות ולהיזהר מפגיעה בו בכבודו בגופו וברכושו. אנו יכולים לראות אנשים יראי שמיים מרבים המקפידים על קלה כבחמורה במצוות שבין אדם למקום ואפילו בסייגים ותקנות מדברי סופרים וחומרות יתירות, בעוד שבמצוות שבין אדם לחברו הם רחוקים מאוד מהקפדה על הלכות מפורשות מדאורייתא. מנגד, אנו יכולים לראות אנשים נפלאים שמשאם ומתנם בנחת עם הבריות, דואגים לכבוד כל אדם שלומו וטובתו ונזהרים לא לפגוע באף אדם, אולם במצוות שבין אדם למקום הם מקלים ראש ואינם דואגים וחרדים לבצעם ככתבם וכלשונם. חז"ל תיארו את התופעות הללו כ"טוב לשמים ורע לבריות" או "רע לשמים ואינו רע לבריות" (קידושין מ,א).

תנועת המוסר של הגרי"ס נועדה לכאורה להתמודד עם הפער הזה, ומרבית פעילותה בתוך עולם הישיבות נועדה לחזק את המידות הטובות ואת ההנהגות שבין אדם לחברו, אולם ניתן לומר שבמידה מסוימת פעילות זו דווקא חיזקה את האבחנה שמדובר בשני עולמות תוכן שונים ונפרדים, שההצטיינות בלימוד תורה ובשמירת הלכות שבין אדם למקום, אינם חייבים בהכרח להגיע עם שלמות במידות טובות ובמצוות שבין אדם לחברו. בעניין זה, יש טעם להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר בעל "מכתב מאליהו", שאמר "כלל גדול בכוחות הנפש. כל המגדיל בערך ענין אחד, יקטן בעיניו ערך ענין אחר". נמצא אפוא שבמצב הקיים, נוצרה כביכול תחרות בין שני הדברים הללו.

בנקודה זו בולטת דמותו של ה"חפץ חיים", אשר היה לאות ולמופת בדורו למי שהקפדתו בכל המצוות כולם היא באופן הראוי ביותר, ללא שום הבחנה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. זו למעשה הייתה כוונתו העיקרית בספר "חפץ חיים" להוכיח שמצוות שבין אדם לחברו מחויבות מצד הדין לכל פרטיהם ודקדוקיהם בדיוק כמו מצוות שבין אדם למקום, ולא רק מצד המוסר והאנושיות. באופן זה תיאר ראש ישיבת ראדין הרב נפתלי טרופ את מעלתו של ה"חפץ חיים" לעומת יתר גדולי ישראל, בכך שלא ניתן לציין שום דבר שבו הוא מתייחד בהקפדתו בו יותר מאשר בדברים אחרים.

על הצורך להחזיק בו זמנית ובאופן שווה בשני הדברים, נרמז בפירוש רש"י עה"פ "וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד,כב) שכתב "ושני צמידים - רמז לשני לוחות מצומדות, עשרה זהב משקלם - רמז לעשרת הדברות שבהן", כלומר שעלינו להחזיק בשני הלוחות גם יחד כשהן צמודות זו לזו.

יהי רצון שנזכה גם אנחנו לאחוז בכל כוחנו בשני הדברים הללו, ולהיות טובים לשמיים וטובים לבריות.

אותו היום סלקוהו לשומר הפתח (ברכות כח,א)

פעם אחר פעם שבה ועולה לסדר היום הציבורי סוגיית קבלתם ודחייתם של תלמידים ותלמידות למוסדות החינוך החרדיים, מן הצד האחד עומדים ההורים המבקשים להכניס את בנם או בתם למוסד פלוני או אלמוני, ומן הצד השני מנהלי המוסדות המשיבים את פניהם ריקם מטיעונים שונים. הללו טוענים לאפליה לא מוצדקת בשל סיבות לא ענייניות, הללו משיבים בנימוקים חינוכיים ערכיים רוחניים פדגוגיים וכיו"ב, דעת הציבור נוטה לעתים לצד זה ולעתים לצד אחר לפי הנסיבות.

מתוך "יתד נאמן" ט"ז אלול תשע"ו

בחינה של הקולות השונים בתקשורת מעלה את התחושה שישנה הסכמה בין כל הצדדים שמטעמים חינוכיים יש לדחות מועמדים ומועמדות שמשפחתם איננה עומדת ברף הנדרש מבחינה רוחנית, והנידון הוא בעיקר מי וכיצד יכריע מהו הרף הנדרש והאם משפחה פלונית או אלמונית אכן עומדת בו. אולם נדמה לי שחשוב לזכור שהנחה בסיסית זו איננה כה פשוטה ושניתן למצוא בה דעות שונות.

בעניין זה עלינו להבחין בין שתי גישות, בנוגע למוקד החינוכי של כל ילד.

על פי הגישה האחת, המקום העיקרי שבו מקבל הילד או הילדה הנער או הנערה את חינוכו הוא הבית, ותפקידו של המוסד החינוכי הוא לחזק ולשמר את החינוך הביתי. על פי גישה זו, מי שגדל בבית ברמה ירודה מבחינה רוחנית התנהגותית וערכית, נגזר עליו להמשיך בדרך זו והמוסד החינוכי לא יוכל לשנות באופן משמעותי את מצבו. לאור זאת, ברור שעל המוסד לדאוג שיבואו בשעריו רק תלמידים מחונכים היטב, בכדי למנוע השפעה שלילית מתלמידים לא מחונכים.

לעומת זאת בגישה השנייה, המוסד החינוכי הוא זה שאמור להדריך את תלמידיו בדרך המלך מבחינה רוחנית התנהגותית ערכית ולימודית, ללא תלות ברקע המשפחתי החברתי והסביבתי שממנו באו התלמידים. המחנכים והמחנכות על פי תפיסה זו הם עצמם מעין אב ואם לתלמידים כמו שדרשו חז"ל "ושננתם לבניך - אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים… וכשם שהתלמידים קרויים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם כך הרב קרוי אב" (רש"י דברים ו,ז). על כן, המוסד נדרש רק לוודא שבאים בשעריו תלמידים המבקשים ללמוד ולהתחנך בו וללכת בדרך שבה ילמדום המחנכים והמחנכות, ללא בחינה של הרקע ממנו באים התלמידים.

מצינו בחז"ל שבשתי גישות אלו נחלקו בית הלל ובית שמאי, וכך שנינו באבות דרבי נתן (ב,ט):

"והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים:"

למרות שמקובלנו שהלכה כבית הלל, נראה שמחלוקת זו המשיכה גם בדורות מאוחרים יותר, וגם בגמרא בברכות (כח,א) מצאנו מחלוקת דומה בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה האם להכניס לבית המדרש את כולם או רק את מי שתוכו כברו. נדמה שניתן למצוא לאורך הדורות דוגמאות לכאן ולכאן, ושאכן ישנם נימוקים כבדי משקל לכל צד, וגם בתשובות והנהגות של גדולי דורנו ניתן למצוא תשובות לכאן ולכאן.

המציאות העכשווית היא שרוב ככל המוסדות החרדים נוהגים בשיטת בית שמאי, נדמה אפוא שהפתרון האמתי לבעיה כאובה זו יהיה ככל שיתרבו גם המוסדות ההולכים בדרכם של בית הלל.

אנחנו קיימים יען כי אנחנו קיימים

הקהילה החרדית בישראל המונה כיום למעלה מ-800 אלף נפש, כוללת בתוכה גוונים מגוונים שונים. ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, אברכים ואנשים עובדים, ותיקים ובעלי תשובה, ילידי הארץ ועולים, שמרנים ומודרניים, אזרחים וחיילים, אנטי ציוניים ופרו-ציוניים, בעלי השכלה תורנית ובעלי השכלה כללית, בעלי מעמד כלכלי גבוה ובעלי מעמד כלכלי נמוך, עצמאיים ושכירים, מרכז ופריפריה, בעלי גישה מדינית ימנית ובעלי גישה מדינית שמאלית, תומכי שוק חופשי ובעלי גישה סוציאלית ועוד כהנה וכהנה. מטבע הדברים, לקבוצות שונות ישנם צרכים שונים, בתחומי החינוך, הדיור, התעסוקה, ההשכלה, מבני דת, תקציבים וכיו"ב.

ריבוי הגוונים והדעות, אמור היה לכאורה לבוא לידי ביטוי במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות. ניתן לצפות שמפלגות המייצגות קשת כה רחבה של תתי קבוצות, ידאגו להכיל בתוכן נציגים שונים שידאגו לכלל הקבוצות ולצרכים השונים. אולם התבוננות לאורך זמן על המפלגות הללו, מצביעה על כך שהן אינן רואות את עצמן מחויבות לדאגה שווה לכלל הקבוצות והזרמים בקהילה החרדית.

אם ניקח לדוגמה את תחום החינוך, בו אנו עדים לקבוצות שונות הסובלות לאורך שנים מאפליה ודחיה בחלק גדול ממוסדות החינוך החרדים, כשהמפלגות החרדיות כמעט אינן עושות מאומה לתיקון המצב באופן משמעותי. כך גם בנוגע לפעולות הנדרשות לסיוע בהשתלבותם של חרדים רבים בעולם העבודה, באמצעות רכישת מקצוע ו/או תואר אקדמי, מרבית הפעולות במשך למעלה מעשור נעשו כמעט ללא שום סיוע של הנציגים החרדים. גם בדאגה לשלומם כבודם ורווחתם של חרדים המשרתים בצה"ל ובשירות האזרחי, ניכרת לאורך שנים אוזלת היד של המפלגות החרדיות. לאחרונה נוכחנו גם מהתעלמותם המוחלטת של נציגי הציבור החרדים, מתמיכה במשפחות שביקשו לילדיהם חינוך עם רמה גבוהה יותר של לימודים כלליים. בשל כך, ניתן לראות כיצד ציבור חרדי גדל והולך, חש כיום בלתי מיוצג ע"י הנציגות החרדית הקיימת.

הרב אברהם רביץ ז"ל בכנס היסוד של "דגל התורה"

הקמת תנועת ש"ס בשנת תשמ"ד ותנועת "דגל התורה" בשנת תשמ"ט, היו כתוצאה מתחושה של החרדים הספרדים ושל עולם התורה הליטאי שנציגי "אגודת ישראל" אינם מייצגים אותו באופן ראוי. בהקמת "דגל התורה" לפני 28 שנים, עמד ראש הרשימה הרב אברהם רביץ ז"ל ואמר "שואלים אותנו: האם אנחנו קיימים… אנחנו קיימים, יען כי אנחנו קיימים". באותה מערכת בחירות זכתה "דגל התורה" ב-34 אלף קולות, שזיכו אותה בשני מנדטים בכנסת. אינני יודע להעריך את מספרו של הציבור החרדי שחש כיום בלתי מיוצג ע"י המפלגות החרדיות, אבל נראה שמספרו איננו קטן יותר מגודלה של "דגל התורה" בהקמתה, אלא שהמציאות כיום איננה מאפשרת את הקמתה של מפלגה חרדית עצמאית נוספת, בשל אחוז החסימה הגבוה ומסיבות נוספות.

כשפנו לרב אברהם רביץ ז"ל בטענה ש"דגל התורה" אינני מייצגת את הצרכים של "החרדים העובדים", הוא השיב שהטענה מוצדקת ושהוא מציע לטוענים להשתלב בתוך המפלגה ולהשפיע מבפנים, אולם כמדומני שהצעה זו לא יצאה אז לפועל מחוסר רצון של כל הצדדים וכיום היא בגדר הבלתי אפשרי.

במציאות הנוכחית, אין פלא שחרדים רבים מחפשים דרכים אחרות לקבלת סיוע מהמגזר הציבורי, אם באמצעות שתדלנות ישירה אצל מקבלי החלטות במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, ואם בעזרת מוקדי כוח במפלגות השונות. את הפוטנציאל של החרדים הבלתי מיוצגים זיהו כבר כמה מפלגות לא-חרדיות, ולהערכתי אנו עתידים לראות עוד ועוד נציגים חרדים במפלגות אלו. 

אם ראשי המפלגות החרדיות מעוניינים להמשיך ולהוות הנציגים האולטימטיביים של כלל החרדים, עליהם למצוא בהקדם את הדרך לייצג את האינטרסים של כל הקבוצות השונות בקהילה החרדית. כל עוד הם ממשיכים בדרכם הנוכחית, אל להם להלין על יועצים חרדיים או על פעילים פוליטיים חרדיים כאלו ואחרים, אלא על עצמם בלבד.