מעמד האברכים

מאמר מערכת ב"יתד נאמן"

את הפולמוס סביב היחס לחרדים העובדים, יש לראות לדעתי בפרספקטיבה היסטורית, בהבנת המהלך של הקמת "חברת הלומדים" החרדית במדינת ישראל בשבעים השנים האחרונות.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ר"ט) מנה את המצווה "לכבד את החכמים" ובספר "החינוך" (מצוה רנ"ז) כתב  על מצווה זו "משורשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה" ובסיום דבריו שם כתב "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת".

מצבו הרוחני של עם ישראל לאורך ההיסטוריה היה בהתאם למעמדם של החכמים, ובזמן שזלזלו בהם ובדבריהם נתקיים בנו "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא" (דברי הימים ב לו,טז).

במאתיים השנים האחרונות, מאז הקמת ישיבות וולאז'ין "אם הישיבות", נעשו הישיבות למקום הגידול והצמיחה העיקרי של המנהיגות הרבנית והדתית בעם ישראל, ובלשונו של חיים נחמן ביאליק "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה". אולם גם כאן ידענו תקופות של עליות ומורדות במעמדם של תלמידי הישיבות, וזו הייתה מטרתם של ראשי הישיבות לאורך השנים לרומם את קרנם של תלמידי הישיבות בעיני המון העם בכלל ובפרט בקרב בנות הנעורים שנועדו להינשא לאותם תלמידי ישיבות.

שיקומו של עולם התורה לאחר השואה האיומה, התאפשר אודות לראשי הישיבות וגדולי ישראל שעודדו כל צעיר לשקוד על התורה בהיכלי הישיבות, אבל לא פחות מכך בזכות המוסדות לבנות שחינכו את תלמידותיהם לייקר את לומדי התורה ולהתגייס להקמת "בתים של תורה".

בשלב מסוים (השתלשלות הדברים ראויה למאמר בפני עצמו), הוחלט על הקמת "כוללים" לאברכים, שמטרתם העיקרית הייתה גם כן להצמיח תלמידי חכמים שיחזיקו בבוא היום במשרות התורניות ובמנהיגות הרוחנית. גם כאן נדרש מהלך לייקר את מעמדם של האברכים בעיני עצמם, בעיני נשותיהם, ובעיני הציבור הרחב.

במשך עשרות שנים הייתה תקופת הלימודים ב"כולל אברכים" מיועדת ברוב המקרים למספר שנים, עד לקבלת משרה תורנית או לחלופין ליציאה לעולם העבודה. עם השנים התארכה תקופת השהות בכולל, ובעשורים האחרונים היא הפכה בקרב ציבור רחב לדרך חיים מקובלת במשך שנים רבות. הרוויה במשרות התורניות, הביאה לכך שסיכוייו של אברך מן השורה לקבל משרה תורנית נעשו נמוכים מאוד. הגידול במספרם של אברכי הכוללים, גרם גם לכך שהמלגה החודשית הממוצעת הניתנת לאברך כולל איננה גבוהה.

בהיעדר אופק של משרה תורנית, ובמציאות של מלגה כספית זעומה, הדבר המרכזי שנותר לאברכי הכולל הוא מעמדם החברתי המיוחד. עד לאחרונה נהנו האברכים (בפרט בקהילה החרדית-ליטאית) ממעמד ייחודי, בעיקר בזכות הלגיטימיות  המוגבלת בקרב בוגרי עולם הישיבות החרדי-ליטאי ליציאה לעבודה.

הדאגה לכבודם ולמעמדם של היוצאים לעמול לפרנסתם, גם אם היא נועדה למטרות טובות ומוצדקות, נתפסת כאיום ממשי על המשך קיומה של "חברת הלומדים", שכן היא עלולה לפגוע ביסוד המרכזי שעליו נשען כיום עולם הכוללים.

בשנים האחרונות יצאה לאור סדרת חוברות בשם "עין לא ראתה", שעוסקת בזוויות רבות בעולמם של אברכי הכוללים, וניתן לראות שם באופן מוחשי את הקשיים שאתם מתמודדים רבים מאברכי הכוללים, ואת הצורך החיוני שלהם להכרה במעמדם הייחודי ובעליונותם על פני העמלים לפרנסתם.

באופן אישי, אני מסתייג מחלק גדול מהדברים שנאמרו ונכתבו על אודות היוצאים לפרנסתם, אבל דומני שחשוב להבין מהו הגורם לאותם דברים.

מדד החרדיות

השיח הציבורי הרחב בקהילה החרדית בכלל ובציבור החרדי-ליטאי בפרט, בעקבות הכנס האחרון של "אחוות תורה" בבנייני האומה ודבריו של הרב דוד לייבל באירוע, מלמד על הרלוונטיות של דבריו לסוגיה המשמעותית ביותר של הקהילה החרדית בדור האחרון.

השאלה המרכזית היא "האם הקהילה החרדית בישראל יכולה להמשיך להיות קהילה אחת, או שהשונות הפנימית מחייבת חלוקה?", שאלה זו רלוונטית כמובן לכל הקבוצות המרכיבות את הקהילה החרדית, אבל היא רלוונטית בעיקר לציבור החרדי-ליטאי (בעיקר ל"זרם המרכזי" ופחות ל"פלג הירושלמי").

הפרמטר העיקרי שעלה הפעם לדיון הוא החלוקה בין "אברכים" - לומדי תורה מבוקר עד ערב לבין "בעלי בתים" - אנשים עמלים לפרנסתם וקובעים עתים לתורה, אבל מבין השיטין של הדיונים הרבים עלו פרמטרים אחרים, שנראה שהם אלו שמטרידים יותר את הציבור משני הצדדים. אני מבקש להציע כאן את הפרמטרים השונים שמצאתי, ולתהות על מידת הזיקה ביניהם.

• שמירת ההלכה - הקהילה החרדית מצטיינת בהקפדה גדולה על כל הלכה בשולחן ערוך (בעיקר באורח חיים ויורה דעה), אולם ישנם אנשים שאינם מחמירים בכל הלכה וניכר אצלם זלזול בהלכות שונות ברמות חומרה שונות, חלקם חומרות ומנהגים, חלקם מדרבנן וחלקם אף מדאורייתא.
• רמת חיים - הציבור החרדי בכללותו חי ברמת חיים נמוכה יחסית לכלל החברה בישראל והעולם המערבי, והדבר בא לידי ביטוי בהסתפקות במועט בכל תחומי החיים וחינוך ערכי לכך, אולם גם בציבור החרדי ניתן למצוא אנשים החיים ברווחה כלכלית והדבר ניכר ברמת חיים גבוהה בדיור, ריהוט, לבוש, רכב, אירועים, חופשות וכיו"ב.
• הסתגרות תרבותית וחברתית - הקהילה החרדית מתאפיינת בהתבדלות מכלל החברה הישראלית והעולם המערבי והמודרני, כשלשם כך נוצרה מעין אוטונומיה חרדית גאוגרפית, תרבותית, חינוכית וכלכלית. אולם השינויים וההתפתחויות הטכנולוגיות בדור האחרון, וכן התהליכים של השתלבות חרדים בתעסוקה, באקדמיה, בצה"ל ובעוד מקומות, גרמו לחרדים רבים מאוד להיכרות ומעורבות גדולה יותר עם החברה הישראלית ועם העולם המערבי.
• לבוש והופעה - נראה שהדבר החשוב ביותר בהתבדלות התרבותית החרדית הוא עניין הלבוש וההופעה של האדם החרדי, וגם בתחום זה אנו עדים לשינויים משמעותיים בדור האחרון.
• ציות לגדולי התורה - הערך של ציות ל"דעת תורה" נעשה עם השנים לאחד הערכים המרכזיים בקהילה החרדית, ובפרט לגדולי התורה שזכו למעמד הגבוה ביתר בהיבט הקהילתי והפוליטי. מידת המחויבות והציות לגדולי התורה, הפכה להיות אמת המידה ללגיטימיות של כל אדם בקהילה החרדית להימנות על קהילה כזו או אחרת.

ההנחה הרווחת היא שישנו מתאם בין החלוקה ל"אברכים" ו"בעלי בתים" לבין הפרמטרים האחרים, ואכן נראה שבמקרים רבים ישנו מתאם כזה בפרט בציבור החרדי-ליטאי, אבל ככל שמספרם של העמלים לפרנסתם עולה בציבור החרדי-ליטאי וככל שגם בקרב האברכים ישנה חשיפה גדולה יותר לחידושים הטכנולוגיים, כך גם המקרים היוצאים מן הכלל לכאן ולכאן נעשים רבים יותר.

בין אם החלוקה תמשיך להיעשות סביב הפרמטר של "אברכים" מול "בעלי בתים", ובין אם ינסו לבצע את החלוקה באופן יותר מורכב על בסיס הפרמטרים האחרים, השאלה המרכזית נותרת בעינה. האם אנחנו יכולים ומעוניינים להמשיך להתפלל באותם בתי כנסת, לחנך את ילדינו באותם מוסדות, ולהצביע לאותן מפלגות, או שבמוקדם או במאוחר ניאלץ להיפרד?

אני מציע להשתמש בפרמטרים הללו לבחינה עצמית של ההשתייכות לקהילה החרדית, ואת התוצאה ניתן להבנתי לחלק לשלוש קבוצות.

1. אם התוצאה שלך היא 24-30 אתה מזדהה מאוד עם ערכי הקהילה החרדית, מן הסתם לא נתקלת בקושי בקבלת ילדיך למוסדות החינוך, ואתה חושש מהשינויים שמתחוללים בקהילה החרדית.
2. אם התוצאה שלך היא 6-12 רמת ההזדהות שלך עם ערכי הקהילה החרדית נמוכים, לא בטוח שחשוב לך להמשיך להיות חלק בלתי נפרד ממנה, ואתה רואה בברכה את תהליכי השינוי בקהילה החרדית.
3. אם התוצאה של היא 13-23 נראה שאתה חש את עצמך חלק בלתי נפרד מהקהילה החרדית, אולם אתה מרשה לעצמך לבקר דברים כאלו ואחרים ולהחליט בעצמך מה לקרב ומה לרחק. יתכן מאוד שנתקלת בקשיים בקבלת הילדים למוסדות החינוך, ואתה סבור שמדובר בחוסר צדק ויושר. אתה אמביוולנטי ביחס לשינויים שמתחוללים בקהילה החרדית, וסבור שיש בהם מעלות וחסרונות.

נ.ב. כמובן שאצל נשים הפרמטר הראשון איננו רלוונטי ואז החלוקה לקבוצות תהיה: 20-25 קבוצה ראשונה, 5-10 קבוצה שנייה, 11-19 קבוצה שלישית.

"כולל אברכים" כדרך חיים, היתכן?

אני מבקש לקיים כאן את עצת חז"ל על הפסוק "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" כדעת האומר "ישיחנה לאחרים" (יומא עה,א)

לפני למעלה מעשר שנים התחלתי לעסוק בשילוב של צעירים חרדים בעולם העבודה, עבדתי ב"תבת" בג'וינט-ישראל בפיתוח וניהול תכניות תעסוקה, הייתי שותף בהקמה של קרן ק.מ.ח. ו"ידידות טורונטו" לסיוע כלכלי לסטודנטים חרדים, פרסמתי מאמרים והרציתי בנושא בבמות שונות והייתי מעורב במחקרים וניירות מדיניות רבים. בשנים הללו נטלתי חלק משמעותי בהשתלבות חרדים בהכשרות מקצועיות ובלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות האזרחי, כדרך לכניסה לעולם העבודה ולפרנסה בכבוד. במבט לאחור נראה שחל שינוי משמעותי בתחום זה, המסלולים השונים של תעסוקה אפשרו לאלפי צעירים חרדים למצוא את דרכם לעולם העבודה, ולמרות הקשיים השונים נראה שהמהלך ממשיך ומתרחב.

לאורך השנים, היה ברור לי שקהל היעד המרכזי של התכניות השונות הם אלו שמטבעם נועדו ללכת בדרכו של שבט זבולון, לעמול לפרנסתם ולתמוך בשבט יששכר הספון באוהלה של תורה. נראה שברוב המקרים אלו שפנו ללימודים מקצועיים ואקדמיים, לצבא ולשירות האזרחי ולעולם התעסוקה, לא השתייכו לשכבה הגבוהה של תלמידי הישיבות והכוללים שעשו חיל בלימוד תורה. בכל מקרה של אברך ת"ח שפנה לעולם המעשה, היה מדובר במקרה מיוחד ובמניעים מיוחדים.

כעת אני מבקש לייחד את הדיבור דווקא על שבט יששכר, כלומר על אלו שמטבעם מתאימים לשקוד על לימוד תורה והרבצתה. במשך עשרות שנים עולם הישיבות התרחב והתפתח וכל תלמיד חכם צעיר השתלב במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כלשהי, כראש ישיבה, ר"מ, משגיח רוחני, רב, דיין, מהדיר ספרות תורנית, מרצה, משיב וכיו"ב. באותם שנים מרבית בוגרי עולם הישיבות היו מהקהילה הליטאית, הם הרביצו תורה גם בישיבות של הציונות הדתית, בישיבות חסידיות, בישיבות ספרדיות, בתנועת התשובה ובמסגרות נוספות. מאוחר יותר, הציונות הדתית העמידה רבנים מתוכה, גם הציבור החסידי והספרדי הצמיח תלמידי חכמים משלו, המשרות התורניות בעולם הרבנות והדיינות כבר אוישו ולמרות הגידול הטבעי של הישיבות והכוללים זמן ההמתנה למשרה תורנית התארך יותר. לאור זאת, ההתפתחות של ישיבות שונות לנושרים עם אברכים הלומדים בחברותא עם בחורים, וכן מיזמים שונים של חונכות לילדים נערים ובחורי ישיבות, סיפקו לאברכים רבים תחליף למשרה תורנית רגילה. כך גם המיזמים השונים של "עוז והדר" "שוטנשטיין" "חברותא" "מתיבתא" "דרשו" וכדו', כך גם מפעלי ה"קירוב" של קרן וולפסון כדוגמת "נפש יהודי" ועוד. למרות זאת, בעשור האחרון כמדומני שהגענו גם במסלולים החדשים לרוויה גדולה במשרות תורניות, והסיכוי של אברך מן השורה ואפילו אם הוא עשה חייל בלימודו לקבל משרה תורנית עומד להערכתי על פחות מ-10%. הנתונים האחרונים שראיתי בנידון, סיפרו על 12,000 אברכים מעל גיל 45, ואין ספק שהמספר יכפיל וישלש את עצמו בשנים הבאות.

השיח סביב תעסוקת גברים חרדים, נסוב בדרך כלל סביב הסוגיה הכלכלית. יש שמדברים על מצוקת המשפחה החרדית ויש שרואים את המשמעויות הרחבות של כלכלת ישראל בשיעורי תעסוקה נמוכים. אני מבקש להתעלם בדיון זה לחלוטין מהמרכיב הכלכלי, למרות שגם הוא משמעותי בנידון זה.

למיטב הבנתי, האדם בטבעו מבקש להעניק לאחרים מתורתו, ככל שתורתו רבה יותר כך שאיפתו ללמד גדולה יותר, זוהי גם התפילה שלנו בכל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". המצב הנוכחי מאפשר רק למתי מעט לממש את היעוד הזה, וגם אז לא בהכרח שיהיו אלו הטובים ביותר, שכן הדבר תלוי פעמים רבות בקשרי משפחה ו/או ביכולת לגייס תלמידים ו/או תורמים. זהו מצב לא טבעי ולעניות דעתי גם לא מעשי. בשל כך, רבים מהאברכים המבוגרים עלולים לאבד את חדוות הלימוד שלהם ולראות במצבם אילוץ וחוסר ברירה.

עד כה, תלמיד טוב בישיבה ובכולל ראה את עתידו במשרה תורנית כזו או אחרת, אולם כעת כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה נכוחה יודע שסיכוייו להגיע לכך הם נמוכים. האם ניתן יהיה להמשיך בדרך זו במתכונת המקובלת? בעבר, אם ראית אברך בן 45 יכולת להסיק או שהוא איננו מתאים למשרה תורנית או שהוא העדיף לשקוד על לימוד תורה לשמה ולוותר על משרה כזו, אולם כיום עליך להסיק שהוא ראה חייל בלימודו ולכן לא פנה לעולם המעשה אולם אין לו את הקשרים שיזכו אותו במשרה הנכספת.

לצערי הרב, אני סבור שכל המיזמים הרבים והחשובים הנוגעים לתעסוקת חרדים אינם עונים על המצוקה הזו. דומני שבעיה זו מצריכה חשיבה שונה לחלוטין, על המבנה של עולם הישיבות והכוללים בימינו, אולם אין לי עדיין את היכולת לשרטט אפילו קווים כלליים למבנה זה. אני חושש שהתעלמות ממציאות זו, עלולה להיות הרת אסון בהיבט הרוחני.

המחשבות הללו טורדות את מנוחתי רבות בחודשיים האחרונים, אולם לרגל יום השנה ל"חזון איש" והגרא"מ שך מנהיגי הקהילה הליטאית בדורות האחרונים ראיתי צורך לשתף בהם גם אתכם.

האם צל הרים נדמה לי כהרים?

לעדכן את האתוס

המצוקה הכלכלית, הנשירה וחוסר הסיפוק מאיימים על המשך דרכה של החברה החרדית. המשימה ההרואית של החייאת עולם התורה הוכתרה בהצלחה, עכשיו צריך לעבור לשלב הבא

לאחר החלל הנורא שהותירה השואה בעם היהודי, ובכלל זה חורבן עולם הישיבות בליטא ובפולין, נטלה על עצמה הקהילה החרדית בישראל את המשימה הגדולה לבנות מחדש את עולם התורה ולהעמיד שוב דור של תלמידי חכמים שילמדו ויפיצו את דבר ה'.

לצורך הגשמת מטרה זו הכריזו גדולי התורה החרדים בדור התקומה מעין 'גיוס חובה' לכלל הצעירים בוגרי החינוך היסודי החרדי. ספסלי בית המדרש התרבו משנה לשנה, והישיבות החרדיות שימשו 'כור היתוך אלטרנטיבי' ויצרו בני תורה המתמסרים ללימודה ולהרבצתה, תוך ויתור על חיי רווחה והנאות העולם הזה.

את הצלחתו של עולם הישיבות החרדי לעמוד במשימה העצומה הזו, ניתן לראות כמעט כנס גלוי. במשך כמה עשורים מילאו בוגרי הישיבות החרדיות את תפקידי הרבנות ביישובים רבים בכל רחבי הארץ, את משרות הדיינות בבתי הדין הרבניים, את משרות ההוראה בכל הישיבות כולל בישיבות הציונות הדתית שהחלו לקום. השפעתם של בוגרי הישיבות החרדיות על הפצת לימוד התורה וקיום ההלכה במדינת ישראל הייתה עצומה.

בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר מלחמת יום כיפור, החלו גלים של חזרה בתשובה. גם כאן מילאו חניכי עולם הישיבות החרדי תפקיד מרכזי. במקביל התפתח בקצב מהיר עולם הישיבות החרדיות הספרדיות, שאימץ במידה רבה את המודל של הישיבות הליטאיות.

המשימה של החייאת עולם הישיבות הוכתרה אפוא בהצלחה מרשימה. אולם נדמה שכעת האתגר הגדול של הקהילה החרדית הוא כיצד לנהוג ביום שאחרי מילוי המשימה. עולם הישיבות החרדי ממשיך להצהיר כי חובתו של כל צעיר להקדיש את מרב ומיטב שנותיו ללימוד תורה בלבד, אולם בפועל ניתן לראות כיצד המהלך שהפך לסיפור הצלחה מעורר השתאות איננו יכול להמשיך עוד במתכונתו הישנה.

עולם הישיבות החרדי המונה כיום עשרות אלפים רבים ממשיך להעמיד דורות של תלמידי חכמים, אולם הדבר כרוך בתופעות קשות ביותר בהיבט הכלכלי, החברתי והאישי, המהוות איום ממשי על המשך דרכה של הקהילה החרדית.

בארזים נפלה שלהבת

בהיבט הכלכלי, רובן ככולן של המשפחות החרדיות נדרשות להתמודד עם מצוקה כלכלית מחריפה והולכת, בשל מספרם המועט של הגברים המתפרנסים ממשלחי-יד המצריכים השכלה מקצועית או אקדמית. המלגות הניתנות לאברכי הכוללים רחוקות מלספק את צורכי המשפחות ברוכות הילדים, ועבודת הנשים גם היא איננה יכולה עוד למלא את הצרכים, למרות הצניעות וההסתפקות במועט המאפיינות את אורח החיים החרדי. ידם של ארגוני החסד והרווחה קצרה מלספק את הצרכים ההולכים וגדלים.

בהיבט החברתי, שיעור הצעירים שאינם מוצאים את כל סיפוקם בתוך בית המדרש נמצא בעלייה מתמדת. ללא ספק מדובר באלפים רבים המצטרפים למעגל זה בכל שנה, והפתרונות הניתנים בתוך הקהילה רחוקים מלספק מענה. אנו עדים לנשירה ברמות שונות, הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הדתי והחברתי, בהיקפים משמעותיים ביותר. המסגרות הישיבתיות האלטרנטיביות שנוצרו כדי להתמודד עם התופעה בראשיתה, אינן מצליחות להתמודד עם היקפיה. התופעה שהחלה עם נערים מתבגרים שברובם לא היו מטובי הלמדנים ולרוב באו ממה שמכונה 'הפריפריה החרדית' (מזרחים, בעלי תשובה, בני חו"ל, משפחות רווחה וכדומה), התרחבה בשנים האחרונות גם לגילים בוגרים ולתלמידים איכותיים מבחינה למדנית ומשפחתית.

בהיבט האישי, עם השנים חלה רוויה בתחומי העיסוק התורניים, ומרבית בוגרי הישיבות החרדיות לא צפויים לקבל משרה תורנית גם אם הם בעלי ידע תורני נרחב. במקרים רבים, תחושת חוסר המימוש העצמי קשה הרבה יותר מהמצוקה הכלכלית. לתופעה זו ישנן השלכות שליליות על מצבם הרגשי של תלמידי הכוללים ושל משפחותיהם וילדיהם.

האתוס החרדי התבסס על הרעיון של 'שבט לוי' המקדיש עצמו לחיי רוח. על הקהילה החרדית למצוא את הדרך כיצד להמשיך ולהקדיש קבוצה נבחרת ללימוד התורה, אך כל היתר יאמצו אורח חיים של שבטים אחרים, היושבים תחת גפנם ותאנתם ועוסקים ביישובו של עולם.

התפרסם ב"יומן" של "מקור ראשון" על הקהילה החרדית

זעקת האברכים

פורסם בעיתון "בקהילה" תחת השם "אברהם כהן"

לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים על צדקת דרכינו נחוצים לנו. אנו זקוקים לבדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה הכלכלית

כמי שעוקב אחרי שלל התגובות שהובאו בעיתונות החרדית על התכנית הכלכלית שהציג משרד האוצר, הריני מוצא את עצמי נבוך במספר שאלות קשות ששומה עלינו לתת את דעתנו עליהם:

א. העיתונות החרדית מביעה חשש גדול מאוד מקריסתם של רבים ממוסדות התורה, ישיבות וכוללים, עקב קיצוץ משמעותי ביותר בתקציבים, כולל ביטול מוחלט של חלק מהתקציבים. כפי הנראה, זו אמנם תמונת המצב כמות שהיא. ממילא עולה השאלה: וכי אין הקולר תלוי בנו? היאך בנינו את היכלי התורה על יסוד התקציבים, עד כדי תלות מוחלטת, בלעדיהם לא יכונו היכלי הישיבות - והרי דבר פשוט הוא שתקציבים אלו הם יעד נוח לפגיעה וקיצוץ, והבסיס היחיד לקיומם הוא הסכם קואליציוני כזה או אחר ומצב כלכלי טוב במדינת ישראל.

ב. החשש השני, המובא בהרחבה, הוא החשש - הגדול עוד יותר - מקריסתם של מאות ואלפי בתי אב חרדיים עד כדי פת לחם ממש, עקב הקיצוץ המשמעותי ביותר בקצבאות הילדים, ובעוד מגוון של הטבות כגון סיוע ברכישת דירה ועוד. כאן השאלה גדולה מקודמתה. שכן, בעוד תקצוב מוסדות חינוך הוא מחויב, כבכל מדינה מתוקנת, הרי שהתנהלות זו של ציבור גדול מאוד, שרובו תלוי למחייתו על קצבאות שונות, הוא מחדל שאין דומה לו. הרי דבר זה נוגד כל הגיון, היות וקצבאות הם דבר נזיל ביותר, נתונים לשינויים תמידיים. זאת מלבד הקיטוב המעמיק בעם הנגרם על-ידי טיפוח ציבור שהכנסתו מבוססת על קצבאות.

ג. העיתונות החרדית מרבה להטיח האשמות בפקידי האוצר ובשר האוצר ובשאר חברי הממשלה ולהציגם כשונאי חרדים וברצון להצר להם וכי זו מטרתם העיקרית בתכנית כלכלית זו.

אינני חושד כי פקידי האוצר ושרי הממשלה מצוידים באהבת החרדים מיותרת. אולם, לא ניתן, בשום אופן, להתעלם מהמצב הכלכלי בו נתונה מדינת ישראל ומהצורך בתכנית רחבה להקטנת העלויות. הרי גם יו"ר ההסתדרות השכיל להבין שלא ניתן לצאת למאבק בתכנית, אלא באמצעות הצגת תכנית חלופית.

אבל, בעיתונות החרדית לא נשמעת כלל הצעה רצינית לפתרון הבעיה. רק קולות רבים של איוולת – על נקמה, בבא היום, בשר האוצר - על פעילות נמרצת לביטול הערבויות בארה"ב, ועוד שלל רעיונות שונים כמרד מסים וכיו"ב.

וכי מה טובה תצמח לאיש מצעדים כאלו, אם לא הגברת השנאה והקיטוב והבאת הציבור כולו לטעון כי הציבור החרדי הוא האשם בהתמוטטות הכלכלה הישראלית.

ד. העיתונות החרדית מביאה, פה ושם, תגובות לדברי האוצר. אך אלו, בדרך כלל, שטחיות ולא רציניות, לעיתים אף שקריות. האמנם אין לנו תשובות מספקות על הנהגותינו?

ה. הדבר הנחוץ לנו ביותר, הוא לא תחזיות שחורות, לא הטחת האשמות ולא הסברים מנומקים וצודקים על צדקת דרכינו, אלא בדיקה מה עלינו לעשות כדי לקדם את פני הרעה ולמנוע את מימושם של התחזיות השחורות. דומני שבדבר זה אנו נבוכים נבוכים ומבולבלים. האומנם בהבעת מחאה וזעקה נמנע את התכנית? האם לא הגיעה השעה לחשוב על מקורות הכנסה נוספים לבתי-אב רבים בציבור החרדי? כל בר-בי-רב יודע שבכל הדורות, ממתן תורה עד ימינו אנו, עסקו רוב בני האדם במלאכה לפרנסתם.

זכה דורנו במה שלא זכו דורות רבים, שציבור גדול מאוד יעסוק בתורה כשעול הפרנסה איננו מוטל עליו. אולם אין ספק שדבר זה הוא הארת פנים מיוחדת שלא ניתן לצפות לה בכל דור, ובוודאי כל מי שאין לו כדי מחייתו מחוייב לעסוק במלאכה לפרנסתו.

בעת כזאת, אשר נראה שלא יוכלו כל בוגרי הישיבות הקדושות להמשיך ולעסוק בתורה בכולל, כמאמרם ז"ל "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כר' ישמעאל ועלתה בידם", מוטלת עלינו החובה לפרנס בדרך כבוד. לא על-ידי גביית צדקה, אלא על-ידי מלאכה נקיה, תוך כדי מאמץ מרבי שתהא תורה קבע ומלאכה ארעי. ודבר זה יעשה על-ידי תכניות ללמדם אמנות, ועל-ידי תכניות ליצירת מקומות עבודה. יתכן שנדיב שיתרום מכספו ליצירת מקומות עבודה, גדול שכרו מנדיב שיתן סכום דומה למשפחות נזקקות, כמו שכתב הרמב"ם שהמצווה למצוא לאדם עסוק לפרנסתו גדולה מהמצווה ליתן לו צדקה.

ו. אין רצוני בזה להאריך בהוכחות מהש"ס ומהפוסקים כי זוהי הדרך הרצויה והנדרש, אולם לא ניתן עוד לחשות אל מול השיבוש הגדול שהשתרש אצל רבים יראים ושלמים, הסבורים שבכל מחיר אל להם לעזוב את לימוד התורה, אף-על-פי שבזה הם שוקעים בחובות אשר אינם יודעים כלל איך יוכלו לפרעם. דבר זה הוא איסור גמור מדינא של לווה רשע ולא ישלם. זאת מלבד שהניסיון מלמדנו שסופו של אדם זה, כיוון שלא עזב במקצת את לימודו לצורך מלאכה, עוזב הוא את לימודו הרבה לצורך גלגול כספים מגמ"ח זה לגמ"ח אחר, ונמצא לוקה בכפליים: גם אינו עוסק בתורה, וגם אינו רואה שום ברכה בעמלו, שהרי שום רווח אין ממלאכה זו, והדבר ברור שצריכים להתריע בראש כל חוצות על הנהגה זו, והשי"ת יערה רוח ממרום ללמד תועים בינה.

כל הנכתב כאן, נכתב בדם לבי ואין רצוני בהסכמת הקוראים, אלא אדרבה לעוררם להגיב על הדברים, אף בדברי ביקורת קשים. העיקר שתהא כוונתם לשמים, ומיני ומינייהו תסתיים שמעתתא.