מחיר הניתוק

שוב כמידי שנה אנו עומדים בין יום הזיכרון לשואה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, ושוב אנו ניצבים בפני השאלות אודות יחסה של החברה החרדית בישראל לימים אלו ולמה שהם מייצגים.

העומדים מחוץ לקהילה החרדית תוהים על אי עמידתם של החרדים בצפירות הזיכרון, ועל התעלמותם המופגנת מחגיגות העצמאות. האם כבוד נרצחי השואה איננו חשוב לחרדים? האם אינם מכירים בחשיבותם של חללי צה"ל אשר חירפו נפשם בעד עמם ומולדתם? האם אינם מכירים טובה לקב"ה על חייהם במדינת ישראל? שאלות אלו אינן נשאלות רק מבחוץ, אלא גם בתוך הבית פנימה. חרדים רבים חשים מבוכה גדולה וחוסר נחת סביב שאלות אלו, כשהתשובה לכך איננה ברורה גם להם עצמם.

השאלות הנוקבות והפשוטות הללו, העסיקו רבות את כותבי הטורים בעיתונות החרדית אשר נדרשו לסוגיה זו כלפי פנים וכלפי חוץ, את אנשי החינוך במערכת החינוך החרדית אשר נשאלו על כך על ידי תלמידיהם ותלמידותיהם, ורבים מבני החברה החרדית אשר התבקשו להשיב על כך לעצמם לילדיהם ולמכריהם.

רבות מן התשובות נגעו בבעייתיות שבאופן בו נקבעו מועדי הזיכרון וסממניהם במדינת ישראל, אם בשל המועד שבו הם נקבעו או בשל הצורה שבה הוחלט לציין את המועדים הללו, ותשובות אחרות עסקו באופנים האחרים שבהם מביעים החרדים את יחסם המכבד לנרצחי השואה או לחללי צה"ל. בנוגע להקמתה של מדינת ישראל, נכתב רבות על הדברים השליליים הכרוכים בכך בהיבטים שונים, מנקודת ראותו של האדם החרדי. ברור שכל אחד יכול למצוא טעם או חוסר טעם בנימוקים השונים שנכתבו לכך, אולם נראה שהנקודה המרכזית אשר עליה צריכים אנו לתת את הדעת היא העמדה הבסיסית של "הניכור", שבו בחרה החברה החרדית כאסטרטגיה לאורך שנים רבות.

חרדים בצפירה (פלאש 90)

עמדת הניכור והזרות היא עמדה בסיסית של קהילה שהחליטה להוציא את עצמה מן הכלל על מנת לשמר את הערכים החשובים לה, התוצאה המחויבת של עמדה זו היא שהחלטות הכלל אין להם שום משמעות כלפי אותה קהילה. ימי הזיכרון והעצמאות הנם ימים רגילים לחלוטין בעיניו של החניך במערכת החינוך החרדי וממילא גם אצל הבוגר של אותה מערכת, לא מפני מרכיב כזה או אחר, אלא מפני שלקביעתם אין שום שייכות עם הקהילה שהוא חי בה. גם אם קביעת המועדים הללו ואופיים הייתה בעלת אופן תורני והלכתי מובהק ומוסכם, עבור קהילה שאיננה חלק מאותו כלל לא הייתה שום התייחסות לגביו. במידה מסוימת, העמדה של כלל הציבור החרדי ליום העצמאות, אמורה לקומם את יתר האוכלוסייה בישראל הרבה יותר מיחסם של אנשי העדה החרדית או של ערביי ישראל ליום זה, שכן לעומת אנשי העדה החרדית אשר קבעו יום זה ליום אבל וערביי ישראל אשר מציינים את ה"נכבה", ההתעלמות המוחלטת של כלל החרדים מיום זה מתריסה הרבה יותר.

נמצא אפוא שהשאלות המרכזיות שצריכות להישאל הן: מהי הסיבה לאותה עמדת ניכור של הקהילה החרדית כלפי המדינה וכלל אזרחיה? האם הסיבות לעמדת הניכור הזו עדיין רלוונטיות? והאם ישנה סיטואציה שבה תשתנה עמדת הניכור המתוארת?

בנוגע לסיבת הניכור, נראה שמקורה בחשש הגדול של הקהילה החרדית מהשפעה שלילית כלפי ערכיה ואמונותיה אם הייתה בוחרת להיות חלק אינטגרלי מכלל מדינת ישראל, בוודאי בעידן של מדיניות "כור ההיתוך" מבית מדרשו של בן גוריון. באשר לרלוונטיות של החששות הללו כיום, נראה שניתן למצוא דעות לכאן ולכאן.

ביחס ליכולת לראות שינוי בנידון, נראה שניתן להבחין באופן ברור בין הפרט לכלל. האדם החרדי היחיד יכול בהחלט לחוש כיום שייכות גדולה יותר למדינה ולכלל אזרחיה, וככזה להשתתף ביגונם ובשמחתם בימי זיכרון ושמחה. לעומת זאת, הקהילה החרדית כציבור, איננה מסוגלת להבנתי להפוך את עצמה ולהיות חלק מכלל החברה הישראלית, שכן בכך היא תאבד את עצם הווייתה.

כיצד ינהג האדם החש עצמו מחד חלק מכלל המדינה ואזרחיה ומאידך רואה את עצמו כבן לקהילה שנדרשת להעמיד את עצמה מחוץ לאותה מדינה? זוהי משימה מורכבת וקשה שרבים מאיתנו נדרשים להתמודד איתה.