לעדכן את האתוס

המצוקה הכלכלית, הנשירה וחוסר הסיפוק מאיימים על המשך דרכה של החברה החרדית. המשימה ההרואית של החייאת עולם התורה הוכתרה בהצלחה, עכשיו צריך לעבור לשלב הבא

לאחר החלל הנורא שהותירה השואה בעם היהודי, ובכלל זה חורבן עולם הישיבות בליטא ובפולין, נטלה על עצמה הקהילה החרדית בישראל את המשימה הגדולה לבנות מחדש את עולם התורה ולהעמיד שוב דור של תלמידי חכמים שילמדו ויפיצו את דבר ה'.

לצורך הגשמת מטרה זו הכריזו גדולי התורה החרדים בדור התקומה מעין 'גיוס חובה' לכלל הצעירים בוגרי החינוך היסודי החרדי. ספסלי בית המדרש התרבו משנה לשנה, והישיבות החרדיות שימשו 'כור היתוך אלטרנטיבי' ויצרו בני תורה המתמסרים ללימודה ולהרבצתה, תוך ויתור על חיי רווחה והנאות העולם הזה.

את הצלחתו של עולם הישיבות החרדי לעמוד במשימה העצומה הזו, ניתן לראות כמעט כנס גלוי. במשך כמה עשורים מילאו בוגרי הישיבות החרדיות את תפקידי הרבנות ביישובים רבים בכל רחבי הארץ, את משרות הדיינות בבתי הדין הרבניים, את משרות ההוראה בכל הישיבות כולל בישיבות הציונות הדתית שהחלו לקום. השפעתם של בוגרי הישיבות החרדיות על הפצת לימוד התורה וקיום ההלכה במדינת ישראל הייתה עצומה.

בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר מלחמת יום כיפור, החלו גלים של חזרה בתשובה. גם כאן מילאו חניכי עולם הישיבות החרדי תפקיד מרכזי. במקביל התפתח בקצב מהיר עולם הישיבות החרדיות הספרדיות, שאימץ במידה רבה את המודל של הישיבות הליטאיות.

המשימה של החייאת עולם הישיבות הוכתרה אפוא בהצלחה מרשימה. אולם נדמה שכעת האתגר הגדול של הקהילה החרדית הוא כיצד לנהוג ביום שאחרי מילוי המשימה. עולם הישיבות החרדי ממשיך להצהיר כי חובתו של כל צעיר להקדיש את מרב ומיטב שנותיו ללימוד תורה בלבד, אולם בפועל ניתן לראות כיצד המהלך שהפך לסיפור הצלחה מעורר השתאות איננו יכול להמשיך עוד במתכונתו הישנה.

עולם הישיבות החרדי המונה כיום עשרות אלפים רבים ממשיך להעמיד דורות של תלמידי חכמים, אולם הדבר כרוך בתופעות קשות ביותר בהיבט הכלכלי, החברתי והאישי, המהוות איום ממשי על המשך דרכה של הקהילה החרדית.

בארזים נפלה שלהבת

בהיבט הכלכלי, רובן ככולן של המשפחות החרדיות נדרשות להתמודד עם מצוקה כלכלית מחריפה והולכת, בשל מספרם המועט של הגברים המתפרנסים ממשלחי-יד המצריכים השכלה מקצועית או אקדמית. המלגות הניתנות לאברכי הכוללים רחוקות מלספק את צורכי המשפחות ברוכות הילדים, ועבודת הנשים גם היא איננה יכולה עוד למלא את הצרכים, למרות הצניעות וההסתפקות במועט המאפיינות את אורח החיים החרדי. ידם של ארגוני החסד והרווחה קצרה מלספק את הצרכים ההולכים וגדלים.

בהיבט החברתי, שיעור הצעירים שאינם מוצאים את כל סיפוקם בתוך בית המדרש נמצא בעלייה מתמדת. ללא ספק מדובר באלפים רבים המצטרפים למעגל זה בכל שנה, והפתרונות הניתנים בתוך הקהילה רחוקים מלספק מענה. אנו עדים לנשירה ברמות שונות, הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הדתי והחברתי, בהיקפים משמעותיים ביותר. המסגרות הישיבתיות האלטרנטיביות שנוצרו כדי להתמודד עם התופעה בראשיתה, אינן מצליחות להתמודד עם היקפיה. התופעה שהחלה עם נערים מתבגרים שברובם לא היו מטובי הלמדנים ולרוב באו ממה שמכונה 'הפריפריה החרדית' (מזרחים, בעלי תשובה, בני חו"ל, משפחות רווחה וכדומה), התרחבה בשנים האחרונות גם לגילים בוגרים ולתלמידים איכותיים מבחינה למדנית ומשפחתית.

בהיבט האישי, עם השנים חלה רוויה בתחומי העיסוק התורניים, ומרבית בוגרי הישיבות החרדיות לא צפויים לקבל משרה תורנית גם אם הם בעלי ידע תורני נרחב. במקרים רבים, תחושת חוסר המימוש העצמי קשה הרבה יותר מהמצוקה הכלכלית. לתופעה זו ישנן השלכות שליליות על מצבם הרגשי של תלמידי הכוללים ושל משפחותיהם וילדיהם.

האתוס החרדי התבסס על הרעיון של 'שבט לוי' המקדיש עצמו לחיי רוח. על הקהילה החרדית למצוא את הדרך כיצד להמשיך ולהקדיש קבוצה נבחרת ללימוד התורה, אך כל היתר יאמצו אורח חיים של שבטים אחרים, היושבים תחת גפנם ותאנתם ועוסקים ביישובו של עולם.

התפרסם ב"יומן" של "מקור ראשון" על הקהילה החרדית

על תפקידה של "מנהיגות רוחנית"

פורסם בקבוצה "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק (המשך למאמר "עת לעשות")

לפני כשלושה שבועות העליתי כאן פוסט (https://www.facebook.com/groups/968131519883387/permalink/1131728280190376/) שבו הצגתי את תחושתי שישנם רבים וטובים במחננו המבקשים לראות התארגנות ציבורית רחבה להובלת מהלכים חשובים בתחומים שונים.
הפוסט שזכה לתגובות רבות והדיון שהתפתח לכיוונים שונים, מצביעים לכאורה על כך שאכן ישנם שותפים רבים לתחושותיי. ברצוני בפוסט הנוכחי להתייחס לתגובתו של מיכאל נכטילראודות התעלמותי מהצורך ב"מנהיגות רוחנית", זהו בעיניי אחד הנושאים המורכבים ביותר בכל התנהלותה של הקהילה החרדית בישראל. יתכן בהחלט שהצדק עם מיכאל, שזהו הנושא הראשון שעלינו ללבן לפני כל פעילות ציבורית.
אנו רגילים לתאר את הציבור החרדי כציבור שמונהג ע"י גדולי תורה ובציות מלא ל"דעת תורה", שלושת (כיום כבר ניתן לדבר על ארבע או חמש) המפלגות החרדיות כפופות למרותן של "מועצות גדולי / חכמי התורה", כל עיתון / ישיבה / כולל אברכים / מוסד חינוכי / קופת צדקה / ארגון חסד וכיו"ב עומדים בנשיאותם של גדולי תורה ואדמו"רים, כל יוזמה חינוכית / כלכלית / רפואית / תקשורתית / הקמת מתחם מגורים ועוד שלל יוזמות ורעיונות זוכה לברכת הדרך ולתמיכת רבנים, ולכאורה לא ניתן לחשוב על הובלת שום מהלך ללא תמיכה גלויה של גדולי תורה מפורסמים.
השאלה הבסיסית הראשונה שצריכה לדעתי להישאל היא: אם המצב כל כך טוב מדוע הוא נראה לנו פעמים רבות כל כך גרוע? אם אמנם הציבור החרדי מונהג על ידי גדולי התורה בכל דבר ועניין, מדוע דברים כה רבים נראים לנו לא הוגנים ולא מוצדקים? ואמנם אלו הן התגובות הנשמעות תמיד כלפי המבקרים את הקיים או המנסים לפעול בדרכים חדשות ושונות מהמקובל, שהם ממרים את דעת גדולי התורה ושעליהם לפנות אליהם לקבל את ברכת הדרך לפעולותיהם.
את הדיון בנידון יש לחלק למישור הערכי והנורמטיבי ולמישור המעשי, עלינו לברר הן את עמדתנו לגבי המצב הרצוי והן את המצב המצוי. אולם בשני הנידונים אני מבקש רק לפתוח את הנושא, מפני שקוצר היריעה איננו מאפשר לדעתי לפרוס כאן את הסוגיות במלואן.
במישור הערכי עלינו לברר: מהן הסוגיות שבהן נדרשת הכרעה של "דעת תורה" ובאלו סוגיות ניתן להכריע על פי סברה? מי הוא האדם שיכול להכריע "דעת תורה", האם נדרשת לכך התמחות מיוחדת, האם ישנם רק גדולי תורה יחידים שראויים לעשות זאת? האם "דעת תורה" צריכה להיות מנומקת ומבוססת על מקורות תורניים? האם ניתן להסתמך על מקורות תורניים מבלי להזדקק ל"דעת תורה" של גדול בתורה?
במישור המעשי עלינו לבדוק: האם כל הדברים הנעשים בשם / בתמיכת / בברכת גדולי התורה אכן הוכרעו על ידם? מהו אופן קבלת ההחלטות וההכרעות בנושאים השונים? מהן מקורות המידע העומדים לפני גדולי התורה בעת קבלת ההחלטות? 
במידה וישנו פער בין העמדה הערכית לבין המצב הקיים, עלינו לשאול את עצמנו מהם הגורמים לפער הזה? האם ניתן לשנות את המצב? כיצד יש לפעול כל עוד המצוי איננו כפי הרצוי?
לאחר הצגת השאלות, אני מרשה לעצמי להסתכן ולכתוב בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.
כאנשים המחויבים באופן מלא לשמירת תורה ומצוות, עלינו לפעול גם בהיבט הציבורי בכפוף לתורה. בנושאים רבים ההכרעה נתונה לשיקול הדעת והסברה ואנו יודעים מהגמרא שכוחה של הסברה גדול משל מקרא מפורש, כדברי הגמרא "למה לי קרא סברא הוא" (בבא קמא מו,ב ובעוד מקומות), במקומות שנדרשת הכרעה תורנית בשל השלכות הלכתיות וערכיות של המהלך, יש צורך בתלמיד חכם בעל ידע תורני הראוי להכריע בשאלה כפי שנדרש בכל שאלה הלכתית. הצורך בגדולי תורה מפורסמים ובעלי מעמד מיוחד, נוגע לעניין אחר של צורך בסדר ובהיררכיה, אבל זהו עניין נפרד שצריך להרחיב בו בהזדמנות אחרת.
המצב הקיים כיום, הוא מראית עין בלבד. העובדה שההכרעות בעניינים שונים ניתנות לגדולי תורה בודדים שמפאת גילם ומצב בריאותם אינם יכולים להכיר את הנושאים המובאים בפניהם לפרטיהם, מעידה כמאה עדים שלא מדובר כאן על מנהיגות של גדולי התורה, ובוודאי שהם אינם הכוח המניע מאחורי ההתנהלות הציבורית בנושאים שונים. לצערנו הרב, הדברים ידועים לרבים, אלא שמפאת כבודם של גדולי התורה ומסיבות נוספות, ממשיכים כולם לשמור על אותה מראית עין.
בנוגע למצוי, אני מבקש לסיים במשפט קצר. על משה רבינו עליו השלום אנו קוראים בפרשיות האחרונות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ולמרות זאת כשביקש להנהיג לבדו ציבור של שישים ריבוא נאמר לו "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ." (שמות יח,יח) והוא נדרש למנות שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, והנה לפנינו גדולי תורה שכהתה עינם ונס ליחם מתיימרים להנהיג קהל גדול מיוצאי מצרים ללא שום היררכיה.
ומעתה, השאלה היא האם הצורך שלנו במנהיגות רוחנית היא בשל הצורך האמתי בכך או בשל התדמית הציבורית, אם בשל הצורך האמתי סבורני שניתן למצוא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שיוכלו לספק את המענים הנדרשים בשאלות השונות, אולם אם בשל התדמית הציבורית כמדומני שמדובר במלחמה אבודה, שהרי לא נוכל להעמיד כמותם גדולי תורה שהנם בגדר "שברי לוחות".

עת לעשות

פורסם בקבוצה "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק

שוב ושוב עולים הקולות במחננו אודות הצורך בהובלת שינויים בקהילה החרדית, בתחום החינוך, הטיפול בנושרים, התקשורת, הפוליטיקה, התעסוקה, ההכשרה המקצועית, הלימודים האקדמיים, הגיוס לצה"ל ולשירות האזרחי, מעמד הנשים, השיח הפנים - חרדי, יחסי חרדים - חילונים, איכות הסביבה, דיור ועוד כהנה וכהנה נושאים וסוגיות שונות.

המציאות הקיימת גורמת לרבים וטובים בתוכנו חוסר נחת, מחלוקות פנימיות, אפליה, גזירות ותקנות חדשות לבקרים, רדיפת בצע, צביעות, אינטרסנטיות, טיפשות, עוני, קיצוניות, בורות, קנאה ועוד תופעות שליליות רבות הפושות גם בקרבנו, מביאות אנשים לייחל לשינוי ולשיפור המצב. אולם למרות שניתן להצביע על יוזמות חשובות שמתפתחות במקומות שונים, ע"י אנשים יקרים ואכפתיים, התחושה הרווחת שאני נתקל בה יום יום היא שהמצב הולך ומחמיר, ואת התקווה לשינוי מחליפים הציניות והיאוש.

רבים שואלים, אם אמנם ישנו חוסר נחת רב מהמצב הנוכחי, מדוע לא קמה התארגנות רחבה לשינוי המצב? מדוע כשקמה מפלגת "טוב" שחרטה על דגלה להוביל שינוי בקהילה החרדית, היא זכתה לקולות מעטים שלא הספיקו להכניס את נציגיה לרשויות המקומיות? מדוע ניסיונות התארגנות נוספים לא צלחו? השאלות הללו גורמות כמובן להמשך של אותו רפיון ידיים שתיארתי.

אינני מתכוון להציע כעת תשובות לשאלות הללו, אלא לרשום בראשי פרקים את הדברים הנצרכים לעניות דעתי בכדי שיתחולל שינוי בקנה מידה רחב.

1. ציבור - בכדי שמהלך משמעותי יצליח צריכים לתמוך בו באופן גלוי ועקבי ציבור רחב ומגוון, צריכים להיות בו אנשים בגילאים שונים, מעדות וחוגים מגוונים, בעלי רמות תורניות שונות ותחומי עיסוק רבים.
2. ארגון - להובלת מהלכים משמעותיים נדרשת התמסרות של כמה וכמה אנשים מנוסים ומקצועיים שמרב זמנם ומרצם יוקדשו לטובת העניין.
3. מטרות - להתארגנות המדוברת חייבת להיות אג'נדה ברורה ומוסכמת שתוצג בפני הציבור ותקבל את תמיכתו.
4. משאבים כלכליים - רבים מהצעדים הנדרשים כרוכים בעלויות כספיות גדולות ביותר, שהציבור הרחב יתקשה לממן אותם בכוחות עצמו. ללא כספי מדינה ופילנתרופיה בהיקפים משמעותיים, אין סיכוי להובלת מהלכים ברי קיימא.

התקדמות בכל אחד מארבעת הדברים שציינתי, עשויה להיתקל בקשיים רבים הן בשל התנגדויות מחוץ והן בשל סיבות אובייקטיביות שונות. העובדה שישנו חוסר נחת מהמצב הקיים, איננה בהכרח סיבה למציאת מכנה משותף רחב בנוגע למצב הרצוי. ריבוי הדעות והרצון לפעול, מקשה כמובן גם על בניית ארגון משותף שיזכה לאמון רחב ושחבריו יפעלו בשיתוף פעולה.

דרך ארוכה לפנינו, אולם למרות זאת אני מאמין שהיא אפשרית.

העובדה שאני יכול לפרסם את הדברים בבמה וירטואלית שיש בה כאלף חברים מהקהילה החרדית, היא בעיניי צעד ראשון בכיוון הנכון, וכל הכבוד לידידי עו"ד יחזקאל רוזנבלום על היזמה הזו. אולם כמובן שזהו רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

מה דעתכם?