לתשובת השנה

אנו עומדים כעת בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, וברצוני להעלות הרהורים על מצוות התשובה.

בעולם הדתי, ישנן להבנתי שתי גישות הפוכות ביחס למצב הנתון של מרבית בני האדם, ושתיהן נראות לי בעייתיות.

1. הגישה האחת, רואה בבני האדם כאלו השרויים מרבית זמנם בחטאים ועוונות, ועליהם להכיר בשפלותם ולהוכיח את עצמם תמיד, ולשוב בתשובה מתוך ידיעה ברורה שגם בעתיד הם יישארו במצבם הירוד, בבחינת "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". אלו היו המסרים ששמעתי וקראתי מאז כניסתי לפני 30 שנה ל"ישיבה קטנה", וכמדומני שהם משקפים גישה בעלת היסטוריה ארוכה, ובוודאי של חלק ניכר מ"תנועת המוסר" הליטאית.
2. הגישה השנייה, רואה בבני האדם צדיקים וטובים, בבחינת "ועמך כולם צדיקים", וגם כשהם נכשלים בחטאים ועוונות כאלו ואחרים הם אהובים ורצויים ועל כל פשעים תכסה אהבה. האדם צריך להתבונן תמיד בחלק החיובי והטוב ולהיות בשמחה, ולא לשים ליבו למעשים הרעים וליפול לזרועות הצער והדכדוך. כמדומני שזוהי התודעה הבסיסית של "תנועת החסידות", אם כי בפועל נראה שלא כל החסידויות נוהגות כך.

בשתי הדרכים ניתן כמדומני לראות אנשים שהגיעו לדרגות גבוהות במידות טובות וביראת שמיים, אולם נראה שלשתי הדרכים גם ישנן חסרונות גדולים.

בדרך הראשונה, מצב רוחו של האדם שפוף והדבר עלול לגרום לתוצאות שליליות רבות, ולעתים הוא עלול לזנוח לחלוטין את עבודת ה' הנתפסת בעיניו כדבר מצער, ועל כך קראנו השבת בפרשה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". 

מעבר לכך, נראה לי מצב בו כולם חוטאים, גורם לכך שאדם שבאמת חטא בחטא גדול איננו חש כל כך יוצא דופן, ולעתים הוא גם מרגיש שהוא בכל אופן היה כבר חוטא גם קודם לכן.

הדרך השנייה, נראית לי הרבה יותר ידידותית וחיובית, אבל גם היא עלולה לגרום לחוטאים ולעבריינים לחוש בנוח, ולא להצטער ולהתחרט על דרכם הרעה.

לכאורה, ניתן ללכת בדרך האמצע, ולראות את בני האדם לא כחוטאים תמידיים ולא כצדיקים גמורים, אלא ככאלו שעושים מעשים טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. כמובן שבתוך חברת בני האדם הרגילים, ישנם כאלו שנוטים לצד יותר חיובי וכאלו הנוטים לצד יותר שלילי.

עבור מי נועדו ימי הדין הרחמים והסליחות? לפי הגישה הראשונה הם כמובן נועדו לכל בני האדם שכולם מכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. לפי הגישה השנייה, מדובר בעיקר בימי קירבה ורצון וגם הם מתאימים ושווים לכל נפש. אולם אם נלך בדרך האמצעית, לכאורה הימים האלו אינם שווים לכל נפש, והם תלויים במצבו האישי של האדם. 

בעיניי, התשובה של ימים אלו היא בעיקר ימי חשבון נפש, מעין מאזן אישי של סוף שנה. ובשל כך, אני סבור שכשאנו מדברים על מושג התשובה, יש לנו שני מושגים שונים לחלוטין. 

1. תשובה של אדם שחטא בחטא ברור ועליו לעשות מהלכים מסוימים לשוב מדרכו ולהתכפר.
2. התבוננות פנימית ומאזן של מצבו ומקומו האישי של האדם, בכדי לראות כיצד ניתן להגיע למקום טוב ומוצלח יותר.

באלול תשנ"ב למדתי בישיבת פוניבז' אצל הגרב"ד פוברסקי שליט"א, והוא אמר לנו כך: אתם בחורי ישיבה, על מה יש לכם כבר לחזור בתשובה? אתם הרי צדיקים. כך גם אמר לי ר' אייזיק שר בבחרותי.

כששמעתי את הדברים הללו הזדעזעתי מאוד והם נדמו בעיניי כמעט ככפירה בעיקר, אולם עם השנים אני חושב שהוא צדק מאוד בניסיונותיו להרגיע אותנו ולהכניס אותנו לפרופורציות.

עולם הישיבות הליטאי - מבט כללי

ישיבת וולוז'ין הוקמה ע"י הגר"ח מוולוז'ין לפני 216 שנים, וכמדומני שניתן לחלק את התקופה הזו לשלוש תקופות של כ-70 שנה.

1. אם הישיבות - הקמת ישיבת וולוז'ין בתקופה שרוחות ההשכלה והנאורות מנשבות בעולם היהודי, על מנת להגדיל את מעמדו וכבודו של תלמיד הישיבה המתמסר ללימוד תורה. הישיבה הצליחה להוות אבן שואבת לנערים מיוחדים מרחבי העולם היהודי ולהגביה ולרומם את קרנם, ורבים מהם נעשו גדולי תורה וכיהנו כרבנים וכראשי ישיבות.
2. ישיבות המוסר - ראשית תנועת המוסר של הגר"י מסלנט ותלמידיו הגדולים, שהקימו את ישיבות המוסר, שנועדו ליצור להט אידאולוגי מסעיר כתגובה לתנועות אידאולוגיות חזקות שפעלו באותה תקופה בעם היהודי. הסבא מקלם, הסבא מנובהרדוק והסבא מסלבודקה, הצליחו כל אחד בדרכו ליצור להט נעורים בקרב בני הישיבות עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות אירופה.
3. חברת הלומדים - הקמת עולם הישיבות בארץ ישראל לאחר השואה ובמקביל להקמתה של מדינת ישראל ע"י ראשי ישיבות בעלי חזון כדוגמת הגרי"ש כהנמן ובעידוד גדולי תורה כדוגמת החזו"א, על מנת לשקם את עולם התורה שחרב ולהצמיח דור של שומרי תורה ומצוות שיפיצו תורה בעם ישראל ושיתבדלו מהציונות מהמודרנה ומהחילוניות. לשם כך, הוקמו ישיבות רבות בכדי לאפשר לכל נער שומר תורה ומצוות לבוא בשערי הישיבה, ולהישאר בה אם ירצה לאורך ימים ושנים.

דומני שאנו עומדים כעת בפתחה של תקופה רביעית, ואני חושב רבות על התפקיד של הישיבות ועל דמותן בעת הזאת.

אני מאמין של"חרדיות החדשה" תהיה חשיבות רבה בהקמת הישיבות לדור זה, ושרק הקמת ישיבות בעלות מאפיינים מתאימים לאתגרי התקופה תוכל לתת תוכן פוזיטיבי ובר קיימא לקהילה זו.

עם כל הכבוד לכל המיזמים החשובים מבית מדרשם של "החרדים החדשים" ויש לי הרבה כבוד אליהם, אני משוכנע שהקמת "ישיבה גדולה" במודל ייחודי הוא האתגר החשוב ביותר.

נ.ב. ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי הפנה אותי למאמר עם נקודות דומות שהוא פרסם בעבר באתר "צריך עיון".

שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי

מר"ח אלול עד הושענה רבה אנו נוהגים לומר פעמיים ביום את פרק כ"ז בתהלים, ובתוכו אנו אומרים את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".

פסוק זה מוכר היטב בעולם הישיבות הליטאי מאז ישיבת וולוז'ין ועד היום, וכמדומני שבמובן מסוים הוא מהווה את המוטו של עולם זה. בישיבות נובהרדוק היה למונח "שִׁבְתִּי" מקום מרכזי, והוא מתואר יפה בספרו של בוגר נובהרדוק שמואל בן ארצי שנקרא בשם זה.

ניתן לדבר רבות על החוויה הישיבתית, על לימוד התורה, על התפילות, על המוסר, על השבתות, על הדמויות השונות ועוד, אולם כמדומני שהחוויה החזקה ביותר היא ההתמסרות המוחלטת לרעיון גדול, כל יום, כל היום, לתקופת חיים משמעותית ולעתים לכל החיים. את התחושה המיוחדת הזו, לא ניתן להעביר למי שלא חווה אותה בעצמו, והיא בבחינת "זָר לֹא יָבִין זֹאת".

תיאורים רבים של ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה ניתן למצוא כבר בחז"ל ובתלמוד, אולם נראה שישיבת וולוז'ין היא שהפכה זאת לדרך חיים לרבים. דמותו של הגאון מווילנא כפי שעולה מתיאוריו של תלמידו הגדול רבי חיים מוולוז'ין, היא המודל המושלם למימוש של אותה התמסרות. 

את חשיבות ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה, ניתן להבין עפ"י דבריו של הגר"ח בספרו "נפש החיים" (שער ד' פרק כ"ה) שאם יהיה העולם פנוי רגע אחד מלימוד תורה הוא ייחרב, וככל הנראה זהו הבסיס לנוהג שהיה בישיבת וולוז'ין של חלוקת הישיבה למשמרות בכדי שקול התורה לא ייפסק בישיבה. זהו להבנתי סוד הקסם של הישיבות הליטאיות לאורך שנים רבות, ובמובן מסוים עד היום לא פג הקסם, למרות שכמדומני שמסיבות שונות הוא הרבה פחות חזק מבעבר. 

את חוויית ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה לא ניתן לחוות בישיבה שהלימוד בה איננו חזות הכל, וכן לא בצירוף של דברים אחרים. לכן לא ניתן למצוא אותה לדעתי לא בישיבה תיכונית ולא בישיבת הסדר ולא בכל מסגרת המשלבת דבר נוסף עם לימוד תורה. זוהי הסיבה למאבק החריף כנגד "תנועת המוסר" של הגאון ר' ישראל מסלנט, שאיימה לפגוע בבלעדיות ובטוטליות של לימוד התורה בישיבות. חשוב לציין שתנועת המוסר עצמה עשתה שימוש בפעולות של התמסרות לעבודת המוסר ולתיקון המידות.

כמדומני שניתן למצוא בעולם עוד דוגמאות נוספות לחוויה דומה לזו, אם במקומות עם אידאולוגיות מאוד ברורות ומסבירות כל, או במקומות תובעניים ואינטנסיביים במיוחד, אבל עדיין נראה לי שמדובר כאן בדוגמה ייחודית.

האם החוויה הזו מתאימה לכל אחד? האם היא אפשרית לאורך שנים? האם יש בה רק יתרונות? אני סבור שאלו הן שאלות גדולות, ושניתן להאריך להרחיב ולהעמיק בהן, אבל חשוב להכיר בקיומה ובייחודיותה לפני כל דיון.

חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" לכתחילה

בהתייעצות שקיימתי בשבוע שעבר בנוגע לישיבת "חכמי לב", כתב אלי אדלר תגובה חשובה מאוד ובתוכה הוא כתב את הדברים הללו "רוב מוחלט של החרדים המודרניים / האבניקים ודומיהם, מעוניינים בלימודי בגרות, אבל חשוב להם מאד שהבן ילמד בישיבה גדולה, ולו לכמה שנים". אני חושב שהוא צודק מאוד ברמה העובדתית, ואני חושב שזהו נושא שראוי להרחיב בו.

ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב

הישיבות התיכוניות החרדיות הותיקות כדוגמת "הישוב", "מערבא", "נהורא", הפנו לאורך שנים את כלל בוגריהם להמשיך את דרכם בישיבות גדולות ליטאיות. בעבר היו בוגרי הישוב גם בפוניבז' ובסלבודקא, ועד היום ישנם בוגרי הישוב מערבא ונהורא בישיבת חברון, נתיבות חכמה (וולפסון), דרך חכמה (סילבר), עטרת ישראל ועוד. בנוסף, ישנן ישיבות שפונות בעיקר לבוגרי הישיבות התיכוניות, כדוגמת אתרי, אופקים, מאורות התורה בטלז סטון, תפארת צבי, שיח ידידיה (שנסגרה לאחרונה), קרית מלאכי ועוד. אולם השאלה היא, האם מדובר במהלך טבעי או מלאכותי?

תפיסת העולם של ההורים ששולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות, היא בדרך כלל תפיסה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". הם מאמינים בחשיבות של לימודים כלליים ותעודת בגרות, וסבורים שבגיל הנעורים אין עדיין צורך להקדיש את כל היום ללימוד תורה בלבד. אולם תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לדעתם של ראשי הישיבות הגדולות שבהן ממשיכים ילדיהם לאחר סיום הישיבה התיכונית, ובמובן מסוים בוגרי הישיבות התיכוניות החרדיות נדרשים במסלול זה "לחזור בתשובה".

ישיבת "חברון" בירושלים

למיטב ידיעתי, מרבית בוגרי הישיבות התיכוניות שהמשיכו בישיבות גדולות אכן לא המשיכו בדרכם של הוריהם, ואת ילדיהם שלהם הם שלחו לישיבות קטנות. מה שמלמד על הצלחתן של הישיבות הגדולות, לשנות את תפיסת העולם של בוגרי הישיבות התיכוניות שבאו בשעריהן.

נקודה חשובה בעניין זה היא עמדתם של ראשי הישיבות התיכוניות עצמם, האם הם רואים בישיבות הללו דרך לכתחילה או שהם רואים אותם כאילוץ בדיעבד בשל רצונם של ההורים?

אחד מראשי הישיבות התיכוניות החרדיות המצליחות ביותר, התראיין לפני שנים רבות לעיתון "משפחה" ואמר: "אם אחד הר"מים שלי ירצה לשלוח את בנו לישיבה שלי, אני אוציא אותו מהישיבה". אותו ראש ישיבה ביקר בשבוע שעבר אצל תלמידיו שהמשיכו בישיבה גדולה חדשה (של הרב זליג ברוורמן) ואמר להם: "כעת אני יכול לגלות לכם, שכל מה שעשיתם אצלנו ארבע שנים, היה שטויות".

בשל כך, נער שמאמין בעצמו בשילוב תורה עם דרך ארץ, עלול להתקשות להשתלב בישיבה גדולה, לא בשל הקושי להתמסר ללימוד תורה, אלא בשל חוסר הסכמה עם הלך הרוח של ראשי הישיבות, הר"מים והמשגיחים.

כמדומני שבעיה זו, איננה קיימת בישיבות התיכוניות של הציונות הדתית ובישיבות התיכוניות החרדיות בארה"ב, מפני ששם גם אם הם ממשיכים בישיבה גדולה במשך מספר שנים, הרי צוות הר"מים עצמו מאמין בלגיטימיות של שילוב תורה עם דרך ארץ.

לפני שלוש שנים נפגשתי עם ת"ח מצרפת ראש ישיבה תיכונית בפריז, והוא שאל אותי: "האם אתה מאפשר לתלמידיך חשיבה עצמאית ושאילת שאלות בנושאים שונים של אמונה והשקפה?", כשנעניתי בחיוב הוא אמר: "אני גם רוצה לנהוג כך, אבל אני מעוניין שהם ימשיכו בישיבות גדולות בישראל, ואם הם יתרגלו לעצמאות מחשבתית ושאילת שאלות, הם לא יצליחו להשתלב בהן". אני חושב שמדובר בנקודה דומה למה שתיארתי מקודם.

למעשה, אני סבור שהרצון להפנות את כל הנערים לישיבה גדולה הוא שגוי, אבל אני עדיין מאמין שהוא יכול להיות נכון למרבית הנערים, אלא שכאמור יש צורך בישיבות גדולות שמאמינות בתפיסת העולם של תורה עם דרך ארץ, ואת זה אני מתקשה למצוא כאן בישראל.

מה יותר גרוע, הבטלה או הצבא?

לפני שש שנים ביטל הבג"ץ את "חוק טל" שהסדיר את מעמדם של בני הישיבות החרדיות, ומאז סוגיית הגיוס של צעירים חרדים איננה יורדת מסדר היום הציבורי של מדינת ישראל בכלל ושל הקהילה החרדית בפרט.

הציבור החרדי-ליטאי התפצל במהלך השנים הללו בעיקר בשל הוויכוח העקרוני בין הגראי"ל שטיינמן זצ"ל לגר"ש אויערבאך זצ"ל כיצד להתמודד עם הסוגיה, וגם בציבור החרדי-חסידי והחרדי-ספרדי נראה שהמבוכה כיצד ראוי לנהוג בנידון גדולה מאוד.

המטרה המוצהרת המרכזית של הקהילה החרדית היא לשמור על עולם הישיבות ועל לומדי התורה ולמנוע גיוס של אלו ההוגים בתורה מבוקר עד ליל ו"תורתם אומנותם", ובעניין זה נראה שהעובדות מוסכמות כמעט על כולם, עד כה לא הייתה שום פגיעה במעמדו של בן ישיבה שתורתו אומנותו וגם בעתיד לא נראה שעלולה להיות פגיעה כזו.

צילום: רויטרס

המטרה הנוספת שלעתים נאמרת בגלוי ולעתים בסתר, היא למנוע גיוס לצה"ל של צעירים חרדים שאינם שוקדים על תלמודם בהתמדה גדולה. בעניין זה ניתן למצוא נימוקים שונים, או שלימוד תורה גם באופן חלקי מצדיק דחיית שירות, או שיש להימנע מגיוס בשל הסכנה הרוחנית הכרוכה בו, או בשל התנגדות לציונות ולמדינה ועוד כיו"ב.

בנקודה זו, המאבק איננו עניינן של הישיבות הגדולות והטובות, שתלמידיהן כאמור יכולים להמשיך ללמוד תורה ללא שום הפרעה. שאלת הגיוס מאיימת דווקא על עשרות רבות של מסגרות אלטרנטיביות (המפורסמות שבהן: "שערי יושר", "דרך השם" ו"רש"י"), שקמו בשלושים השנים האחרונות עבור נוער חרדי שלא מצא את עצמו שוקד על התורה יומם ולילה. מסגרות אלו מעניקות לתלמידיהן הרבה יחס אישי חום ואהבה, עם לימוד תורה למחצה לשליש לרביע ועם חיי חברה עשירים ומפותחים. במסגרות אלו לומדים כיום אלפי תלמידים, והם אלו שהצבא מעוניין לגייס לשורותיו.

בשנה האחרונה (2017) התגייסו לצה"ל למעלה מ-3,000 חיילים חרדים, ובסה"כ משרתים בצה"ל כיום למעלה מ-7,000 חיילים חרדים. אין לי מידע מדויק על החלוקה בין רווקים לנשואים בין המתגייסים והמשרתים, אבל כמדומני שלמעלה מ-50% מהמתגייסים החדשים הם רווקים, ונראה שזהו קהל היעד העיקרי של צה"ל גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות מבצעיות.

השאלה הגדולה העומדת אפוא למבחן איננה "האם לימוד תורה חשוב יותר משירות צבאי?", מפני שבנקודה זו אין שום איום אמתי על לומדי התורה. השאלה היא "האם השירות הצבאי מסוכן רוחנית יותר ממסגרות אלטרנטיביות?", ובעניין זה נראה לי שהדעות חלוקות גם במחננו.

לא ניתן כמדומני להתעלם מהסכנות הרוחניות האורבות לצעיר החרדי בשירות צבאי, גם אם מדובר במסלול ייעודי לצעירים חרדים. המפגש עם עולם זר ושונה, החשיפה לתכנים ודעות אחרות, תחושת הזרות בקהילה החרדית והחשיפה להתפתחויות הטכנולוגיות, מאתגרות את הצעיר החרדי בשמירה על ערכיו ואורחותיו. אולם חשוב לזכור שגם המסגרות האלטרנטיביות אינן אטומות וקשה לראותן כ"תיבת נח", בפני הסכנות הרוחניות הרבות. מרבית המסגרות הללו מתאפיינות במתן לגיטימציה לבזבוז זמן ולבטלה, וכבר למדונו חכמים שהבטלה מביאה לידי שעמום ולידי חטא. נראה שמבחינת השתייכות לקהילה החרדית המסגרות הללו אכן מצליחות לשמר את הנערים בעלי זהות חרדית יותר מאשר השירות הצבאי, אבל לא בטוח שזהו המדד הנכון לבחינת מצבם הרוחני של הצעירים הללו.

מעמד האברכים

מאמר מערכת ב"יתד נאמן"

את הפולמוס סביב היחס לחרדים העובדים, יש לראות לדעתי בפרספקטיבה היסטורית, בהבנת המהלך של הקמת "חברת הלומדים" החרדית במדינת ישראל בשבעים השנים האחרונות.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ר"ט) מנה את המצווה "לכבד את החכמים" ובספר "החינוך" (מצוה רנ"ז) כתב  על מצווה זו "משורשי המצוה לפי שעיקר היות אדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה" ובסיום דבריו שם כתב "ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת".

מצבו הרוחני של עם ישראל לאורך ההיסטוריה היה בהתאם למעמדם של החכמים, ובזמן שזלזלו בהם ובדבריהם נתקיים בנו "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹקים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא" (דברי הימים ב לו,טז).

במאתיים השנים האחרונות, מאז הקמת ישיבות וולאז'ין "אם הישיבות", נעשו הישיבות למקום הגידול והצמיחה העיקרי של המנהיגות הרבנית והדתית בעם ישראל, ובלשונו של חיים נחמן ביאליק "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה". אולם גם כאן ידענו תקופות של עליות ומורדות במעמדם של תלמידי הישיבות, וזו הייתה מטרתם של ראשי הישיבות לאורך השנים לרומם את קרנם של תלמידי הישיבות בעיני המון העם בכלל ובפרט בקרב בנות הנעורים שנועדו להינשא לאותם תלמידי ישיבות.

שיקומו של עולם התורה לאחר השואה האיומה, התאפשר אודות לראשי הישיבות וגדולי ישראל שעודדו כל צעיר לשקוד על התורה בהיכלי הישיבות, אבל לא פחות מכך בזכות המוסדות לבנות שחינכו את תלמידותיהם לייקר את לומדי התורה ולהתגייס להקמת "בתים של תורה".

בשלב מסוים (השתלשלות הדברים ראויה למאמר בפני עצמו), הוחלט על הקמת "כוללים" לאברכים, שמטרתם העיקרית הייתה גם כן להצמיח תלמידי חכמים שיחזיקו בבוא היום במשרות התורניות ובמנהיגות הרוחנית. גם כאן נדרש מהלך לייקר את מעמדם של האברכים בעיני עצמם, בעיני נשותיהם, ובעיני הציבור הרחב.

במשך עשרות שנים הייתה תקופת הלימודים ב"כולל אברכים" מיועדת ברוב המקרים למספר שנים, עד לקבלת משרה תורנית או לחלופין ליציאה לעולם העבודה. עם השנים התארכה תקופת השהות בכולל, ובעשורים האחרונים היא הפכה בקרב ציבור רחב לדרך חיים מקובלת במשך שנים רבות. הרוויה במשרות התורניות, הביאה לכך שסיכוייו של אברך מן השורה לקבל משרה תורנית נעשו נמוכים מאוד. הגידול במספרם של אברכי הכוללים, גרם גם לכך שהמלגה החודשית הממוצעת הניתנת לאברך כולל איננה גבוהה.

בהיעדר אופק של משרה תורנית, ובמציאות של מלגה כספית זעומה, הדבר המרכזי שנותר לאברכי הכולל הוא מעמדם החברתי המיוחד. עד לאחרונה נהנו האברכים (בפרט בקהילה החרדית-ליטאית) ממעמד ייחודי, בעיקר בזכות הלגיטימיות  המוגבלת בקרב בוגרי עולם הישיבות החרדי-ליטאי ליציאה לעבודה.

הדאגה לכבודם ולמעמדם של היוצאים לעמול לפרנסתם, גם אם היא נועדה למטרות טובות ומוצדקות, נתפסת כאיום ממשי על המשך קיומה של "חברת הלומדים", שכן היא עלולה לפגוע ביסוד המרכזי שעליו נשען כיום עולם הכוללים.

בשנים האחרונות יצאה לאור סדרת חוברות בשם "עין לא ראתה", שעוסקת בזוויות רבות בעולמם של אברכי הכוללים, וניתן לראות שם באופן מוחשי את הקשיים שאתם מתמודדים רבים מאברכי הכוללים, ואת הצורך החיוני שלהם להכרה במעמדם הייחודי ובעליונותם על פני העמלים לפרנסתם.

באופן אישי, אני מסתייג מחלק גדול מהדברים שנאמרו ונכתבו על אודות היוצאים לפרנסתם, אבל דומני שחשוב להבין מהו הגורם לאותם דברים.

העיירה בוערת

"העיירה בוערת" מאת שמואל ניסנבאום, שמן, 1965

מעשה בעיירה קטנה ויהודים בה מעט, שהייתה בה מאפיה מהודרת למצות. המאפייה הייתה ממוקמת בשולי הישוב, וחלק מתושבי העיירה עבדו לפרנסתם במאפייה.

במהלך השנים גדל הביקוש למצות מאותה מאפייה, ולשם כך הוסיפו תנור חדש לצד הישן. אלא שהפעם לא טרחו מספיק לבנותו באופן מקצועי, ובשל מגבלות המקום תנאי הבטיחות גם הם לא היו מספיק טובים. כמה פעמים פרצה שריפה במקום וגרמה לנזקים, למרות שהמקום לא נשרף כליל. בשל כך, החליטו פרנסי הישוב להקים בו נקודת כיבוי אש, שתהיה זמינה לכל צרה שלא תבוא.

הישוב עצמו גדל והתפתח והפך לעיר ואם בישראל, נוספו בו בתים חדשים, הוא התרחב לכל הכיוונים והמאפייה כבר לא נותרה בשוליים. עם הזמן, החליטו תושבים נוספים לפתוח מאפיות מתחרות, וחלקם עשו זאת בתוך ביתם הפרטי. כל מאפיה התהדרה בכשרות מיוחדת משל עצמה, בחומרות והידורים שאין במאפיות האחרות. כעת כבר התרחשו יותר אירועים של שרפות, והנזקים היו גדולים יותר, בשל ריבוי המאפיות וקרבת הבתים.

לנוכח הנסיבות, התרחבו מאוד שירותי הכבאות בעיר, הוקמו נקודות נוספות והוכשרו כבאים נוספים. קופות החולים בעיר נדרשו לטפל בכוויות קטנות וגדולות, וקבלני בניין שיפצו דירות ובתים שנפגעו בשרפות הרבות.

פרנסי העיר השיגו תקציב ממשלתי מיוחד לטיפול בנפגעי השרפות שניזוקו בנפשם, בגופם ובממונם, ותושבי העיר התמחו בהענקת טיפולים מקצועיים שונים.

עם השנים התגלעו ויכוחים קשים סביב דרכי הטיפול המתאימים לנפגעי הכוויות, וכן בנוגע לטיפול בטראומה של משפחות שביתם נשרף ועוד כיו"ב. הוויכוחים הללו פילגו את העיר לכמה מחנות שונים, כשכל צד טוען ליתרונה של שיטתו וחסרונותיהן של השיטות האחרות.

כשהגיע לעיר אורח והעלה הצעה לסגור חלק מהמאפיות ובפרט את כל אלו שהיו בבתים פרטיים, לרכוש למאפיות הנותרות ציוד חדש ובטיחותי, להעביר את כל עובדי המאפיות הכשרות מתאימות לשמירת הבטיחות, להתקין במאפיות אמצעי הגנה וכיבוי, ועוד הצעות ייעול מסוג זה, נרעשו כל תושבי העיר על היהודי המבקש לפגוע במנהג אבותיהם ולקפח את פרנסתם של האופים, הכבאים, החובשים, הקבלנים ועוד בעלי אומנות רבים מתושבי העיר, ויגרשוהו משם בחרפה.

רישום וקבלה למוסדות החינוך

במאמר שפרסמתי לאחרונה על הישיבות הקטנות, לא התייחסתי כלל לסוגיית הרישום והקבלה אליהן. נראה לי שזהו נושא חשוב בפני עצמו בכל מוסדות החינוך החרדיים, לבנים ולבנות, לקטנים ולגדולים. למרות ההבדלים הרבים בין מוסדות שונים, ובין קבוצות שונות בקהילה החרדית, נראה לי שניתן להציג את הנושאים הראויים לדיון בנידון באופן כוללני.

1. פניה ראשונית
   נראה שהנתון החשוב ביותר הוא מי מחפש את מי? כלומר האם המוסד מחפש תלמידים או שהתלמידים מבקשים מרצונם להתקבל למוסד. כשהמוסד מחפש תלמידים הוא ינהג באופן מסוים, וכשהתלמידים משחרים לפתחו הוא עשוי פעמים רבות לנהוג באופן שונה לחלוטין.
   כמובן שבין שני המקרים שתיארתי, יש אפשרויות רבות בתווך. יתכן שהמוסד נהנה מביקוש גבוה מבחינה מספרית, אבל הוא מחפש תלמידים בעלי מאפיינים מסוימים שאינם פונים אליו. יתכן גם מוסד שאיננו מוכר ולא רבים פונים אליו, אבל הוא מעוניין למיין ולקחת רק מעט תלמידים מיוחדים על מנת ליצור לעצמו שם טוב לעתיד.
   בעבר הייתה הפניה נעשית באופן ישיר מהמועמד למוסד, אולם כיום במקומות רבים יש גורם מתווך בין המועמדים למוסדות (רשמים), זוהי תופעה שראויה לדיון נרחב על מעלותיה וחסרונותיה.
2. מה מחפשים?
   מרבית המוסדות מבקשים לעצמם את התלמידים ה"טובים" ביותר שהם יכולים להשיג, ורק מוסדות מעטים מחפשים דווקא את התלמידים שיאתגרו אותם מבחינה חינוכית. אולם מיהו התלמיד ה"טוב" ומה הם המדדים לכך (כישרונות / התנהגות / יראת שמיים / מוטיבציה / משפחה מיוחסת / בעלי אמצעים כלכליים)? נראה שהתשובה לכך משתנה ממוסד למוסד.
3. תהליך הבירור
   בהמשך לאמור בסעיף הקודם, ישנה משמעות גדולה לדרך בה המוסד מנסה לברר את הפרטים שהוא מעוניין לדעת על המועמד. חלק מהדברים יכולים להתברר בפגישה פנים אל פנים, או במילוי טפסים שונים, ומידע נוסף יכול להתקבל מהמוסד החינוכי הנוכחי. אולם לפרטי מידע שונים משתמשים במקורות מידע חיצוניים מעין מודיעין עצמי, ובעניין זה עלולות להיות תקלות רבות ובפרט בהלכות לשון הרע הוצאת שם רע ורכילות.
4. השיקולים
   לכל מוסד יש את השיקולים שלו לחפש תלמידים מסוימים, אלו עשויים להיות שיקולים רוחניים, חינוכיים או פדגוגיים, והם גם עלולים להיות שיקולי יוקרה, כסף, שליטה, יצירת ביקוש וכיו"ב. ככל שמדובר בשיקולים שהם יותר לשם שמיים, כך יש לקוות שהתהליך כולו יהיה נכון יותר (לא בהכרח).
5. קבלת ההחלטה
   במקומות מסוימים מנהל המוסד מקבל לבדו את ההחלטות על קבלה או אי קבלה, במקומות אחרים ישנה ועדה של צוות המוסד שמתכנסת ומקבלת החלטות, ובמקומות מסוימים ישנה כפיפות לוועדות רבנים או לוועדי הורים בתהליך קבלת התלמידים.

חמשת הנקודות הללו נראות לי חשובות ביותר לבירור, בין אם מדובר בגן ילדים / חיידר / בית ספר יסודי לבנות / ישיבה קטנה / תיכון לבנות / ישיבה גדולה / סמינר.

הבעיה הגדולה ביותר בסוגיה זו היא חוסר השקיפות שמוסדות רבים נוהגים בנידון, כשבמקרים רבים קשה להשיב על מרבית השאלות הללו, וכל התהליך של הרישום והקבלה נמצא תחת מעטה סודיות.

התחושה שלי היא שאחוז גבוה מאוד מהציבור נפגע קשות מכשלים שונים בתהליכי הרישום והקבלה למוסדות החינוך החרדים, ואינני מתכוון דווקא לעדות המזרח או לחרדים מודרניים.

השאלה הגדולה היא, האם יש מישהו שיכול להיכנס לעובי הקורה ולדאוג לשקיפות בתהליכים אלו?

לדמותן של הישיבות הקטנות

הדברים פורסמו כדיון בפורום "בחדרי חרדים" והועתקו לכאן 

כמה פעמים בעבר התבקשתי לכתוב באופן מסודר ושיטתי את עמדתי לגבי החינוך החרדי, אולם למרות רצוני לא הצלחתי עד עכשיו להתפנות לעשות זאת, כעת אני מבקש להתמקד ב"ישיבות הקטנות". לשם כך, אשרטט בקצרה את המודל המקובל של הישיבות הקטנות החרדיות בישראל, ואח"כ אפרט את הסוגיות השונות הדורשות לענ"ד עיון ובירור. 

בראשית דבריי, חשוב לי להביע את הערכתי הגדולה למוסד של "הישיבה הקטנה". אני עצמי חייב רבות לשנותיי בישיבה הקטנה, ולצוות של הישיבה שהעמידני על רגליי במובנים רבים. אני סבור שהמוסד הזה הוכיח את עצמו בהעמדת עשרות אלפי תלמידי חכמים, אולם יחד עם זאת אני סבור שלא נכון להתעלם משאלות שונות חדשות וישנות הנוגעות למוסד הזה.

תיאור המודל הקיים

"ישיבה קטנה" היא מוסד תלת-שנתי (ט'-י"א) עבור בנים חרדים מסיימי ת"תים ו"חיידרים" (א'-ח'), ובסיומה הם ממשיכים ב"ישיבה גדולה". 

סדר היום בישיבה קטנה הוא מבוקר עד ערב, והוא כולל מלבד השיעורים וסדרי הלימוד שלוש תפילות ושלוש ארוחות (יש כמדומני מעט ישיבות שהתלמידים יוצאים הביתה לארוחת צהריים). בישיבה נלמדים לימודי קודש בלבד, ובעיקר לימודי גפ"ת ומפרשים. בנוסף לומדים גם הלכה, מוסר, פרשת שבוע, חסידות וכיו"ב. לימודי הגמרא מתקיימים בשיעורים פרונטליים בכיתות ובלמידה עצמאית בזוגות ("חברותא") בבית המדרש. סדרי הלימוד מחולקים ל"עיון", "בקיאות" ו"הכנה".

חלק ניכר מהישיבות הקטנות הן פנימייתיות, בחלקן יש מקומות לינה למנוחת צהריים ולשבתות ובלילה התלמידים לנים בבית. שבתות ישיבה מתקיימות בתדירות גבוהה, והן כוללות סדרי לימוד ארוכים.

הצוות של הישיבה הקטנה מורכב בדרך כלל מ"ראש ישיבה" (ברוב המקרים הוא יהיה ר"מ בעיון בשיעור ג'), ר"מים בעיון, ר"מים בבקיאות, משגיח (אחראי על התחום החינוכי והרוחני) ו"משיבים".

יש כיום בישראל למעלה מ-300 "ישיבות קטנות" ובהן לומדים כ-30 אלף תלמידים (כ-10,000 במחזור), במרבית הישיבות ישנה כיתה אחת בשכבה עם ממוצע של כ-30 תלמידים. קהל היעד של הישיבות נקבע לפי מיקום גיאוגרפי (מרבית התלמידים לומדים קרוב למקום מגוריהם), לפי השתייכות קבוצתית (ליטאי, חסידי, ספרדי וכיו"ב), ולפי רמה לימודית ורוחנית. 

מכאן ואילך, אני מבקש לפרט סוגיות שונות שניתן לדון בהן בנוגע ל"ישיבות הקטנות"

1. תכנית הלימודים
   כאמור, תכנית הלימודים ב"ישיבה קטנה" היא קודש בלבד, ובעיקר לימודי גמרא מסדרי "נשים" ו"נזיקין" ובסגנון מסוים (אולי יש הבדל בעניין זה בין הישיבות הליטאיות לישיבות הספרדיות והחסידיות). בכל פעם שניסו בישראל לפתוח מוסדות לגיל זה עם לימודים כלליים, הדבר נתקל בהתנגדות של גדולי התורה. יחד עם זאת, יש לבחון האם לכל התלמידים מתאימה תכנית הלימודים הזו, או שאולי ניתן להציע מסכתות אחרות / סגנון לימוד שונה / מקצועות קודש אחרים (משנה / תנ"ך / רמב"ם / מדרש וכיו"ב).
2. דרכי הוראה
   למיטב ידיעתי, במרבית "הישיבות הקטנות" ההוראה בכיתה מתבצעת ללא שום אמצעי עזר, אפילו ללא לוח כיתה. הר"מ יושב מול התלמידים כשלפני כל אחד מונחת גמרא בלבד. חלק מהתלמידים יכתבו ויסכמו את השיעור, וחלקם רק יאזין בעל פה. האם מדובר כאן בעניין עקרוני? האם אין אמצעי עזר שיוכלו לסייע לתלמידים מסוימים להבין טוב יותר את הסוגיה? (מה העמדה לגבי גמרות מבוארות כמו מהדורת שוטנשטיין / מתיבתא / חברותא?).
3. הכשרת צוות
   צוות הישיבות הקטנות איננו נדרש כמדומני לשום הכשרה מוקדמת, ולמעשה כל אברך כולל יכול להצטרף לתפקיד ר"מ או משגיח, ללא הכשרה בתחום החינוכי והפדגוגי. ברור שישנם רבים וטובים שמצליחים באופן טבעי לעשות את מלאכתם באופן הטוב ביותר, אבל האם לא היה נכון יותר לדאוג לתת לצוות הישיבה כלים מקצועיים יותר? האם כל הר"מים והמשגיחים יודעים הכול מעצמם?
4. מענה רגשי וטיפולי
   נערים רבים סובלים מקשיים שונים, אם בתחום הלימודי ואם בתחום הרגשי והנפשי. חלקם נמצאים במצבים לא פשוטים מבחינה חברתית או משפחתית וכיו"ב, והדבר דורש מענה של איש מקצוע כמו יועץ חינוכי או עובד סוציאלי או פסיכולוג. האם ה"משגיח" יודע ומסוגל לתת את המענה הזה? בכמה ישיבות יש יועץ חינוכי או איש מקצוע אחר?
5. פעילות פנאי
   בדרך כלל יש ב"ישיבה קטנה" הפסקת צהריים ארוכה (כשעתיים), אולם במרבית הישיבות אין לתלמידים מקום לפעילות ספורטיבית ובמקומות רבים הדבר אסור, כך גם היחס בדרך כלל למשחקי חברה וקופסה כמו שחמט וכיו"ב. נראה שהתפיסה היא שהדבר איננו מתאים לבוגר ולבן תורה, או שישנו חשש שהדבר יגרור את התלמידים לתחומים אחרים מלימוד תורה. האם זו הייתה הגישה תמיד בישיבות? האם ניתן לבחון את הדברים מחדש?
6. השקפת עולם
   נערים בגילאי 14-17 מתחילים בדרך כלל בגיל זה לעצב את השקפת עולמם מבחינה ערכית והבנת העולם שסביבם, האם הישיבות דואגות להקנות לתלמידים השקפת עולם מסודרת (בשיחות, ב"ועדים", בסדר מוסר) או שמשאירים את הנושא לבית ולסביבה?
7. אמצעי הערכה
   כמדומני שבמרבית הישיבות מתקיימים באופן מסודר מבחנים על הנלמד, אולם נראה לי שבמרבית הישיבות אין תעודות הערכה ולא אספות הורים, מלבד זימון של הורים או הרחקה של תלמיד במקרי קיצון. מה בדיוק הסיבה לכך?
8. טיולים ופעילות חברתית
   בתקופתי בישיבה קטנה הפעילות חברתית הסתכמה ב"שמחת בית השואבה", מסיבת חנוכה, "שבת זכור" (הכנה לפורים), ומסיבת סיום שנה. כיום מקובל בישיבות רבות לקיים קעמפ במהלך "בין הזמנים" בחודש אב. האם יש מקום ליזום גם במהלך הזמן טיולים ויציאות ופעילות חברתית, או שאולי הדבר כבר נעשה?
9. כללים ותקנון
   קוד הלבוש בישיבות החרדיות הוא לבוש שחור לבן, חליפה ומגבעת, ובדרך כלל ישנה הקפדה גבוהה גם דקדוקים שונים בלבוש ועל פריטי לבוש נוספים. בחלק מהמקומות הכללים חלים גם מחוץ לישיבה וגם בזמני חופשה. בנוסף, ישנם כללים רבים שנועדו להגביל את פעילות הפנאי המותרת, ואת השימוש באמצעים טכנולוגיים שונים ובפרט את החשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים. האם כל בחורי הישיבות מצליחים לעמוד בכללים הללו? מה קורה עם אלו שאינם מצליחים לעמוד בכללים הללו?
10. קהל היעד
    עולם הישיבות החרדי ובכללו "הישיבות הקטנות" נבנה ברוח עולם הישיבות הליטאי ששרשיו בישיבת וולוז'ין וממשיכי דרכה, וכיום לומדים בו כל בני הציבור החרדי לגווניו. האם המודל הזה מתאים לכולם? האם הנשירה הגבוהה של נערים מקבוצות אוכלוסייה שונות (קירוב, בעלי תשובה, עולים, מזרחיים, ילדי רווחה, לקויי למידה ובעיות התנהגות), איננה מעוררת ספק בדבר התאמת המודל לכלל הקהילה החרדית?

העליתי כאן עשר נקודות שעל כל אחת מהן ניתן לדעתי לפתח דיון ארוך, עם שאלות רבות שנוגעות לכל אחת מהסוגיות הללו. כוונתי היא להצביע על כך שגם אם נסכים שאין מקום ללימודים כלליים ב"ישיבות הקטנות" עדיין יש נושאים רבים לדון בהם, וגם אני לא ציינתי כאן כעת את כל הנושאים.

המשימה החשובה ביותר בעיניי היא עצם הדיבור של אנשי חינוך על השאלות השונות, ואני מאמין שהדבר גם נעשה במקומות שונים, אבל לדעתי הוא צריך להיעשות בהיקפים הרבה יותר גדולים. הכנס של ר"מים בישיבות קטנות שאמור להיערך מחר ע"י "לב שומע" הוא המשך של מסורת של שנים רבות שייסד הרב ברוך צבי גרינבוים ראש ישיבת "דרך השם", אבל בעיניי מדובר בטיפה מן הים.

בכדי לדון בחלק גדול מהשאלות שציינתי, יש צורך בעבודת תחקיר של איסוף נתונים ובירור עובדות, על מנת לקבל החלטות נכונות ומושכלות. כך לדוגמה, אנחנו יודעים ששיעורי הנשירה בישיבות הקטנות (בפרט באוכלוסיות הנ"ל) הם גבוהים מאוד, אבל אין לנו כמעט ידע רציני בגורמים לכך ובדרכים להתמודד עם הבעיה.

בסופו של דבר הצגתי כאן יותר שאלות מתשובות, גם מפני שלי עצמי אין תשובות מוחלטות לכל השאלות הללו, אבל אני מקווה שיש כאן "שאלת חכם, חצי תשובה".

לפי דעתו של בן אביו מלמדו

אנו עומדים כעת ימים ספורים לפני ליל הסדר שהציווי המרכזי בו הוא "והגדת לבנך", כולנו מכירים היטב את ארבעת הבנים הנזכרים בהגדה של פסח, ומכירים בצורך לדאוג גם לחינוכם של הבן התם והבן שאינו יודע לשאול. הלקח החינוכי החשוב הזה יפה כמובן לכל השנה כולה, ונדמה שאכן מערכות החינוך שלנו יכולות להתגאות בעשיה רבה שנועדה לסייע לכל תלמיד באשר הוא ללמוד, למרות הקשיים השונים העומדים בפניו. אולם ברצוני להצביע הפעם דווקא על הזנחתו של הבן ה"חכם".

נוצר ע"י Mwtoews

כל מערכת חינוכית וכל מוסד חינוכי נדרשים להתמודד עם מנעד רחב של כישורים וכישרונות של החניכים, על פי התפלגות נורמלית המתוארת בגרף פעמון, שבו הרוב המכריע (68.2%) נמצא במרכז הפעמון, מרבית הנותרים (27.2%) יהיו בצדדי הפעמון, ורק מעט מאוד (כ-4.6%) נמצאים בקצוות. מטבע הדברים, מרבית הפעילות החינוכית והלימודית בכל מוסד מותאמת לרמתם של מרבית התלמידים הנמצאים במרכז הפעמון, והתלמידים בעלי היכולות הגבוהות או הנמוכות נדרשים להתאים את עצמם לכלל. אלא שבעוד שלתלמידים בעלי היכולות הנמוכות מובן לכולם שיש צורך בעזרה על מנת להדביק את הפער בינם לבין יתר התלמידים, הרי שבנוגע לתלמידים בעלי היכולות הגבוהות לא ברור מה בדיוק יש לעשות בכדי שכישרונותיהם וזמנם לא יתבזבזו לשווא.

במערכת החינוך הכללית, ישנה הכרה ביכולות ובצרכים המיוחדים של תלמידים "מחוננים", אלו הנמצאים באחוזון (1%) העליון של התלמידים מבחינת יכולת לימודית. עבור התלמידים המחוננים מופעלות תכניות חינוכיות ולימודיות ייחודיות, כדוגמת בתי ספר מיוחדים שבהם לומדים התלמידים המחוננים יום בשבוע או כיתות מיוחדות למחוננים בתוך בתי ספר רגילים. התלמידים המחוננים מגיעים במקרים רבים בהמשך הדרך להישגים יוצאי דופן ופורצי דרך במגוון רחב של תחומים, במדע, בפילוסופיה, בטכנולוגיה, במוזיקה, באמנות ובתחומים נוספים.

למיטב ידיעתי, בעולם הישיבות החרדי אין התייחסות מיוחדת לתלמידים "מחוננים". אמנם חלק גדול מהישיבות נקראות "ישיבה למצוינים", אולם בהגדרה זו מכוונים לתלמידים מתמידים ובעלי יכולת לימודית מעל הממוצע ולא לבעלי כישרונות יוצאי דופן. השאלה שאני מבקש להציג היא: האם יש צורך ביצירת מענה ייחודי לתלמידים בעלי יכולות לימודיות יוצאות דופן?

כבר בחז"ל אנו מוצאים התייחסות מיוחדת לבעלי יכולת לימודית יוצאת דופן, כך לדוגמה במסכת קידושין (כט,ב) נאמר לגבי מצוות תלמוד תורה "ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו בנו קודמו", כלומר שלמרות שתורתו של האדם קודמת לתורת בנו כשהבן מצטיין בכישרונותיו הוא קודם לאביו. כמו כן, מצינו בחז"ל בכמה מקומות כשזיהו חריפות בלימוד תורה אצל ילדים קטנים, אמרו "מובטחני בזה שמורה הוראה בישראל" (פסחים ג,ב, גיטין נח,א).

בדרך זו, נהגו הישיבות המפורסמות כדוגמת ישיבת וולוז'ין, ישיבת חכמי לובלין, ישיבת טלז, ישיבת סלבודקה ועוד ישיבות חשובות שהעמידו גדולי תורה רבים, ישיבות אלו קיבלו לתוכן אך ורק תלמידים מצטיינים בעלי יכולת מוכחת בידיעת התורה ובהבנתה, ואנו גם יודעים שרבים מגדולי ישראל התפרסמו בצעירותם כ"עילויים" והתבלטו בכישרונותיהם מיתר בני גילם. מתלמידים שלא גילו יכולות לימודיות יוצאות דופן, נשללה לעתים רבות היכולת להימנות על תלמידי הישיבות הללו.

בדורות האחרונים, נפתחו שערי הישיבות בפני כל מבקש, ואכן אנו רואים כיום כיצד עשרות אלפים הוגים בתורה ועושים בה חיל, עד שנדמה שמעולם לא התרבו ספסלי בית המדרש כבימינו. כמדומני שאין כיום אפילו ישיבה אחת, שבה תנאי הקבלה מתקרבים לאלו שנדרשו בעבר בישיבות הנזכרות. נדמה שבעבר אף הובעה התנגדות עקרונית לניסיונות להקים מסגרות מיוחדות ל"בעלי כישרונות", בכדי למנוע תחרותיות שתגרום לחולשה בקרב התלמידים הבינוניים.

מציאות זו פגעה בצביונן הייחודי של ישיבות רבות, כך בניגוד לעבר שבו התבלטה כל ישיבה בסגנון לימוד ייחודי בהתאם לשיטת הלימוד של העומד בראשה (ראו לדוגמה את הספר הנפלא "אישים ושיטות" של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל) ושל הבחורים שצעדו בדרכו, הרי שכיום קשה למצוא מאפיין ייחודי לישיבה זו או אחרת וכולן נעשו דומות זו לזו.

מצב זה, המיטיב עם מרבית תלמידי הישיבות, פוגע במימוש הפוטנציאל הרב הטמון בקרב השכבה הגבוהה של ה"עילויים" בעולם הישיבות. ברור אמנם שגם כיום הם מצליחים להצטיין בהישגיהם בתורה בידיעתה ובהבנתה, אבל יחד עם זאת אין ספק שהישיבות המותאמות למרבית התלמידים, אינן מצליחות למצות את הפוטנציאל הרב הטמון אצל אותם תלמידים מצטיינים.

בחינה מעמיקה של המצב מלמדת, שמעבר לעובדה שבמקרים רבים תלמידים אלו אינם ממצים את מלוא יכולותיהם בהיבט התורני, הרי שלא אחת בשל חוסר סיפוק וחוסר נחת שלהם בהיכלי הישיבות הם עוזבים את אוהלה של תורה לחצוב להם בורות נשברים, והרי הם בגדר "שנה ופירש, קשה מכולם", ואז אנו לוקים בכפליים.

צו השעה הוא לממש את בקשתו של ריב"ז "תן לי יבנה וחכמיה", יש צורך בהקמת ישיבות ייעודיות ל"עילויים", אשר יזכו בבוא היום להרביץ תורה לרבים ביתר שאת ויתר עוז. כך נזכה לקיים את דברי המשנה במסכת פסחים (קטז,א) "לפי דעתו של בן אביו מלמדו" ופירש הרשב"ם "אם מבין הרבה, יפרש הכל".

ויהי רצון שנזכה בקרוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

הישיבות כמיטת סדום

כולנו מכירים את הביטוי "מיטת סדום" שמקורו בתיאור במסכת סנהדרין (קט,ב) "הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין, כי מאריך גייזי ליה, כי גוץ מתחין ליה" (בתרגום לעברית: הייתה להם מיטה שהיו משכיבים עליה אורחים, כשהאורח ארוך חותכים אותו, כשהוא קצר מותחים אותו).

למרבה הצער, אינני מוצא תיאור טוב יותר לעולם הישיבות החרדי בימינו, כש"הישיבות הקטנות" (כיתות ט'-י"א) משמשות כמיטות שבהן מותחים את הנמוכים / הקצרים (עד שיתפרקו אבריו כלשון רש"י בסנהדרין), בעוד "הישיבות הגדולות" משמשות כמיטות שבהן חותכים את הגבוהים / הארוכים. להבהרת דבריי, עלי להאריך מעט.

ב"ישיבות הקטנות" נכנסים נערים בגילאי 13-14, לסדר יום ארוך מאוד (מ-7:00 עד 21:00) שכולל לימודי קודש בלבד, ובפרט לימוד גמרא. הם נדרשים לשמוע בכל יום שיעורי גמרא בעיון ובבקיאות, כשבמרבית הישיבות אין שימוש באמצעי עזר פדגוגיים ואפילו בלוח קיר, כשבנוסף לגמרא הם נדרשים לקלוט בשיעורים מפרשים רבים ראשונים ואחרונים. מעבר לשיעורים הפרונטליים בעיון ובבקיאות, מתבצעת רוב הלמידה באופן עצמאי בחברותא. הנערים הללו נדרשים להשתתף בשלוש תפילות ביום עם חליפה ומגבעת, ובמרבית המקרים נמנעת מהם האפשרות לשחק במשחקי חברה וכדור. ברוב הישיבות יקפידו מאוד על הופעתם החיצונית גם מחוץ לכותלי הישיבה, וכמובן שיאסרו עליהם כל חשיפה לעולם שבחוץ ובפרט למכשירים הטכנולוגיים. חלק גדול מהנערים הללו נמצא בתנאי פנימיה מלאים, וגם אלו שחוזרים בכל יום הביתה, אינם עושים בבית כמעט כלום מעבר ללינה.

מדובר למעשה בדרישה להתבגרות מהירה של נערים צעירים, והתמסרות כמעט מוחלטת ללימוד תורה. כשמדובר בכאלו שחשקה נפשם בתורה ומוצאים טעם בלימוד גמרא בעיון ובבקיאות, אלו עשויות להיות השנים הנפלאות ביותר, אבל עבור מי שאיננו מוצא עניין רב בגמרא, או שנפשו מבקשת פורקן במשחק ובהתעניינות בספורט ובהוויות העולם, או שהוא מבקש לחרוג מכללי הלבוש וההופעה הנוקשים, או שהוא מתקשה לעמוד בסדר יום כה ארוך ותובעני, עלולה תקופה זו להפוך לסיוט מתמשך, ולמאבק אינסופי עם אנשי צוות ועם הורים, שאינם מבינים לנפשו. למרבה הצער, רבים מאוד הם חללי מיטה זו, שאבריהם מתפרקים ממתיחת יתר. באופן אישי, פגשתי במהלך השנים האחרונות נערים רבים מאוד מקבוצה זו.

"הישיבות הגדולות" עבור נערים בני 16-17 ומעלה, נועדו להצמיח גדולי תורה במודל של "ישיבות ליטא" שהוקמו במתכונת של ישיבת וולאז'ין, בהן צמחו תלמידי חכמים וענקי רוח בעלי כישרון מעוף ויצירתיות. אולם בדורנו אנו, כנראה בשל הרצון לפתוח את היכלי הישיבות לעשרות אלפי תלמידים, וגם בשל העדריות שהשתלטה על הקהילה החרדית, איבדו מרבית הישיבות הגדולות את הרוח שפיעמה בהן. הישיבות הגדולות פועלות כיום כבתי חרושת ענקיים, המייצרים בסרט נע בחורים צייתנים הולכים בתלם, שמקדישים את מרב ומיטב זמנם ללימוד תורה בסגנון הישיבתי המקובל, וללא יצירתיות ומקוריות.

כל בחור שיבקש לגלות שאר רוח ואותנטיות, בתחומי הלימוד ובסגנון הלימוד, בשאלת שאלות, ובהעלאת רעיונות חדשניים ומקוריים, ייתקל מהר מאוד בהסתייגות ובהתנגדות מכל כיוון, מצוות הישיבה, מהחברים ומהמשפחה. הוא יבין היטב שאי הליכה בתלם מסכנת את מעמדו החברתי ואת סיכוייו לשידוך טוב, גם אם הוא יצטיין בלימוד תורה ובהתמדה ובמידות טובות. זוהי מעין "מכסחת דשא", המבקשת ליצור שכבה של דשא בגובה אחיד. זוהי לצערי מיטה שנועדה לקצוץ את אבריו של כל מי שגדול יותר ממידותיה.

וכך הבינוניות שולטת בנו, באלו שנמצאים למטה מהבינוניות אין אנו משגיחים, ובאלו שעשויים לגדול הרבה מעבר אנו עושים כל מאמץ למנוע מהם לעשות זאת.

אני מודע לכך שאלו הן האשמות חמורות וחריפות ביותר, אולם לצערי הרב אני מביע אותם לאחר התבוננות ארוכה של שנים רבות, מתוך אכפתיות אהבה ודאגה לקהילה החרדית בכלל ולעולם הישיבות בפרט. אני משער שרבים וטובים מבוגרי עולם הישיבות יכירו שיש ממש בדברים, גם אם לדעתם הצגתי אותם בחריפות יתירה. בקשתי אפוא מהם, במקום להלין על אופן ההתבטאות שלי או על אישיותי, אנא התייחסו ככל האפשר לתוכן המרכזי שלהם.