כשנשב כולנו הערב סביב שולחן הסדר, נאמר: "מַצָּה זו שאנו אוכְלִים, עַל שׁוּם מה? עַל שׁוּם שֶׁלא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבותֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגת מַצּות, כִּי לא חָמֵץ, כִּי גרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לא עָשׂו לָהֶם."
הקביעה שאכילת המצות היא זכר לכך שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ מעלה כמה תמיהות, האחת מפני שכבר בפתיחת הסדר אנו אומרים "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם." כלומר שהמצות שהן מאכל עניים היו מאכל אבותינו במצרים, השנייה היא שכבר במצרים הצטוו בני ישראל "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב,ח). והשלישית היא מדוע חשוב כל כך לזכור את העובדה שבשל החיפזון לא הספיק הבצק להחמיץ.
נדמה לי שאם נחבר יחד את כל הדברים, נוכל למצוא משמעות חדשה בעניין. בני ישראל בהיותם עבדים במצרים אכלו כאמור מצות שהם מאכל עניים ועבדים, וגם את קרבן הפסח בלילה האחרון לעבדותם הם אכלו עם מצות. ניתן אפוא לשער שבצפייתם לחירות הם גם חשבו על כך שתגיע העת שיוכלו כבר לאכול לחם שהחמיץ כנדרש ולחוש בני חורין ועשירים, אולם זה לא קרה. הקב"ה שהוציאם ממצרים עשה זאת בחיפזון שלא אפשר להם להתפיח את הבצק כנדרש, ועל פי דברי חז"ל הם אכלו מהמצות הללו שלושים יום, שבסופם התחיל לרדת להם מן מהשמים במשך ארבעים שנה, נמצא שבני ישראל לא טעמו טעמו של חמץ מיציאתם ממצריים עד בואם לארץ ישראל. המסר שניתן להם בזה הוא שהחירות שניתנה להם איננה בשביל לאכול מאכלי עשירים ובני חורין, אלא זוהי חירות מסוג שונה לחלוטין שהיא חירות המחשבה והדעת. זהו הזיכרון שאנו מבקשים באכילת מצה בליל הסדר, לזכור ולהזכיר שהחירות שקיבלנו היא חירות רוחנית ולא חירות גשמית.
את החירות הבאה לידי ביטוי בליל הסדר תיאר היטב ידידי הרב יהושע פפר, הוא הראה כיצד שאלת שאילות תופסת מקום מרכזי ביציאת מצרים ובליל הסדר. היכולת לשאול תמיד שאלות, היא שהביאה את עמנו להישגים עצומים לאורך כל שנות ההיסטוריה. כבר בתורה אנו רואים כיצד האבות הקדושים ומשה רבינו שואלים את הקב"ה שאלות רבות על דרכיו, וכך המשיכו לאורך הדורות נביאי וחכמי ישראל.
מצבו של עם ישראל לאורך שנות ההיסטוריה פעמים רבות לא היה טוב מבחינה גשמית, אבל מבחינה רוחנית הוא הצליח ברוב הזמנים לשמור על עצמו כבן חורין, ולא להיסחף בחוסר מחשבה אחרי רעיונות כאלו ואחרים. בימינו אנו, כשאנו זוכים לרווחה כלכלית וגשמית, חובה עלינו לשמור גם על חירות הדעת והמחשבה.
דברים נאים לאומרם. אך האמת נתנה להאמר - חירות המחשבה היא מאפיין חילוני במהותו העומד בסתירה מוחלטת לדת, ועל אחת כמה עומד בסתירה לחרדיות בת ימנו שהיא גרסה פתלוגית לדת. קבלת ערך כמו חרות המחשבה, משמעותו האפשרות ששני בנ"א האחד כופר ואפיקורס והאחד מאמין אדוק יחיו בכפיפה אחת, מתוך אהבה וחברות, באותה קהילה באותה שכונה ובאותו בניין (ואולי אף באותו בית). כפי שכולנו יודעים, דבר זה רחוק מאוד מלהתממש, אפילו חלקית בחברה החרדית (ורחוק היה מלהתממש גם בקהילות דתיות-יהודיות במאות השנים האחרונות). לכן, למרות הפרשנות הנאה, נראה שכוונת הדברים לכשעצמם אחרת.
השבמחק