בחומש בראשית מסופר על הפרידה של אברהם אבינו מלוט, אנו לומדים בהתחלה על מריבה בין רועי אברהם ורועי לוט ופרש"י "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש ולוט יורשו ואין זה גזל והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין" (בראשית יג,ז), והנה בפרידה של לוט מאברהם אבינו נאמר ברש"י "ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו" (בראשית יג,יא), כלומר שלוט נפרד גם מאברהם וגם מהקב"ה. נמצא אפוא שעד לפרידה לוט רצה בקב"ה ואדרבה הוא ראה בהבטחת הקב"ה את ארץ כנען לאברהם הזדמנות עבורו, אולם ברגע שהוא הבין שאלוקיו של אברהם שונא גזל ואין בידו ליהנות עדיין מההבטחה הוא החליט לנטוש אותו.
התיאור הזה, נראה לי ממשי לחלוטין בימינו אלו כלפי רבים וטובים במחננו, ואני מבקש לטכס עצה בנידון. רבים מבנינו מתחנכים שהקב"ה רוצה שנעסוק אך ורק בתורה, שנחיה בעוני, שנשנא את החילונים, שנריב עם מי שאיננו בעל "דעת תורה", שנתנגד לציונות, שנמנע מלימודים אקדמיים, שנתנתק מהוויות העולם, שלא נגלוש באינטרנט, שלא נלמד את ילדינו אנגלית ועוד כיו"ב. אולם גם כשהאדם מסיבות כאלו ואחרות רוצה לנהוג אחרת, לעבוד, לחיות ברווחה, לאהוב את כלל ישראל, לחיות בשלום עם בעלי דעות שונות, לאהוב את המדינה, ללמוד באוניברסיטה, להיות מעורה בנעשה בעולם, להשתמש באינטרנט, לדעת אנגלית ועוד כהנה וכהנה, הוא ממשיך לחשוב שזה איננו רצון ה'. התוצאה של המציאות הזו היא, שהאדם אומר לעצמו כמו לוט "אי אפשי לא בחרדיות ולא באלוקיה". אז הוא מתחיל אט אט (או מהר מהר) לרדת ביראת שמיים בכל המובנים, באי הקפדה על הלכות שונות, בחוסר זהירות בענייני צניעות וכן על זה הדרך. כאן אנו נפסדים פעמיים, גם שהאדם יורד ביראת שמיים, וגם שהדבר מהווה הוכחה לאחרים שמעשים אלו כרוכים בירידה רוחנית.
הפתרון היחיד לבעיה זו הוא בעיניי בהבנה שיש לנו טעות בהבנת רצון ה', הקב"ה איננו חפץ שלא נעבוד, ולא שנחיה בעוני, ולא שנשנא את החילונים, ולא שנריב עם בעלי דעות שונות, ולא שנתנגד לציונות ולמדינה, ולא שנמנע מלימודים אקדמיים, ולא שנתנתק מהוויות העולם, ולא שנתנתק מהאינטרנט, ולא שנישאר ללא ידיעת אנגלית וכו'. הוא רוצה שנדע לבחון כל דבר לגופו בשיקול הדעת, שנהיה מודעים ליתרונות ולחסרונות ושנקבל בכל פעם את ההכרעה הנכונה באותו זמן ובאותו מקום. האדם עשוי להימנע מכל הדברים הנזכרים ולעבור את רצון ה' והוא יכול לעשות אותם ולקיים בכך את רצון ה'. אם הוא יוצא לעבוד בשביל לקיים את התחייבותו בכתובה, ומבקש להתפרנס בכבוד בשביל לגדל את ילדיו בבריאות הגוף והנפש, ולאהוב את כל הבריות על מנת לקרבן לתורה, וללמד את בניו אנגלית בשביל לקיים את חובת האב ללמד בנו אומנות וכן על זה הדרך, הרי שדווקא במעשים אלו הוא מתקרב לקב"ה ולא מתרחק ממנו, ועליו רק להתחזק בשל כך בתורה ויראת שמיים ולא להיחלש חלילה.
זוהי בעיניי המשימה החשובה ביותר שלנו, לקיים "ויגבה ליבו בדרכי השם", ולדעת ולהזכיר לעצמנו כל העת שאנו עושים את רצון השם במעשינו ולא להפך. עלינו לדעת שגם הקמת קבוצת פייסבוק איננה בהכרח חולשה ועצת היצר, אלא היא עשויה להיות דווקא דרך לעבוד את ה' בחיי המעשה ע"י הקמת בית מדרש וירטואלי. אם אב ואם ששולחים לישיבה תיכונית יחשבו שהם מהדרים במצוות חינוך הבן ולא נחלשים בה, הם ידעו שהם עובדי ה' באמת.
אני מתכוון לדברים במלוא מובן המילה ולא מן השפה ולחוץ. ואני משוכנע שזו המשימה המרכזית שלנו, לא להיות עסוקים בהתנצלות לא כלפי עצמנו ולא כלפי חוץ, רק אז נוכל בעז"ה לסלול דרך לרבים למען דרך של תורה עם דרך ארץ שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
זו הסיבה שאני כותב כל הזמן שיש לנו צורך בתלמידי חכמים, לא בשביל להשתרר חלילה על ראשי עם קודש, אלא על מנת שינסחו בשפתה של תורה את ההסתכלות התורנית האמתית על משימות החיים על פי התורה.
"אמירה תורנית לחרדיות המתחדשת" זו בעיניי הגדרת המשימה הגדולה שלפנינו.
