מי שמתבונן על מה שקורה היום בדור החרדי הצעיר בגילאי 15-40, ומנסה להשוות את הדברים למה שהיה לפני עשר שנים, איננו יכול להסתפק בכך שיש שינוי דרמטי.
אני מעדיף לא להשתמש במינוחים של "סחף" ו"פתוח" אלא במינוחים אחרים, אבל אפתח קודם במשל
בעוד שלפני כעשור, רוב מוחלט של האנשים בגילאי 15-40 חשו שהם נמצאים בתוך ספינה ששטה על מי מנוחות עם רב חובל שיודע לאן פניו מועדות ולהתמודד עם הרוחות והזרמים שבים, כיום ישנם אלפים רבים (קשה לאמוד באחוזים) בגילאים אלו בתוך הקהילה החרדית, שחשים בחוסר וודאות ברמות שונות. הם אינם יודעים את יעדה של הספינה, הם אינם בטוחים שיש רב חובל ומלחים שמובילים את הספינה, הם רואים סערה עזה וזרמים תת מימיים והם אינם יודעים את נפשם.
המבוכה שבה נמצאים אלפים רבים ואולי אפילו עשרות אלפים במחננו, נוגעת לכל אחד בחייו האישיים וברמה הציבורית. הטשטוש והבלבול סביב אינספור שאלות החיים, יציאה לעבודה, גיוס לצה"ל, שירות אזרחי, חינוך הילדים, שימוש באינטרנט, התנהלות כלכלית, השקפת עולם דתית, היחס לחילוניות ולציונות ועוד כהנה וכהנה, כל הדברים שנטחנים כאן עד דק. המבוכה היא האם לבחור בפתיחות או דווקא בסגירות? האם ללכת למאבקים או בדרכי נועם? האם הרבנים מנחים את העסקנים או שהעסקנים מובילים את הרבנים? האם פלוני הוא בעל "דעת תורה" או אלמוני? האם האינטרנט הוא ברכה או אסון?
מי שאומר שאין היום מבוכה עצומה, או לחלופין שלפני עשור המבוכה הייתה דומה, איננו יודע מהו שח.
במבוכה כמו במבוכה כל המסוגל לכך חייב לשרטט לעצמו מהלך חיים העונה לדרישות הפילוסופיות שלו, אם ישנם כאלה ואם לא... שימשיך עם העדר.
השבמחקהמהלכים המתאימים לרוח הדור ייתפסו על ידי הציבור כאמתיים ומועילים, ויעצבו מחדש את דעת הקהל.
האם יהיה המשך לחברה החרדית במתכונתה הנוכחית? בודאי שלא. אבל המשך ההסטוריה בהחלט מעניין.
בצלאל כהן היקר: על זה צריך לכתוב!