כל ההתחלות קשות

בימים אלו חוזרים בנינו היקרים לספסל הלימודים במוסדות השונים, בתלמודי התורה; בישיבות הקטנות ובישיבות הגדולות. עבור רבים מהם מדובר בהתחלה חדשה, וגם עבור מי שממשיך את לימודיו באותו מוסד לימודים, מדובר בדרך כלל בשינוי מסוים בצוות ההוראה וכיו"ב.

כולנו מכירים את דברי רש"י בפרשת יתרו "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות", וכמובן שאנו מכינים את ילדינו להתמודדות עם קשיי ההתחלה, אבל יחד עם זאת חשוב מאוד לעקוב באופן מרבי אחרי השתלבות בנינו במוסדות השונים, בכדי לזהות מבעוד מועד אם ישנם קשיים מעבר לקשיי ההתחלה.

המעבר מ"תלמוד תורה" ל"ישיבה קטנה" הוא מעבר משמעותי ביותר עבור הנער החרדי, בקהילה החרדית זהו למעשה המעבר מילדות לבגרות. ההסתגלות לחיי הישיבה איננה קלה, ועבור לא מעט נערים היא מתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית. לימודי הגמרא האינטנסיביים מבוקר עד ערב, הלימוד העצמאי עם חברותא במשך שעות רבות, השהות מחוץ לבית לאורך כל היום ובמקרים רבים מדובר גם בלינה מחוץ לבית, כל אלו, הופכים את הכניסה ל"ישיבה קטנה" לאתגר לא פשוט. אכן מרבית הנערים צולחים את השינוי בהצלחה, אבל חשוב מאוד להיות ערני בכדי לא לגלות מאוחר מדי שהנער לא הצליח להסתגל לישיבה.

גם המעבר מ"ישיבה קטנה" ל"ישיבה גדולה" איננו פשוט כל כך, בפרט בזמננו שמרבית הישיבות הגדולות הן בבחינת מים שאין להם סוף עם למעלה ממאה תלמידים בשיעור. המעבר מישיבה עם כמה עשרות תלמידים בשנה שבה ניתנה תשומת לב לכל תלמיד, לישיבה עם מאות רבות של תלמידים שאפילו להכיר את שמותיהם בלבד עשוי לקחת זמן רב, עלול לגרום לתלמידים רבים ללכת לאיבוד.

הדבר החשוב ביותר בזיהוי הקשיים בזמן הנכון הוא הקשר והאימון בין הנער להוריו, על הבן לדעת שהוריו חפצים בטובתו ושהוא יכול לשתף אותם בכל דבר ועניין ללא שיפוטיות. אם מסיבות שונות אין בין הנער להוריו קשר כזה, חשוב לוודא שישנו מבוגר משמעותי אחר שהנער יכול לשתף בכל ענייניו.

בכל מקרה של קושי חשוב כמובן לשתף את אנשי הצוות בישיבה, אבל במקרים רבים יש צורך בעזרה מאנשי מקצוע מחוץ לצוות הישיבה. נחוץ מאוד לא לאבד זמן בעניינים אלו, מפני שכל עיכוב בזיהוי וטיפול בקשיים עשוי להתגלות בגדר "מעוות לא יוכל לתקון".

מניסיוני כמחנך, את רוב הקשיים שנדרשים להתמודד אתם במהלך השנה, בהיבט הלימודי; החברתי; הרגשי, הרוחני ועוד היבטים אחרים, ניתן היה לזהות כבר במהלך חודש אלול של הכניסה לישיבה, וכאמור הזיהוי בזמן מאפשר התמודדות מקצועית ומוצלחת הרבה יותר.

יהי רצון שנזכה כולנו לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים ולמידות טובות, ולרוות מהם רוב נחת לאורך שנים.

קלקול השורה

בחז"ל נאמר שגם אהבה וגם שנאה "מקלקלים את השורה", כלומר שהם גורמים לאדם לנהוג באופן יוצא דופן. התבוננות ביחס לראש הממשלה בנימין נתניהו משני צידי המתרס, ממחישים היטב את דברי חז"ל הללו. רבים ממתנגדיו של נתניהו פיתתו כלפיו איבה אישית, ונראה שהם רואים בו את התגלמות הרוע שבעולם. מנגד תומכיו של נתניהו מגלים כלפיו הערכה והערצה, ונדמה שהם אינם מסוגלים להבחין בחסרונותיו ובמגבלותיו. היות ואינני רואה את עצמי לא משונאיו ולא מאוהביו, אני מבקש להציג את נקודת הראות שלי.

נתניהו בכנס התמיכה בו
צילום: JACK GUEZ/אי־אף־פי

נתניהו מציג את מדינת ישראל תחת מנהיגותו במצב כלכלי ביטחוני ומדיני מזהיר, ויתכן שבמידה רבה הצדק אתו. בשל כך, הוא תולה את כל ההתנגדות כלפיו בשמאל ובתקשורת, שלדבריו רודפים אותו ומעלילים עליו עלילות שווא, רק בכדי להביא להחלפת השלטון בישראל.

בתמונת המציאות שמציג נתניהו, חסרות לי שתי נקודות חשובות:

1. למיטב זיכרוני, נתניהו איננו מתייחס לשסעים החברתיים העמוקים בחברה הישראלית, הקיטוב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית הוא חריף מאוד, וגילויי השנאה מימין לשמאל אינם פחותים מאותם גילויים משמאל לימין והדבר נכון על קבוצות נוספות בחברה הישראלית, כדוגמת חרדים, מתנחלים, ערבים, אתיופים ועוד.
2. העוינות כלפי נתניהו איננה רק נחלת אנשי שמאל ותקשורת, ניתן למצוא חוסר נחת כלפיו בקרב אנשים רבים וטובים בחברה הישראלית שאינם נכללים בשתי הקטגוריות הללו.

נתניהו הוא ללא ספק הפוליטיקאי המשופשף ביותר בפוליטיקה הישראלית, הוא מתכנן הרבה צעדים קדימה כשיריביו מבית ומחוץ אינם מצליחים להבין את צעדיו עד שהם מגלים פעם אחר פעם את תבוסתם. הוא מצליח להשתמש בעוינות כלפיו באופן גאוני, על מנת ללכד סביבו את תומכיו בכל זמן ובכל מצב.

האם מעבר לכלכלה, לביטחון ולמדיניות החוץ, אין מחובתו של מנהיג לדאוג גם ללכידות החברתית של העם והמדינה?

האם בכל התחומים הוא יודע לנהל את הדברים באופן המוצלח ביותר, ורק בתחום של הלכידות החברתית אין לו ברירה חוץ מללבות את האש בהוספת שמן למדורה?

נדמה שנתניהו איננו מנסה כלל להבין את שורשי השנאה והעוינות כלפיו, הוא איננו שואל את עצמו מדוע העוינות כלפיו באופן אישי היא כה חריפה, הוא מסתפק בטענה שאלו הם אנשי שמאל שמאמינים בדרך שונה או סתם אנשים שמקנאים בהצלחתו. הוא איננו מנסה להבין את דאגותיהם וחששותיהם, הוא איננו דואג להפחית את שנאתם את עוינותם ואת פחדיהם ממנו ומדרכו, מבחינתו הדבר רק משרת אותו וככל הנראה הוא גם צודק.

אינני חושב שהבעיה שלנו עם נתניהו נוגעת לעבירות פליליות כאלו ואחרות, גם אם יש ממש בחשדות ובחקירות כנגדו, הרי לצערנו ידענו עוד ראשי ממשלות עם חשדות וחקירות בחשדות כאלו או אפילו חמורים יותר. אין בכוונתי להמעיט מחשיבות הנושא, אבל נדמה שאלו התובעים את התפטרותו בשל כך בסך הכל מצאו עילה למה שהם רוצים מסיבות אחרות לחלוטין.

לדעתי, עלינו לדרוש מראש הממשלה דבר אחד בלבד, ליטול על עצמו את התפקיד החשוב ביותר, לדאוג ללכידות החברתית במדינה ובעם שהוא מופקד עליהם. עליו להצטרף למהלך שמוביל נשיא המדינה ראובן ריבלין של חיזוק המכנה המשותף בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. עליו לזכור שהוא איננו ראש הממשלה של אנשי הימין בלבד, הוא ראש הממשלה של כל אזרחי ישראל. גם אם הוא נרדף לדעתו על לא עוול בכפו, הפתרון איננו נמצא בהרחבת שיח השנאה, שגם בלעדיו הגיע לממדים מדאיגים מאוד.

הפחד מוצדק

אתמול צפיתי בסרטונים של אנשי "הפלס" על "החרדים החדשים" (סרטון 1 וסרטון 2), המבקשים לשנות את הקהילה החרדית במגוון תחומים. ביציאה לעולם העבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, בהיכרות עם הציבור הכללי, בלימודי ליב"ה, בהקמת ישיבות תיכוניות, בסיוע לעגונות, בתמיכה בנפגעי אלימות במשפחה או פגיעות מיניות, בלימוד תורה לנשים, בתכניות לימוד חדשות בבתי הספר ועוד כהנה וכהנה.

בסרטונים הוצגה רשימה של עשרות אנשים חרדים שיש להתרחק ולהתבדל מהם, והם לוו בקטעי וידאו שבהם השמיעו האנשים הללו את הדברים בקולם שלהם.

אני עצמי רואה חשיבות רבה בכל המהלכים הללו, אני סבור שבלעדיהם החברה החרדית היתה כבר כיום במקום לא טוב מבחינות רבות, ואני חושש שהמצב רק ילך ויחמיר ועלול לגרום להתפרקותה של הקהילה החרדית.

יחד עם זאת, אני מבין מאוד את נקודת הראות של אלו הסבורים שמה שהיה הוא שיהיה, ושהקהילה החרדית צריכה לשמר בכל כוחה את מה שהיה עד כה. מבחינתם, כל האנשים הללו הם למעשה מהדורה נוספת של מתייוונים, צדוקים, קראים, משכילים, רפורמים, ציונים, ציונים דתיים, ועוד כהנה וכהנה קבוצות שבנרטיב שלהם ביקשו לשנות את אורח החיים היהודי, שמבחינתם לא השתנה מימות משה רבינו עד היום.

אני יכול לכתוב אינספור מאמרים למה המציאות שהם מדברים עליה איננה אפשרית, מדוע הנרטיב ההיסטורי שלהם איננו מדויק בלשון המעטה. אני יכול גם להביא דוגמאות שונות למהלכי שינוי שהצילו את היהדות במשך הדורות, ולהרחיב מדוע המהלכים המדוברים כעת יש בהם לענ"ד יותר הצלה מסכנה. אבל בכל אלו, אין את היכולת לבטל את החששות שלהם.

האם אין חשש אמתי שהמהלכים הללו יגרמו גם להרבה אנשים לחולשה באמונתם ובאורח חייהם מבחינה דתית? האם אנחנו יכולים לקבוע בוודאות שביציאה לעבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, במפגש עם החברה הכללית ובצעדים נוספים אין חשש לעתיד החרדיות בנקודות מהותיות?

לפני כמה שנים קראתי את ספרו של הרב חיים אמסלם "בשם התבונה" (בעריכת ארי איתן) והדבר העיקרי שהפריע לי בספר היה ההתעלמות והזלזול בטענות שכנגד, שיש סכנה רוחנית לנער חרדי שמתגייס לצה"ל, שיש לנו אתגרים קשים בלימודים אקדמיים ועוד כהנה וכהנה.

צדקת הדרך שלנו, תלויה לדעתי ביחס רציני מאוד למתנגדים שלנו לטענותיהם ולחששותיהם.