חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הפלג הירושלמי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הפלג הירושלמי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

הפחד מוצדק

אתמול צפיתי בסרטונים של אנשי "הפלס" על "החרדים החדשים" (סרטון 1 וסרטון 2), המבקשים לשנות את הקהילה החרדית במגוון תחומים. ביציאה לעולם העבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, בהיכרות עם הציבור הכללי, בלימודי ליב"ה, בהקמת ישיבות תיכוניות, בסיוע לעגונות, בתמיכה בנפגעי אלימות במשפחה או פגיעות מיניות, בלימוד תורה לנשים, בתכניות לימוד חדשות בבתי הספר ועוד כהנה וכהנה.

בסרטונים הוצגה רשימה של עשרות אנשים חרדים שיש להתרחק ולהתבדל מהם, והם לוו בקטעי וידאו שבהם השמיעו האנשים הללו את הדברים בקולם שלהם.

אני עצמי רואה חשיבות רבה בכל המהלכים הללו, אני סבור שבלעדיהם החברה החרדית היתה כבר כיום במקום לא טוב מבחינות רבות, ואני חושש שהמצב רק ילך ויחמיר ועלול לגרום להתפרקותה של הקהילה החרדית.

יחד עם זאת, אני מבין מאוד את נקודת הראות של אלו הסבורים שמה שהיה הוא שיהיה, ושהקהילה החרדית צריכה לשמר בכל כוחה את מה שהיה עד כה. מבחינתם, כל האנשים הללו הם למעשה מהדורה נוספת של מתייוונים, צדוקים, קראים, משכילים, רפורמים, ציונים, ציונים דתיים, ועוד כהנה וכהנה קבוצות שבנרטיב שלהם ביקשו לשנות את אורח החיים היהודי, שמבחינתם לא השתנה מימות משה רבינו עד היום.

אני יכול לכתוב אינספור מאמרים למה המציאות שהם מדברים עליה איננה אפשרית, מדוע הנרטיב ההיסטורי שלהם איננו מדויק בלשון המעטה. אני יכול גם להביא דוגמאות שונות למהלכי שינוי שהצילו את היהדות במשך הדורות, ולהרחיב מדוע המהלכים המדוברים כעת יש בהם לענ"ד יותר הצלה מסכנה. אבל בכל אלו, אין את היכולת לבטל את החששות שלהם.

האם אין חשש אמתי שהמהלכים הללו יגרמו גם להרבה אנשים לחולשה באמונתם ובאורח חייהם מבחינה דתית? האם אנחנו יכולים לקבוע בוודאות שביציאה לעבודה, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, במפגש עם החברה הכללית ובצעדים נוספים אין חשש לעתיד החרדיות בנקודות מהותיות?

לפני כמה שנים קראתי את ספרו של הרב חיים אמסלם "בשם התבונה" (בעריכת ארי איתן) והדבר העיקרי שהפריע לי בספר היה ההתעלמות והזלזול בטענות שכנגד, שיש סכנה רוחנית לנער חרדי שמתגייס לצה"ל, שיש לנו אתגרים קשים בלימודים אקדמיים ועוד כהנה וכהנה.

צדקת הדרך שלנו, תלויה לדעתי ביחס רציני מאוד למתנגדים שלנו לטענותיהם ולחששותיהם.

יום ראשון, 7 במאי 2017

צדקת "הפלס"

עיתון "הפלס" של אנשי "הפלג הירושלמי" בעריכת הרב נתן זאב גרוסמן רחוק מלייצג את עמדותיי בשלל נושאים שעל סדר היום החרדי, אני רעייתי וישיבתי מוזכרים שם מפעם לפעם כעוכרי ישראל, ואני מתאר לעצמי שאנשי העיתון לא ישמחו למצוא בי "תנא דמסייע", אולם למרות זאת אני רואה חובה להביע את תחושתי בנוגע למהלכים האחרונים שנקטה משטרת ישראל בעניינם.

נתן זאב גרוסמן (יונתן זינדל פלאש 90)
אין ספק שהטרדת גורמים שונים בשל אי פרסום בעיתון, היא מעשה חמור שיש למונעו בכל דרך אפשרית. כמו כן, ברור שהפגנות אלימות חסימת כבישים והפרעות חוזרות ונשנות לסדר הציבורי, הם דברים שמחובתה של משטרת ישראל למנוע בכל האופנים החוקיים העומדים לרשותה. אולם אי אפשר להתעלם מהרושם שהמהלכים האחרונים שנקטה משטרת ישראל לא נועדו למטרות אלו בלבד. זהות העצורים ואופן ההתנהלות המשטרתית והתקשורתית, נותנים את הרושם שהיעד המרכזי של המשטרה היא סגירתו של העיתון, או מתוך תקווה כלשהי שבעקבות סגירתו ייפסקו ההטרדות והפרות הסדר הציבורי, או בשל סיבות אחרות שבשלהם סבורה המשטרה שמוטב להביא לסגירתו של העיתון.

גם אם ניתמם ונאמין שכוונת המשטרה היא אך ורק הפסקת ההטרדות, ואין לה דבר וחצי דבר עם סגירת העיתון. ברור שהשמחה לאיד בקהילה החרדית, שבאה לידי ביטוי ניכר באתרי האינטרנט והפורומים החרדיים, לא נבעה מהרצון לסיום ההטרדות של מפרסמים, אלא מתוך רצון לראות במפלה של אנשי "הפלג הירושלמי" ומתוך תקווה גלויה לסגירת עיתון "הפלס" שהוא לצנינים בעיני הזרם המרכזי בחרדיות הליטאית.

חופש הביטוי איננו רק ערך מערבי מודרני שמקורו בהגות הליברלית, היכולת להביע באופן גלוי עמדות חריגות ודעת מיעוט היא מהיסודות החשובים ביותר בספרות חז"ל. המשנה והגמרא מרבים להביא גם את דעות היחיד והמיעוט שלא נפסקו להלכה, גם בנושאים הרגישים ביותר מבחינה אמונית הלכתית והשקפתית. הגמרא מלמדת אותנו שלדעה האמתית ניתן להגיע דווקא על ידי הטעות, מפני ש"אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (גיטין מג,א).

חשוב לציין, שעורך עיתון "הפלס" לא היה מעולם נושא הדגל של חופש הביטוי. עד לפני כחמש שנים, הוא ערך במשך עשרות שנים את עיתון "יתד נאמן", שניסה להשתיק כל קול אחר בציבור החרדי בכלל ובקהילה הליטאית בפרט. העיתון בראשותו הוביל את המאבק בשבועונים החרדים ומאוחר יותר באתרי האינטרנט החרדים, הכל בשם רוממות ההשקפה הטהורה שאיננה מאפשרת הבעת עמדות אחרות. אולם ברור שאין בעובדה זאת הצדקה לנהוג כלפיו כיום באותה מטבע, ויש לקוות שהוא למד בדרך הקשה את החשיבות של חופש הביטוי. (כששמעתי לפני שלוש שנים את שיחתו של מו"ר הגר"י זלושינסקי על "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה" כנימוק לזכותו של "הפלג הירושלמי" לנהוג בדרכו, התרשמתי שהלקח נלמד).

הדבר שיש להצטער עליו ביותר הוא שהנהגת הזרם המרכזי בקהילה החרדית ליטאית, שבמשך שנים רבות חשה שקולה מושתק בעיתון "יתד נאמן" - מה שגרם להפיכה שהתבצעה בעיתון לפני חמש שנים והעברת השליטה בעיתון לידי ההנהגה הנוכחית - ממשיכה כיום באותו קו של השתקת דעות שונות, הן כלפי "הפלג הירושלמי" והן כלפי קולות אחרים בקהילה החרדית. היה ניתן לצפות שמי שחווה בעצמו את החוויה הקשה של השתקה, לא ינסה בבוא היום להשתיק את הקולות האחרים. אולם נראה שכוחה של השררה ושכרון הכוח עם יצר הנקמה, חזקים יותר מכל דבר אחר.

יום שלישי, 18 באפריל 2017

דון קישוט החרדי

בתקופה האחרונה ישנה התעניינות ציבורית גוברת בדמותו של הגר"ש אויערבאך שליט"א ראש ישיבת "מעלות התורה", בעיקר בשל הפגנות חוזרות ונשנות של אנשים הסרים למרותו - מצביעי מפלגת "בני תורה" וקוראי עיתון "הפלס" המכונים גם "הפלג הירושלמי" - בעקבות מעצרים של צעירים חרדים שנמנעו על פי הוראתו מלהתייצב בלשכת הגיוס ולהסדיר את מעמדם כתלמידי ישיבה. דמותו של הגר"ש איננה מוכרת ואיננה מובנת מספיק לציבור הרחב, המבקש להבין מהי השקפת עולמו? מהי תפיסת המציאות שלו? ומה הוא מבקש להשיג? רבים מציינים בפליאה את העובדה שהגר"ש הוא בנו הבכור של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנודע במתינותו ונועם הליכותיו ויחסיו הקרובים עם כלל החוגים בעולם הדתי והחרדי, בעוד הוא צועד בשנים האחרונות כמעט יד ביד עם החוגים הירושלמים הקנאים כדוגמת "העדה החרדית" נטוריי קרתא וחסידי סאטמר. בשורות אלו אני מבקש להציג את דמותו (בכינויו "ר' שמואל" השגור בפי כל), בעקבות התבוננות של שנים ארוכות על דרכו הייחודית.

ר' שמואל אויערבאך שהנו כיום (תשע"ז) בן 85, גדל בירושלים בשכונת שערי חסד וחי בה עד היום. הוא למד בישיבת "עץ חיים" ומגיל צעיר הרביץ תורה בכמה ישיבות, אולם נדמה שאת תלמידיו הנחשבים ביותר הוא העמיד בשנותיו בישיבת "אתרי" בראשותו של הרב מרדכי אליפנט זצ"ל. ביניהם ניתן למנות את הרב שלום יוסף גלבר, הרב משה פטרובר, הרב אוריאל איזנטל, הרב יצחק מרדכי רובין ועוד אחרים, כולם מפורסמים כתלמידי חכמים המצטיינים בלימוד באופן של לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא (לימוד הסוגיה ממקורותיה עד לפסיקת ההלכה). בעשרות השנים האחרונות הוא עומד בראש ישיבת "מעלות התורה" בביהכנ"ס הגר"א בשכונת מגוריו, שמהווה "קיבוץ" לתלמידי ישיבה בוגרים המבקשים ללמוד במחיצתו.

על פי התיאורים של תלמידיו, ר' שמואל מצטייר בדמותו של "בחור ישיבה" (ישיבע בוחער) במלוא מובן המילה, בדומה לתיאורים הספרותיים על המתמיד והפרוש בישיבות ובבתי המדרש בליטא. הוא יכול ללמוד בהתמדה רבה שעות רבות, להירדם על הספסל שעליו למד ולהמשיך בלימודו כשהתעורר. הוא מצטיין ברגש רב ובלבביות, הבאים לידי ביטוי בתפילותיו, בשיחותיו, בכתיבתו וביחסי האנוש שלו. הוא עצמו התברך בכישרונות גדולים ובסקרנות רבה, והוא מקרב אליו תלמידי חכמים ובעלי כישרונות ונהנה לשוחח אתם במגוון תחומים בכל מקצועות התורה וגם במילי דעלמא.

ר' שמואל העריץ את אביו ונראה שלמד ממנו רבות בתורה ובמוסר, אולם נראה שבהשקפת עולם הוא לא ראה בו את מורה דרכו. על פי השמועה הוא ראה את עצמו כתלמידו של הסטייפלר זצ"ל, ובהמשך הוא דבק בגרא"מ שך זצ"ל שאנשיו רואים בו את ממשיך דרכו. שמו של ר' שמואל נודע בציבור כמדומני בהקמת "דגל התורה" בשנת תשמ"ט, אז הוא תמך בגלוי במהלכיו של הרב שך, ואף נודע בוויכוח החריף שלו בנידון עם הגר"ד לנדו ראש ישיבת "סלבודקה" שהיה כפי הנראה מיודד אתו עד אז. מאוחר יותר התפרסמה הסכמתו של הגרא"מ שך על ספרו "דרכי שמואל" על מסכת אהלות, שמלמדת על הערכה יוצאת דופן של הרב שך כלפיו (בעולם הישיבות השוו אותה להסכמה שקיבל הרב שך לספרו "אבי עזרי" מ"הרב מבריסק" הגרי"ז סולוביצ'יק זצ"ל).

ר' שמואל גילה לראשונה קו עצמאי בתמיכתו בשנת תשנ"ו בבחירות לכנסת ה-14 במפלגת "תלם אמונה" של בני תורה ספרדים, בניגוד לדעת גדולי התורה האשכנזים והספרדים כאחד. מאוחר יותר הוא הוביל את ההתנגדות להקמת הנח"ל החרדי, שנתמך באופן לא מוצהר ע"י הגראי"ל שטיינמן שליט"א. לאחר פטירת הגרא"מ שך (תשס"ב) הוא הצהיר נאמנות בלתי מסויגת לגרי"ש אלישיב זצ"ל, אבל כבר אז היה ניכר שהוא מוביל קו עצמאי ונוקשה בכל הסוגיות הנוגעות למפגש של הקהילה החרדית עם החברה הישראלית, כדוגמת צבא, עבודה, לימודים מקצועיים ואקדמיים, חינוך ועוד כיו"ב. לאחר פטירת הגרי"ש (תשע"ב), הוא מנהיג באופן עצמאי גלוי את תומכיו, שאף הקימו את עיתון "הפלס" ואת מפלגת "בני תורה" הסרים למרותו.

הנושא המרכזי שמעסיק את ר' שמואל ואת אנשיו בשנים האחרונות הוא "גזירת הגיוס", מאז פסיקת בג"ץ לפני כחמש שנים שההסדר של "תורתו אומנותו" איננו חוקי, ובעקבות החוק החדש שנחקק בכנסת ה-19 בימיו של יאיר לפיד כשר אוצר והתיקונים שנעשו בחוק בכנסת הנוכחית. בכל התקופה הזו, הוא מתאר את תקופתנו כתקופה של "גזירת שמד" שיש למסור עליה את הנפש. עמדה זו מנוגדת לגישה הרווחת בקהילה החרדית שהחוק במתכונתו הנוכחית החזיר למעשה את המצב לקדמותו, וכל מי שנפשו חשקה בתורה יכול לשבת וללמוד באין מפריע. המנהיגות הליטאית הרבנית והפוליטית רואה בו אויב מר, והיא מציגה אותו ואת אנשיו באופן שלילי ביותר, כמי שכוונותיהם אינן טהורות.

בחינה רצינית של התנהגותו, דיבוריו וכתיבתו של ר' שמואל, הן ליחידים והן לרבים, איננה מאפשרת לענ"ד לראות את הדברים באופן שבו מתארים זאת מתנגדיו. הרושם שלי הוא שר' שמואל אכן מאמין בכל לבו שיש כאן מלחמת ורדיפת דת מצד הציבור החילוני ומוסדות השלטון המבקשים לחלן את הציבור החרדי, ושהדרך היחידה להתמודד אתה היא בהתנגדות אקטיבית מילולית ופיזית (בנקודה זו הוא דומה לתיאור הנפלא של ידידי אברהם שפירא, את דמותו של האדמו"ר הנוכחי מסלונים).  הוא מזכיר לי את דמותו הספרותית של "דון קישוט" שיוצא למאבק הרואי עם כוחות האפל בעזרת נושא כליו "סנצ'ו פנצ'ו", הם נאבקים בטחנות רוח הנראים בעיניהם כענקים רעים ומסוכנים.

לגבי עושי דברו, ברור שלא כולם שותפים מלאים לתפיסת עולמו והם פועלים כל אחד מסיבותיו שלו, חלקם מבקשים לעצמם טובות הנאה, חלקם מעוניינים להיאבק בממסד הקיים בעזרתו ובתמיכתו, והדור הצעיר מוצא כאן דרך להוציא לפועל מרץ נעורים.

יום רביעי, 5 באפריל 2017

כיצד מפגינים?

בימים אלו אנו עדים להפגנות יומיומיות של אנשי "הפלג הירושלמי", המוחים כנגד מעצרם של צעירים חרדים שלא התייצבו בלשכות הגיוס וכנגד מה שהם מכנים "גזירת הגיוס". הפגנות אלו נועדו על פי עדות מארגניהן להפריע את שיגרת החיים של התושבים במקומות שונים, באמצעות חסימת התנועה והתפרעות על הכביש, כשמדי פעם ננקטת אלימות פיזית ומילולית כלפי עוברי אורח שונים, אם בשל צורת הופעתם או בשל ניסיונם להתנגד להפרעת הסדר.

צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
אינני בא לדון כלל במניע להפגנות אלו, ולצורך העניין נניח שיש כאן פגיעה בציפור נפשה של היהדות החרדית ושהדבר מצדיק מחאה ברחובה של עיר. אולם נדמה שמארגני ומשתתפי ההפגנות הללו שכחו לחלוטין (או לא ידעו) מה היה אופיין של ההפגנות הרבות שניהלה היהדות החרדית. 

היהדות החרדית בישראל כינסה פעמים רבות הפגנות בנושאים שונים, כנגד חילולי שבת בהיכלי תרבות ובכבישים מרכזיים, על חילולי קברים במקומות שונים, בשל פעילות מיסיונרית, כנגד התערבות הבג"ץ במועצות הדתיות, במחאה על חוק לגיוס תלמידי ישיבות, על פתיחת חנויות למכירת בשר חזיר ועל עוד נושאים שונים הנוגעים לאורח החיים החרדי ולצביון של רשות הרבים. אולם על מנת להבין מהי הפגנה, עלינו לחזור למקור המצוי בחז"ל לעניין זה.

הגמרא במסכת תענית (יח,א) מספרת לנו 

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה ושלא ימולו את בניהם ושיחללו שבתות, מה עשה יהודה בן שמוע וחביריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה, אמרה להם: עמדו והפגינו בלילה. הלכו והפגינו בלילה אמרו: אי שמים, לא אחים אנחנו? לא בני אב אחד אנחנו? לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות? ובטלום. ואותו היום עשאוהו יו"ט".

מטרת ההפגנה איננה להפריע ולפגוע בחייהם של אנשים אחרים, היא נועדה להביע את הכאב העמוק ואת הצער שיש לאדם מהמציאות שאיננה רצויה בעיניו, ובכך לעורר את הגורמים האחראים למצב לשנות אותו מתוך התחשבות בכאבם. אם לעתים ישנה פגיעה בסדר הציבורי בשל ההפגנה, הרי זהו אילוץ ומחיר שניתן להצדיק אותו במידה מסוימת מחוסר ברירה, אבל מעולם לא הייתה הפגנה שיצאנו אליה במטרה להציק ולפגוע בציבור הרחב שלא חטא ולא פשע, רק בשביל לקוות שהפגיעה בציבור תגרום למישהו להיכנע לתביעות המפגינים.

את ההפגנות שנועדו להפריע לציבור הכרנו משני כיוונים, מצד אחד מצידם של קנאים שבמהלך הפגנות השבת ניסו לפגוע פיזית במחללי שבת, ועל כך הביעו גדולי התורה פעם אחר פעם את דעתם שמדובר בהתנהלות פסולה לחלוטין. ומן הצד השני, בהפגנות של עובדי מפעלים שונים שנסגרו או בהפגנות מחאה בנושאים מדיניים כאלו ואחרים, אולם מעולם לא הייתה ליהדות החרדית חלק ונחלה בהפגנות מסוג זה.

אנשי "הפלג הירושלמי" המפגינים כעת, מדברים תמיד על היותם ממשיכי היהדות החרדית האותנטית ועל התנגדותם להשפעות חיצוניות, אולם התנהגותם זו מלמדת שהם מושפעים מגורמים חיצוניים יותר מיתר הציבור החרדי. גם בנושא של "גזירת הגיוס" שכנגדו הם מוחים, הם ממחישים שחלק מהנימוקים לאי גיוס תלמידי ישיבות אינם נכונים. פעמים רבות נטען שאופיים של תלמידי ישיבות הוא נעים ורך ואיננו מתאים ללוחמים, כמו שאמרו חז"ל "תולעת יעקב אין כוחה אלא בפה", וכדברי הפסוק שאנו אומרים בכל בוקר "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקינוּ נַזְכִּיר", והנה מסתבר שבחורי ישיבות אלו כוחם יפה למאבקים פיזיים.

בואו אחים יקרים ושובו לדרך המסורה לנו, הביעו את כאבכם הרב באופן שבו נהגו אבותיכם ורבותיכם, ואל תאמצו דרכי מחאה שאינם בדרכה של תורה.