תרבות חרדית וישראלית, הילכו יחדיו?

ידידי ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי סיפר לי פעם על שיחה שהייתה לו עם קבוצת נשים מבוגרות ממשפחות האליטה החרדית, במהלכה נודע לו שהן גדלו על ברכי השירה העברית של ימי הקמת המדינה, אבל את בנותיהן הן גידלו כבר בתוך החומות התרבותיות של הקהילה החרדית.

שחקני הסדרה "שטיסל"

כהורה וכמחנך אני רואה אצל ילדיי ואצל תלמידיי בגיל הנעורים את החשיפה לגילויים שונים הן של התרבות החרדית והן של התרבות הישראלית, ואני שואל את עצמי עד כמה מדובר בתרבויות המתחרות ביניהן על לבם של הנערים הללו והאם ניתן לאחוז בזה ובזה.

בנקודה זו יש לערוך לדעתי אבחנה חדה בין הציבור הליטאי לציבור החסידי. אצל החסידים, יש מאפיינים תרבותיים מובהקים, הבאים לידי ביטוי בלבוש והופעה, בשפת דיבור, במוזיקה, במאכלים, במנהגים, במבנה הקהילתי ועוד תחומים רבים. בעוד שאצל הליטאים הרכיב המרכזי וכמעט הבלעדי הוא לימוד התורה, ולכל התחומים האחרים אין משקל גדול למרות שעם השנים נוצר קוד לבוש ליטאי, סגנון מוזיקלי וכיו"ב.

ההבדל שציינתי בין החסידים לליטאים יש לו לדעתי השפעה גדולה בסוגיה זו. 

מצד אחד אצל החסיד אין אפשרות אמתית לאחוז בו זמנית בשתי התרבויות, והנער החסידי המבקש לטעום מהתרבות הישראלית יאלץ לוותר על התרבות של בית אבא שבה הוא רגיל, בעוד שהנער הליטאי יכול לכאורה להחזיק בלימוד התורה כעיסוק מרכזי גם אם הוא נחשף במידה כזו או אחרת לתרבות הישראלית.

מצד שני, הנער החסידי שאיננו מוצא את מקומו בבית המדרש, יכול עדיין להרגיש חסיד בכל הווייתו בכך שהוא מתלבש כחסיד, מדבר אידיש, שר שירים חסידיים, ונוהג באורחות החיים החסידיים. בעוד שהנער הליטאי שנפשו לא חשקה בתורה, עלול לחוש מהר מאוד כזר בקהילתו ובבית אביו.

כמובן שהדברים הללו נאמרים בהכללה, אבל נראה לי שהם גם עשויים להסביר את ההבדלים בתוך הקהילה הליטאית במהלך השנים, את השונות בין קהילות שונות בתוך הציבור הליטאי, ואת השונות בין הציבור הליטאי בישראל לציבור הליטאי בחו"ל.

גם את החשש הגדול של החרדים מהאינטרנט ומהסמארטפונים בפרט בקרב בני הנוער, אני רואה בעיקר בהיבט התרבותי. האינטרנט והסמארטפון מהווים פתח רחב ביותר לעולם התרבות הישראלי באמצעות מוזיקה, סרטים, חדשות ועוד מגוון דברים, והדבר מאיים באופן החריף ביותר על זהותם של בני נוער חרדים, בעיקר בשלב שבו הם אינם מוצאים את עצמם מסיבות כלשהם כבני בית בתרבות שבה הם גדלו.

בדרך זו אני רואה את האתגר של מוסדות ואנשי חינוך בקהילה החרדית העוסקים בבני נוער ביצירת תרבות חרדית אלטרנטיבית. זו הייתה להבנתי פעולתו של הגרב"מ אזרחי במשך שנים רבות ב"מחנה בני תורה", זהו הניסיון של הישיבות בסגנון "שערי יושר" "דרך השם" רש"י ועוד, וזה לדעתי סוד ההצלחה של מה שאני מכנה "הקרליבכים החדשים" כדוגמת שמואל גריינימן, מענדל ראטה, ידידנו מרדכי גרנביץ' וכיו"ב.