חפש בבלוג זה

יום שני, 9 באוקטובר 2017

סוגיית הכוללים

מפעם לפעם שבה ועולה לדיון ההתייחסות של הקהילה החרדית בכלל והליטאית בפרט לאלו שיצאו מה"כולל" ללימודים אקדמיים / לימודים מקצועיים / עבודה / צה"ל / שירות אזרחי, אלו חשים פעמים רבות לא רצויים בקרב חבריהם ובני משפחתם.
בנוגע לאברכים עצמם, הנושא העיקרי שכמדומני עוסקים בו הוא השאלה הכלכלית ברמת הפרט, שכן מלגת הכולל היא בדרך כלל קטנה ורחוקה מלספק צרכים של משפחה חרדית ממוצעת.

שתי הנקודות הנוספות שנראות לי חשובות לא פחות הן: 
  1. קיומם הכלכלי של הכוללים.
  2. ההגשמה העצמית של אברכי הכוללים.
בעבר, מרבית האברכים מצאו לאחר מספר שנים משרה תורנית כלשהי, כראשי ישיבות, ר"מים, משגיחים, משיבים, מלמדים, רבנים, דיינים, מו"צים, מהדירי ספרים וכיו"ב. מי שלא מצא משרה תורנית כנראה לא היה מתאים לכך, והוא מצא את עצמו בעולם העבודה.
בעשרים השנים האחרונות הפכה קבלת משרה תורנית לדבר נדיר, כך לדוגמה מרבית בני גילי (42) מישיבת פוניבז' הם עדיין אברכי כולל, וסביר להניח שהתמונה הזו לא תשתנה בטווח הנראה לעין. 
בשל כך, מספר אברכי הכוללים אמור להמשיך ולעלות בכל שנה בעוד אלפי אברכים צעירים שהתחתנו בשנה זו, כשהאברכים המבוגרים אינם מפנים את מקומם.
עצם העובדה שיש כיום כוללים לעשרות אלפי אברכים בתמיכת מדינת ישראל ותורמים מרחבי העולם היא מופלאה, אבל האם אמנם הדבר אפשרי ללא הגבלה מספרית? מי שתשובות כמו "נס גלוי" מספקות אותו כמובן לא יתייחס לשאלה זו, אבל מעניין למה אין נס גלוי שיאפשר לכולם לקבל משרות תורניות.
גם אם מבחינה כלכלית הכוללים ימשיכו להתקיים, וגם אם עשרות אלפי בתי האב של האברכים יצליחו לעמוד בניהול משק הבית, ישנה שאלה גדולה על ההגשמה העצמית של האברכים. 
ללמוד תורה מבוקר עד ערב במשך שנים רבות זו משימה קשה, אבל כל עוד האברך חש שהוא גדל בתורה ובבוא היום הוא יזכה ללמד מתורתו לאחרים, יש לו דבר שיעניק לו את הכוחות להמשיך ולעמול. אולם כשהאברך מבין שסיכוייו ללמד מתורתו לאחרים גם בעתיד הרחוק הם קלושים ובפרט כשהוא נמצא לאחר עשרות שנות לימוד, נראה שהאתגר הזה נעשה קשה שבעתיים.
האם עשרות אלפי אברכים יכולים להמשיך וללמוד עוד עשרות שנים בכוללים עד זקנה ושיבה?

נ.ב. רבים וטובים סבורים שעיני צרה באברכי הכוללים ולא היא, אני מעריך ומוקיר את לומדי התורה ההוגים בה בשבתם ובקומם, אבל אני סבור שהדבר צריך להיעשות מתוך בחירה ומתוך הבנה של כל המשמעויות של הדבר, ללא ססמאות ואמירות חסרות בסיס.

תגובה 1:

  1. הרב שלמה יהודה רכניץ מגדולי התומכים של עולם התורה נשא אמש נאום ארוך בשמחת בית השואבה של ישיבת מיר בירושלים, בתוך דבריו (https://youtu.be/HUbJVqv00JE?t=2h28m40s) הוא התייחס לשאלת הכוללים.

    "הרבה אנשים שואלים אותי: "רכניץ, למה אתה תורם כל כך הרבה כסף למטרה שבאיזשהו שלב תקרוס?
    רכניץ, אתה גורם לזה. אם אתה ועוד כמה עשירים תפסיקו לתרום, הם יאלצו לצאת לעבודה, למה אתה ממשיך?"
    "ושתי התשובות שמאד ברורות אצלי בראש הן:
    א. "אם זה לא שבור, אל תנסה לתקן את זה" אני לא רוצה להתערב ולהרוס 70 שנה של ריבוי תורה וחסד וארגונים וצמיחה שלא הייתה כמוה.
    ב. גם אם האנשים האלה צודקים, אני לא אהיה זה שיעלה למעלה אחרי מאה ועשרים ואתגאה בפני ריבונו של עולם שאני הוא זה שהצלחתי לעקור את לימוד התורה ולגרום לאנשים לצאת לעבוד. את זה אני אשאיר למישהו אחר. זה לא משהו שאני הייתי מעוניין להתגאות בו".

    אני מעריך מאוד את תרומותיו של הרב רכניץ עבור עולם הישיבות והכוללים ובוודאי לא הייתי מנסה למנוע אותו מכך, אבל יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהשאלות שיש לתת עליהן את הדעת בנידון.
    1. מהו השלב שבו גם אם אברך ירצה להשתלב בעולם העבודה סיכוייו לעשות זאת יהיו קלושים, ומה עושים כדי שהאברך ידע בשלב זה את משמעות החלטתו?
    2. איך מבטיחים שאותם אברכים שכבר עברו את השלב הנ"ל לא ימצאו את עצמם ביום מן הימים ללא כולל?
    3. האם אמנם יש כבר 70 שנה כוללי אברכים לבני 40+? האם אנחנו יכולים לומר בוודאות שהמודל הזה עובד והאברכים בגיל זה ממשיכים לשקוד על תלמודם כמימים ימימה?

    השבמחק