לפני למעלה מ-15 שנים, חלמתי על הקמת "כתב עת פנים-חרדי", שבו יתקיימו דיונים בשלל נושאים הנוגעים לקהילה החרדית ע"י כותבים מכל החוגים העדות והדעות בקהילה זו.
הטענה המרכזית שלי הייתה שאנחנו רגילים לשמוע ולקרוא רק את הדומים לנו, ושהדבר בא לידי ביטוי בחלוקה הפנים-חרדית לקבוצות ולתתי קבוצות, כשכל אחד גר, מתפלל ולומד עם הדומים לו, קורא עיתונות פנימית של הקבוצה שלו וכיו"ב.

להמחשת הדברים, אני רוצה להתייחס לעניין אקטואלי אחד. בימים אלו עומד להתבטל "חוק הגיוס" המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדים, ובין המפלגות החרדיות מתנהל מאבק אודות הצעת חוק חדשה. זהו לכאורה נושא מהותי לקהילה החרדית, אבל למרבה הפלא לא ראיתי דיון מעמיק על הצדדים לכאן ולכאן בנידון. הידיעות בתקשורת החרדית עוסקות רק בפן הפוליטי של הוויכוח.
בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים, ומתוכם עלתה בי התובנה שהבעיה הזו נוגעת כנראה גם לציבור הכללי, גם אם לא מאותן סיבות.

הספר השני הוא של חיים באר על מערכת היחסים המורכבת בין ביאליק, ברנר ועגנון. בתוך הדברים, ניתן לחוש במשמעות הגדולה שהייתה בתקופתם למילה הכתובה, לכל מאמר, טור, שיר או סיפור שהתפרסמו בדפוס. הם כעסו, שמחו, אהבו, שנאו, קינאו, התווכחו, על כל רעיון ועל כל הגיג שהתפרסם בכל כתב עת או עיתון, והגיבו במלוא הרצינות. חשבתי לעצמי, כמה הדבר רחוק מתקופתנו. כיצד יש לנו כיום שטף בלתי סופי של הגיגים בכל מדיה אפשרית, ואנו מתייחסים לכל הדברים בשלוות נפש מחד ובשטחיות מאידך.
לאמתו של דבר, נראה לי שמדובר בשתי נקודות מוצא הפוכות, אבל התוצאה היא אחת. בעולם החרדי, יש משקל רב מאוד לדעות, אבל דווקא בשל כך יש מקום רק לדעה אחת "נכונה". בקרב החברה הכללית אין כיום משקל רב לדעה וכל הדעות יש להן מקום כלגיטימיות ואפשריות, ולכן אין טעם להתייחס ברצינות רבה מדי לדעה כזו או אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה