פוליטיקה היא עניין רציני

פעמים רבות אני נשאל, האם יש לי כוונות פוליטיות? האם אני מעוניין / מתכוון בעתיד להתמודד לתפקיד פוליטי? והתשובה שלי היא שבטווח הקרוב לא נראה לי שאעשה זאת, ולגבי הטווח הרחוק בהחלט יתכן שאתעניין בכך. 

המגרש הפוליטי עצמו מעניין אותי מאוד ואני רואה בו חשיבות רבה, אבל אינני יודע אם אני האיש המתאים לכך, ובמציאות הנוכחית אני רואה כשלים גדולים במבנה הפוליטי, שאינם גורמים לי לרצון להיכנס למגרש זה. אני סבור שהפוליטיקה הישראלית נמצאת כעת בפשיטת רגל, לא מפני שחסרים בה אנשים טובים, אלא מפני שהאופן שבו היא מתנהלת מונע מהם לפעול באופן רצוי.

למעשה, בכל מערכות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות שהייתה לי זכות בחירה מימשתי אותה, אולם במערכת הבחירות הנוכחית חוששני שדווקא בשל ריבוי המפלגות לא אמצא מפלגה לתת לה את תמיכתי וקולי.

אינני נמנה על מעריציו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואינני מתומכיה המובהקים של מפלגת "הליכוד", אולם אני סבור שבמובן מסוים כל הפוליטיקאים בישראל צריכים ללמוד מבנימין נתניהו, וכל המפלגות צריכות ללמוד מ"הליכוד".

הדבר המרכזי שצריך ללמוד מנתניהו, הוא ש"פוליטיקה היא עניין רציני". זהו מקצוע שצריך ללמוד אותו לאורך שנים, להתאמן בו, להיכשל, ללמוד מהכישלונות, לנסות, לטעות, לתהות, להפיק לקחים, להצליח, ללמוד מההצלחות, להתחבר, להיפרד, לקרב, לרחק, להקשיב לציבור, להתעלם מהציבור ועוד כיו"ב. נתניהו מתייחס במשך עשרות שנים לפוליטיקה ברצינות תהומית, ולכן הוא הפך לפוליטיקאי המוכשר והמיומן ביותר בישראל. הוא היה בפוליטיקה ברגעי גאות ושפל, הן בהיבט האישי והן בהיבט המפלגתי, אולם הוא לא אמר אף פעם נואש. הוא ניסה מהלכים שונים במדיניות חוץ, בביטחון, בכלכלה וכיו"ב, וגם כאן הוא ידע עליות וירידות, אולם הוא יודע לטווח ארוך מה הן מטרותיו, והוא מנסה תמיד לחתור להשגתן.

הלימוד ממפלגת "הליכוד" הוא שמפלגה צריכה ויכולה לפעול עשרות שנים, עם חוקה מסודרת, עם מנגנונים פנימיים, עם דעות שונות, עם ויכוחים, ועם מסורת, גם אם היא יודעת עליות ומורדות, גם אם יש בתוכה אנשים לא ראויים, גם אם יש בה תככים, למסורת ארוכת שנים ולמבנים פנימיים יש כוח לתקן לאורך זמן את העיוותים. לשם כך, יש צורך ביציבות, בחברים נאמנים לאורך שנים, בשמירת מקומו וכבודו של העומד בראש, גם בשעות קשות ובשעות מחלוקת. 

לעומת זאת, כל אלו שנכנסים לפוליטיקה ומבקשים בזמן קצר להקים מפלגת שלטון, להגיע לראשות הממשלה או לפחות לחברות בממשלה, אלו המבקשים לשנות סדרי עולם בזמן קצר, בשאלות של דת ומדינה, בתחומים של שלום וביטחון, בסוגיות של יחסי חרדים-חילוניים, בענייני מרכז ופריפריה, בפערים חברתיים וביוקר המחיה, אינם מבינים שהפוליטיקה היא עניין רציני. 

כל המפלגות הקמות חדשות לבקרים, שהחברות בהם נקבעת ע"י אדם אחד, ללא מנגנונים וללא חוקה, שהחברות בה היא לצרכים קצרי מועד, והכניסה והיציאה מהם היא לפי סקרים וסיכויים, או מפלגות ותיקות החותרות בכל עת תחת העומד בראשן, מעבירות את המסר שמפלגה איננה אמורה להיות מוסד בעל חשיבות גדולה יותר מהפרסונות המאיישות אותה בזמן כזה או אחר, וזו בעיניי הטעות החמורה ביותר.

מרוב דיבורים על "פוליטיקה חדשה", אני מתגעגע ל"פוליטיקה הישנה". אני מאמין שהימים שבהם המשמעות של "מפלגה" הייתה של דרך ברורה ושל ערכים ידועים, טובים לאין ערוך מימים שבהם כל המפלגות נראות בדיוק אותו דבר, מלבד השם של העומד בראשן.

בסופו של דבר, אני סבור שבמצב הנוכחי אין לשמאל ו/או למרכז מנוס מהקמת מפלגה חדשה, שכן מפלגת "העבודה" אין לה ככל הנראה תקומה, ומפלגות המרכז שהוקמו אינן מתנהלות כנדרש ממפלגה מסודרת. אולם על המפלגות החדשות ללכת בדרכן של המפלגות בעבר הרחוק, לשאוף לקיום לאורך זמן מעבר לימיו של פלוני או אלמוני, לנסח רעיונות ברורים ובהירים מצע וחוקה, ליצור מנגנונים פנימיים ראויים. 

לא ברור לי איך הגיעה הפוליטיקה הישראלית למצב שבו מרבית הפוליטיקאים אינם מבינים את מה שמבין נתניהו, ואיך הגענו למציאות שבה מלבד מפלגת שלטון אחת יש לנו אינספור רסיסי מפלגות, אבל נראה לי שרק הבנה מעמיקה של הגורמים לכך, תוכל להביא לתיקון המצב.

נ.ב. בכל הפוסט הזה נמנעתי מלהתייחס למפלגות החרדיות, שבמובנים מסוימים ממשיכים מסורת פנימית של 70 שנה. הן ראויות להתייחסות נפרדת.