שותפות לא קלה

פורסם בעיתון "יום ליום"

במערכת הבחירות הנוכחית, נראה שסוגיות דת ומדינה שבו להיות חלק מרכזי מסדר היום הציבורי, שעשוי להכריע את אופן ההצבעה של רבים מאזרחי ישראל. שאלת הנוסח הסופי של "חוק הגיוס" העוסק בעניינם של הצעירים החרדים, או "מדינת הלכה" בחזונו של שר התחבורה בצלאל סמוטריץ', או "חוק המרכולים" או עבודות הרכבת בשבת, או עתידו של "מתווה הכותל" או "חוק הגיור" ועוד כהנה וכהנה נושאים שונים, שבו והפכו לנושאי הדגל של מפלגות שונות כדוגמת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן או "כחול לבן" בראשות בני גנץ ויאיר לפיד.

שאלות דת ומדינה אינן דבר חדש במדינת ישראל, והם מלווים אותנו כבר למעלה מ-70 שנה, מקום המדינה ואפילו לפני כן. ענייני שבת, כשרות, נישואים וגירושים, גיור, הפרהסיא הציבורית וכדו', העסיקו אותנו לאורך כל השנים, וכבר עם ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון נוסח הסכם ה"סטטוס קוו" המפורסם. 

אינני מתכוון להציע כאן הצעות חדשות כאלו ואחרות בעניין זה, אבל נראה לי שישנה נקודה חשובה ומרכזית שעלינו כציבור חרדי להפנים בבואנו לעסוק בשאלות חשובות אלו. כוונתי היא לשאלת השייכות והשותפות שלנו במדינת ישראל, ברמה ההצהרתית והמעשית.

מן הצד האחד של החברה החרדית בישראל ניצבת "העדה החרדית" וקבוצות נוספות כדוגמת "נטורי קרתא" חסידי סאטמר וכיו"ב, הם מחזיקים בעמדה אנטי-ציונית מובהקת ומנוסחת היטב, הם אינם משתתפים בבחירות, אינם נוטלים תקציבים למוסדותיהם, ומביעים התנגדות לכל התנהלותה של המדינה, שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסתם האידאולוגית. הם אינם מנסים להשפיע על חוק כזה או אחר, מפני שהם שוללים את עצם קיומה של מדינה שאיננה מתנהלת עפ"י התורה. 

מן הצד השני של החברה החרדית עומדת הציונות-הדתית, שבחרה להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית. הם שותפים בצבא, בכלכלה, באקדמיה, בתקשורת ובעוד מגוון רחב של תחומים בחיים ובחברה, ומבקשים לשלב בין מחויבותם לדרך התורה והמצוות לבין השתלבותם המליאה במדינה ובחברה.

בתווך בין שתי הגישות הללו, נמצאת מרבית הקהילה החרדית בישראל, שמצד אחד איננה מתבדלת לחלוטין ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית, אולם מצד שני גם איננה מעוניינת להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה ומהחברה. המציאות הזו היא קשה ומורכבת, מפני שהיא מציבה אותנו במערכת יחסים לא מוגדרת שמעוררת קשיים רבים משני הצדדים.

הציבור החילוני במדינת ישראל איננו מסכים אידיאולוגית לא עם "העדה החרדית" ולא עם הציונות הדתית, אבל הוא מבין היטב את ההיגיון במערכת היחסים שלו עם שתיהן. "העדה החרדית" היא יריב אידיאולוגי מובהק בכל תחום ועניין, אבל החלטתה לא להיות חלק מהמדינה והחברה מנטרלת כל יכולת לדרוש ממנה שותפות בנטל הביטחוני או הכלכלי וכיו"ב, וגם היא איננה מנסה להשפיע על אופיה של המדינה בדרכים המקובלות במשטר דמוקרטי. הציונות הדתית לעומת זאת היא יריב אידיאולוגי בענייני דת ומדינה, אבל היות והיא שותפה מליאה במדינה ובחברה בכל תחומי החיים, ברור שהיא מבקשת להשפיע על דמותה של המדינה באמצעות חקיקה וכיו"ב, כפי שפועלת כל קבוצה אידיאולוגית בעולם המערבי. 

אולם מרבית החברה החרדית בישראל נמצאת במקום שאיננו מספיק ברור, לא לציבור החילוני ואפילו לא לציבור החרדי עצמו. מצד אחד היא שותפה מלאה במגרש הפוליטי, יש לה מפלגות בעלות השפעה שבדרך כלל גם שותפות לקואליציה, היא נוטלת תקציבים למוסדותיה ומנסה להשפיע על אופיה של המדינה באמצעות חוקים כאלו ואחרים, ומצד שני היא מתבדלת ומסתגרת ואיננה מעוניינת בשותפות מלאה במדינה ובחברה. 

זהו כמדומני השורש המרכזי למתח הרב בין הציבור החרדי למרבית החברה הישראלית, בשל חוסר הבהירות על מידת השותפות ואי-השותפות בינינו ובינם, ולדעתי עלינו להיות מודעים לכך בכל פעם שאנו עוסקים בשאלות החשובות הללו.