בתוך שבועיים הסתלקו מאיתנו שלושה אנשים גדולים, שני תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל והרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ופרופ' רות גביזון ע"ה. הם היו שונים מאוד זה מזה באמונתם, בתפיסת עולמם, באופיים, ובפעילותם, אולם נראה לי שישנה נקודה משותפת לשלושתם. הם היו ידועים ומוכרים כגאונים בתחומם, ועם זאת היו מדברים עם בני שיחם מכל הגילאים ומכל הזרמים החברתיים בגובה העיניים כשווים בין שווים.
באותו זמן, עסוקים בקהילה החרדית בפטירתו צוואתו וירושת משרתו של האדמו"ר מסדיגורה ז"ל, שציווה את משרתו לבנו הצעיר והדרמה סביב הצוואה ושאלת קיומה או הפרתה מעסיקה רבים וטובים.
חסידות סדיגורה משתייכת לבית רוז'ין, ושם אנו עדים לגינונים ולדיסטנס בין האדמו"רים לחסידיהם באופן יוצא דופן. כבר מגיל צעיר, בני משפחת האדמו"ר נוהגים בגינונים שונים מיתר החסידים, ובעלותם לכהן בתפקיד הנהגה הדבר נעשה באופן בולט עוד יותר.
נראה שהשאלה אודות הריחוק או הקרבה הנדרשים בין רב לתלמיד, ובין כל בעל שררה לאלו שכפופים לו (בעבודה, בצבא וכיו"ב), נוכחת כבר אלפי שנים בזירות שונות. ניתן להאריך בדוגמאות ובהצגת הצדדים השונים לכאן ולכאן, אבל כאן ברצוני להתייחס בקצרה בעיקר לעולם החרדי והדתי-לאומי.
בעולם החרדי, בשל הערך הגדול של ההמשכיות והשמרנות ושל ההתנגדות למודרנה, ניתן לראות חשיבות רבה לטקסים ולהעצמה של דמויות הרבנים / האדמו"רים למעלה מהמון העם. בעולם הדתי-לאומי (ועאכו"כ בעולם הלא-דתי), יש מקום גדול יותר לחדשנות ולשינוי ולפתיחות למודרנה, ובשל כך יש יותר התייחסות לתוכן העצמי של כל אדם ופחות לטקסים ולגינונים.
דוגמה אחת מיני רבים לנקודה הזו, ניתן להבנתי למצוא במוסדות החינוך. במוסדות החרדים, התלמידים נעמדים בכל פעם שהרב / המחנך / המורה נכנס לכיתה, בעוד שביתר הציבורים כמדומני שכבר מזמן שכחו מהמנהג הזה.
האם לדעתכם יש דברים בגו?
נ.ב. מצאתי לנכון לצרף כאן שני מקורות רלוונטיים:
- דיאלוג בין דוד המלך למיכל בת שאול
וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. (שמואל ב ו,כ-כב) - צוואתו של רבי יהודה הנשיא לבנו ממלא מקומו בנשיאות:
אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני, והא כתיב "ואת יראי ה' יכבד" ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי? לא קשיא, הא בצינעא הא בפרהסיא. (כתובות קג,ב)
ופרש"י: נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים: זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם: בצינעא - מכבד כל אחד ואחד: בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה