הקהילה החרדית בישראל - שזכיתי להימנות על שורותיה - מקיימת כבר שנים רבות מערכת יחסים מורכבת ביותר עם כלל החברה הישראלית. ההסתגרות הגיאוגרפית, ההתבדלות התרבותית, ההימנעות מגיוס לצה"ל, שיעורי התעסוקה הנמוכים, ההחמרה ההלכתית, השמרנות, גורמים לחוסר הבנה ולמתחים רבים על דמותה של המדינה בכלל ועל חובותיה וזכויותיה של הקהילה החרדית בפרט. אולם נראה שהקורונה הביאה לפתחנו אתגר גדול עוד יותר למערכת היחסים הזו, ועל הנקודה הזו אני מבקש להרחיב מעט.
עם פרוץ המגפה, ניתן היה לזהות בקהילה החרדית שני קולות שונים. מן הצד האחד, ניצבו אלו שהבינו את משמעות הסכנה לפרט ולכלל ואת החובה בסולידריות בין כל חלקי החברה וציות מלא לכללי הריחוק החברתי, גם במחיר הכבד של סגירת בתי כנסת, סגירת מוסדות חינוך, צמצום למינימום של משתתפים בחתונות, בריתות והלוויות וכיו"ב. ומן הצד השני, ניצבו אלו שביקשו בכל מחיר לשמור על השגרה, מבחינה דתית ומבחינה חברתית וקהילתית, מתוך שלל נימוקים, תוך התעלמות או השלמה עם המחיר הכרוך בכך. הקהילה החרדית בחלקה הגדול מצאה את עצמה במבוכה גדולה בין שתי הגישות המנוגדות הללו, ללא הכרעה ברורה וחד משמעית לאחד הצדדים.
בנקודה זו, היו שני גורמים שהתערבותם היתה עשויה להשפיע על הכיוון שאליו תפנה מרבית הקהילה החרדית: 1. רשויות החוק והמשפט. 2. אמצעי התקשורת. להבנתי, שניהם פעלו באופן שחיזק את העמדה של ההתעלמות מהסכנות והפרת כל הכללים.
רשויות האכיפה גילו לאורך כל השנה אוזלת יד בכל הנוגע להפרת הכללים, בפרט ככל שהיה מדובר בהפרות גלויות של ציבור גדול בהנחיית מנהיגות רבנית וציבורית, בין אם מדובר בחתונות ענק או בשולחנות שבת (טישים) המוניים בחצרות החסידים, ובין אם מדובר בפתיחת מוסדות חינוך בניגוד מוחלט לתקנות. בכך העבירה המדינה מסר שהחשיבות של שמירת הכללים היא מוגבלת, והפרתם איננה כרוכה במחיר משמעותי. המציאות הזו החלישה משמעותית את הקולות בקהילה החרדית שביקשו להחמיר בהלכות "פיקוח נפש" ולהקפיד על כל הכללים יותר מהלכות אחרות עפ"י הכלל התלמודי "חמירא סכנתא מאיסורא" (חמורה הסכנה מהאיסור), והעצימה את אלו שראו בסלחנות של רשויות החוק הוכחה בצדקת דרכם.
התקשורת הכללית בחרה להבליט את הקבוצות והאירועים בקהילה החרדית שזלזלו והפרו את הכללים, ופחות הנכיחה את הקבוצות שבחרו לשמור באופן מלא ואף מחמיר על הכללים ושהביעו התנגדות גלויה למפרי החוק. בכך היא גרמה לנזק כפול, שכן היא גרמה מחוץ לקהילה החרדית לכעס ותרעומת על הקהילה החרדית, שפעם נוספת איננה מגלה סולידריות עם כלל החברה, ועלולה לגרום להחמרת התחלואה בכל המדינה, ובה בעת היא גרמה לרבים בקהילה החרדית לחוש מותקפים שלא בצדק, מה שגרם בעקיפין להסתגרות והיחלשות של הסולידריות.
להבנתי, המדינה והתקשורת גרמו לחיזוק הכוחות הבדלניים בקהילה החרדית, במקום לנצל את ההזדמנות לחיזוק הכוחות הפנים-חרדיים המבקשים דווקא לשפר את מערכת היחסים עם כלל החברה הישראלית, למקום של יותר פתיחות וכבוד הדדי. אני חושש מאוד, שגם בחלוף המגיפה יקח עוד זמן רב להחזיר את המצב לקדמותו, ולבנות כאן עתיד משותף טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה