חפש בבלוג זה

יום חמישי, 18 במרץ 2021

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

הבוקר התוודענו לבשורה איומה על אב שרצח את בנו בן ה-13, ואין מילים לתאר את הזעזוע שאוחז בכל אדם מידיעה זו.

כשאנו שומעים על דברים איומים ונוראים כמו רצח אונס וכיו"ב, אנו חושבים בו זמנית על הפוגע ועל הנפגע. על הפוגע אנו תמהים כיצד אדם בן אנוש יכול לעשות מעשה כזה נורא, וכלפי הנפגע אנו מתעוררים לחמלה והזדהות.

בכל פעם, מתעוררת מחדש שאלת האחריות של המעגלים הנוספים, של הסובבים את הפוגע ו/או הנפגע, האם וכיצד הם יכלו למנוע את המעשה הנורא.

בנקודה זו אני סבור, שניתן לזהות שתי נקודות מוצא. נקודה אחת נוגעת לנוכחותו של אדם פוגע בתוכנו, ובנקודה זו אנו יכולים למצוא הצדקות שונות, כמו הסתרה, אחיזת עיניים, או חוסר שפיות. נקודה שניה נוגעת לנוכחותו של נפגע בתוכנו, וחוסר תשומת הלב וההקשבה שלנו לסבלו ולסימני המצוקה שלו, וכמובן שגם כאן ניתן לטעון לשתיקה, הסתרה, בושה וכיו"ב.

נראה לי שהאבחנה בין שתי הנקודות הללו היא הכרחית. הקהילה החרדית מבקשת להיות חברת מופת, ולא לאפשר לאנשים רעים לשמים או לבריות להיות חברים שווים בתוכה, ולכן כשאדם חרדי מתגלה במעשים כה איומים נשמע מיד הסברים איך הדבר התאפשר. מבחינה זו, אני עצמי פחות מוטרד מהשאלה הזו, ואני סבור שכל חברה צריכה להכיר שיש בתוכה גם אנשים פחות טובים (מפורסם שציבור זה ר"ת של צדיקים בינונים ורשעים).

מבחינתי, הנקודה החשובה ביותר לקהילה היא לספק הגנה לחלשים בתוכה העלולים להיפגע, ובנקודה זו בכל פעם שמתגלים נפגעים, הדבר העיקרי שמעסיק אותי הוא האם וכיצד יכולנו להגן עליהם. האם יש לנו מנגנונים לזהות מצוקה? האם לחלשים בתוכנו יש כתובת לפנות ולהתריע מסכנה מתקרבת?

כמדומני, שניתן לזהות סתירה מובנית בין שני הדברים, שכן הרצון שלנו לחוש בתוך חברת מופת, ולהסתיר את קיומם של אנשים רעים בתוכנו, מונע מאתנו להישיר מבט אל החלשים והנפגעים, וגורם לנו להתעלם מסימני מצוקה, ולא להטות אוזן לסכנות.

בפרשת עגלה ערופה בספר דברים (פרק כא) מתואר הטקס שנערך כשנמצא חלל באדמה, ושם ניתן כובד המשקל לאסון שהתחולל במותו של חף מפשע, ולא בחיפוש אחרי האשם. על הפסוק "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה", כלומר שבית הדין לוקח אחריות על מניעת מקרים של מוות בשל חוסר תשומת לב למצוקה.

זוהי בעיניי גם השאלה המרכזית בפרשייה שעלתה לסדר יומנו בשבוע האחרון, על הפגיעות החמורות של ראש ארגון זק"א (לשעבר) בנערים ונערות. אנו צריכים לשאול את עצמנו מה עשינו בכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה באותם חסרי ישע, ומה נעשה מכאן ולהבא למנוע מקרים דומים. לשאלה זו לא נוכל להצטדק בתשובה שמעולם לא הערכנו באמת את האדם הזה, או שפלוני פעל בחוסר שפיות. תשובות אלו אינם מסייעים לנפגעים, ולא ימנעו פגיעות נוספות מכאן ולהבא.

אין תגובות:

פרסום תגובה