הקהילה החרדית בישראל בחרה כבר לפני שנים רבות (בערך מקום המדינה) במסלול של היפרדות התבדלות והסתגרות מכלל החברה הישראלית, היא הסתגרה מבחינה חינוכית / גיאוגרפית / תרבותית / תעסוקתית, ולמעשה קיימה בעצמה "הֶן קהילה לְבָדָד תשְׁכֹּן וּבַמדינה לֹא תתְחַשָּׁב".
ההפרדה היתה במובן מסוים נוחה לשני הצדדים, החרדים חיו את חייהם כהבנתם וכרצונם, ויתר החברה בישראל חיה את חייה כהבנתה וכרצונה, אולם עם השנים ההסדר כבר נעשה בלתי אפשרי לשני הצדדים. מצד אחד, החרדים כבר התקשו לחיות בתוך החומות שהם הסתגרו בהן, אם בשל הצרכים הכלכליים, אם בשל מצוקת הדיור, אם בשל הרצון של הדור הצעיר להיפתח לעולם ואם בשל חדירת האינטרנט למרחב החרדי. מן הצד השני, החברה הישראלית ראתה שהקהילה החרדית גדלה והולכת בחלקה היחסי באוכלוסיה, ויש צורך בשילובה בתעסוקה ובצבא, בשביל עתידה הכלכלי והבטחוני של המדינה ובעיקר בשביל תחושת השותפות והסולדיריות של כלל האזרחים.
ההסדרים הישנים עם החרדים, בסוגיית החינוך ובסוגיית הגיוס, הועמדו לבחינה מחודשת. בעשרים השנים האחרונות נעשו מהלכים רבים לשינוי המצב, חלקם באמצעות השקעות כספיות וחלקם באמצעות חקיקה. המדינה והפילנתרופיה חברו לגורמים בתוך הקהילה החרדית, וניסו לשנות את שיעורי התעסוקה, את שיעור החרדים בצבא ובאקדמיה, וכמובן גם שינויים מסוימים בחינוך החרדי.
האם המהלכים הללו משיגים את המטרה? האם הקצב שלהם יאפשר לשלב את החרדים בחברה הישראלית? האם ישנה נוסחה שתאפשר לחרדים להשתלב ולשמור על זהותם והערכים החשובים עבורם? אלו להבנתי שלושת השאלות המרכזיות, וכמדומני שגם כעבור 20 שנה קשה לתת תשובות חד משמעיות לשאלות הללו.
מגפת הקורונה העצימה לדעתי את השאלות הללו, מפני שהיא הבליטה את האוטונומיה החרדית, והראתה לכולנו שהחרדים עדיין נבדלים באופן משמעותי מיתר החברה הישראלית.
הפטור לבני 21, נועד להוריד מסדר היום - לפחות לפרק זמן מסוים - את סוגית גיוסם של החרדים לצה"ל, אבל הוא לא מקדם אותנו בשאלה הבסיסית האם וכיצד ניתן לשלב את החרדים בכלכלה ובחברה בלי לאיים על זהותם וערכיהם. במובן מסוים, הפטור הזה מגדיל את המרחק בין הקהילה החרדית לחברה הישראלית, בכך שהוא מקבע את היותם קהילה בפני עצמה עם חוקים וכללים משל עצמה.
לאן הולכים מכאן? זו השאלה שמעסיקה אותי הרבה שנים, והיום אני מוטרד בשאלה הזו לא פחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה