נושא בעול עם חבירו

העם השרוי בציון נמצא מאז שמחת תורה האחרון באבל גדול, על מיטב בניו ובנותיו שנרצחו באכזריות רבה על ידי אויבנו, מאות נוספים נחטפו לשבי חמאס, ועוד אלפים נפצעו. כולנו מודאגים מהעתיד, ממחיר המלחמה שאנו נמצאים ככל הנראה רק בתחילתה. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו לחזית, והעתיד נראה לוט בערפל.

בכל עת צרה, שב ומתגלה עם ישראל בסולידריות שלו, בכך שלמרות כל ההבדלים וחילוקי הדעות, ישנה אחווה אכפתיות ועזרה הדדית, וכל אחד ואחת יוצאים מגדרם בשביל לסייע בכל יכולתם, בכל דרך אפשרית.

גם בקהילה החרדית אנו רואים בימים אלו התעוררות מעוררת השתאות, של אנשים ונשים רבים מאוד נרתמים באופנים שונים למען העם והארץ. אנשי זק"א מתמסרים ימים ולילות להגעתם של הנרצחים לקבר ישראל, המוני מתנדבים נרתמים לסייע במשלוחים שונים לחיילים הרבים, אחרים מסייעים לקליטת מפונים מישובי הדרום והצפון, אלו הולכים להלוויות וניחום אבלים של מאות הקדושים, ועוד אופנים רבים ומגוונים של תמיכה ועזרה.

גם מי שאין לו דרך לסייע באופן פיזי או כלכלי, נדרש בימים אלו להיות שותף עם הציבור בצער, בתפילה, בהוספת זכויות למען הצלת והצלחת שלוחינו המוסרים נפשם וגופם עבורנו.

אחד מארבעים ושמונה קנייני התורה במסכת אבות הוא "נושא בעול עם חברו", והרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הלכה י"א) כתב שמי שפורש מדרכי הציבור ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אין לו ח"ו חלק לעוה"ב.

הקהילה החרדית הקימה לעצמה חומות הגנה על מנת לשמור על עצמה מכל השפעה שלילית, אולם עלינו להיזהר שהחומות הללו לא יהפכו אותנו לבועה מנותקת, שבה לא נחוש ולא נשתתף בצער הציבור כולו. החשש הזה קיים דווקא אצל אלו שבמהלך חייהם מצליחים להישאר מנותקים ומרוחקים מכלל החברה הישראלית, עליהם לעשות כל מאמץ להזכיר לעצמם את הקשר העמוק שלנו עם כל יהודי באשר הוא, ואת החובה להיות שותפים לאבל ולדאגה ולהרבות בתפילה ולימוד תורה להצלת החטופים, להחלמת הפצועים, לעילוי נשמת הנרצחים, ולהצלחת והגנת הלוחמים.

בעניין זה, חשוב לי לומר כמה מילים על הסוגיה של שירות חרדים בצה"ל, שנמצאת כבר שנים רבות על סדר היום הציבורי. לפני המאורעות הנוכחיים, היה מדובר על חוק חדש שיאפשר לכל הצעירים החרדים להמשיך לדחות את שירותם הצבאי בהסדר "תורתו אומנותו". נראה לי שכל בר דעת מבין שמכאן ולהבא לא יהיה מקום לחוק שימשיך לתת למעשה פטור גורף לצעירים החרדים משירות צבאי. חובת הנציגות החרדית תהיה למצוא את האיזון הנכון, בין הצורך להמשיך ולשמור על עולם התורה החשוב לנו מכל, לבין השתתפות ממשית ומשמעותית של רבים מצעירנו בהגנה על עם ישראל מכל צר ומשחית.

ויהי רצון שתקוים בנו בקרוב נבואת ישעיהו (ס,יח) "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".

מחשבות בעקבות המצב

מצאת שבת שמחת תורה, כשהתחלתי להבין את ממדי המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים נאלמתי דום. הכאב והצער שיתקו אותי עד היום, לא היו לי מילים לבטא את הכאב העצום ואת המחשבות השונות.

היום אחר הצהריים השתתפתי בהלוויתו של סג"ם ינאי קמינקא ז"ל, בנו של ידידי יבלחט"א אייל קמינקא, שנפל בשבת, דומני שעין לא נותרה יבשה במהלך הלוויה וההספדים, תוך כדי ההספדים אף נשמעה התרעת צבע אדום וכל המלווים נשכבו על הרצפה למספר דקות.

למרות הקושי, חשבתי כעת להעלות על גבי הכתב כמה נקודות:

1. השבר - אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את גודל האסון, של הנרצחים, של החטופים, של הפצועים, ושל כולנו. קריסת כל המערכות של הביטחון וההגנה, וגודל התחכום והאכזריות של האויב. ההיקף של האירועים מבחינה מספרית, ועוצמת התכנון והרוע, לא זכורים לנו שנים רבות, והם מעוררים בנו זכרונות לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית והאנושית.
2. האחווה - ברגעים אלו, אנו מגלים מחדש את עומק האחווה והסולידריות של החברה הישראלית, נראה שכולם מחפשים בכל דרך אפשרית מה הם יכולים לעשות למען הנפגעים ולמען ביטחון המדינה והעם. בשעה זו נשכחים כל חילוקי הדעות וההבדלים שמלווים אותנו שנים ארוכות, שהעמיקו עוד יותר בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. את האחווה הזו נצטרך לזכור ולשמר לעבודה הגדולה שלנו ביום שאחרי המלחמה.
3. מנהיגות - מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאים במשבר מנהיגות, יש לנו את כל הנימוקים המוצדקים לבקש לנו מנהיגות אחרת, אבל כעת זו עת מלחמה וחירום והזמן אינו מתאים לכך. כעת ישנה דרישה אחת בלבד, שאת המלחמה יובילו במשותף ראשי המפלגות הגדולות מכל צידי הקשת הפוליטית, ועד סוף המלחמה לא יובילו שום חקיקה שנויה במחלוקת.
4. החרדים - הקהילה החרדית מתגלה בעת הזאת ברצונה ליטול חלק משמעותי יחד עם כל העם והמדינה, בין אם מדובר בעזרה וגמילות חסדים במגוון דרכים ובין אם מדובר בתפילה ולימוד תורה והוספת זכויות. אני רואה זאת במקום מגוריי, בבית הכנסת, ובאינספור קבוצות וואטצאפ של אנשים מהקהילה החרדית. חשוב להכיר בתופעה הזו ולברך עליה, ולהשאיר את כל הויכוחים ואי ההסכמות ליום שאחרי המלחמה.
5. החטופים - במסורת היהודית שֶּׁבִי הוא הדבר הקשה מכל, ופדיון שבויים היא המצווה החשובה ביותר. הדאגה לשלומם ושחרורם המהיר של החטופים, היא הדבר שצריך לעמוד בראש מעייננו בשעה קשה זו.