"תגיד," שאל אותי ראש ישיבה קטנה ותיק בכאב, "איפה היום אנשי החינוך שפעם היו לנו? אתמול נכנסתי לשיעור של ר״מ חדש. באמצע שיעור הוא עצר כדי לענות לשיחה בטלפון. אחר כך המשיך לדבר, אבל העיניים של התלמידים כבר היו במקום אחר. בערב התקשרתי למשגיח שלי מהישיבה הקטנה, שעכשיו הוא כבר מעל גיל שמונים שגם בעידן הפלאפון, כשהוא יצא למסור שיעור - הפלאפון נשאר בבית או כבוי. הוא עדיין זוכר את השמות של כל בחור מהמחזור שלי, עדיין שואל עליהם. זה לא רק עניין של זיכרון - זו אהבה, זו מסירות, זו תשוקה אמיתית לחינוך."
השיחה הזו, שהתקיימה לפני כמה שבועות, לא מרפה ממני. היא מבטאת תהליך עמוק ומדאיג שמתרחש במערכת החינוך שלנו. בעשור האחרון, איכות המועמדים להוראה בכל המגזרים צנחה באופן דרמטי. במגזר החרדי המצב גם הוא חמור: האברכים המצוינים נשארים בכוללים או מוצאים תעסוקה ״שווה״, הנשים המוכשרות פונות להייטק ולראיית חשבון, ומערכת החינוך נותרת עם מי שלא מצא אפשרויות אחרות. ישנם עדיין מי שמתנחמים במחשבה שהחינוך החרדי עדיין מושך כוח אדם איכותי, אך מי שמכיר את השטח יודע שאנחנו כבר עמוק בתוך משבר.
מקצועות מסוימים בשדה החינוך כבר נמצאים במצב קריטי. בגיל הרך, למשל, המחסור בגננות איכותיות הולך והופך למשבר של ממש. במקום שהמוכשרות ביותר יחנכו את ילדינו בשנים המעצבות והקריטיות הללו, אנו עדים לירידה מדאיגה באיכות הצוותים החינוכיים בגנים. זו תופעה מסוכנת שתוצאותיה יורגשו עוד שנים רבות. כחלק מההידרדרות בכמות המועמדים, בינתיים אנחנו כבר משלמים מחיר כבד באיכות החינוך.
איני מדבר כאן על למידה והישגים לימודיים. אני מדבר על המהות הבסיסית ביותר של החינוך: על היכולת ליצור קשר משמעותי עם תלמידים, להנחיל ערכים, ליצור שיתוף פעולה מיטיב עם ההורים, ולעצב אישיות. זו לא תופעה נקודתית במוסד זה או אחר. זהו תהליך עמוק שמתרחש בכל המערכת, בכל המגזרים, בכל הגילאים. אין טעם להפנות אצבע מאשימה למישהו ספציפי - אנחנו כחברה הפסקנו להעריך ידע, חכמה והתפתחות מתמדת בשדה המקצועי. וגם אצלנו לעיתים אף אחד לא בודק איפה המורה הזה למד, מה הוא למד, איזה הכשרה יש לו. כלום. על צימר ליומיים לחופשה הקרובה אנחנו מבררים יותר לעומק. לפני שנה יצא לי לפגוש בגינה עירונית איש חינוך צעיר ונמרץ וכששאלתי אותו איפה הוא למד, הוא אמר לי שהמנהל שלו נתן לו מתנה ספר טיפים, וזו ההכשרה שלו כרעבע כיתה ד׳ בחיידר מכובד בעיר התורה והחסידות. אוי לאוזניים.
אבל הבעיה לא רק חונה אצל המנהלים. גם המוסדות המכשירים את המחנכים של המחר מוצאים את עצמם בעמדה בלתי אפשרית. הם מנסים להתמודד עם תופעה חברתית עמוקה (שמתרחשת גם בציבור הכללי), הם מנסים לשים אצבע בשיטפון של שינוי ערכים מהותי וירידה דרסטית במעמד המורים, וכל זה בלי שום יכולת אמיתית לעצור את הרכבת הדוהרת הזו. הם נאלצים להתפשר, להוריד רף, להסתפק בפחות - כי זו המציאות שהם מקבלים. המועמדים החלשים ביותר עם המוטיבציה הנמוכה ביותר, ועם הדרישות הכי הזויות: שיהיה כמה שיותר מהר, קל, ומהבית (לטעמי אלו פרמטרים טובים להזמנת פיצה אך לא להכשרה לתפקיד שנפשות תלויות בו). אז הנה התוצאות, בחלק מהמסגרות הלמידה מתרחשת מרחוק ללא מצלמות פתוחות, כשחלק מהמשתתפים בשיעורים עושים זאת תוך כדי טיגון שניצלים, עם ילדים על הברכיים או תוך ניהול שיחות טלפון אחרות. אנחנו ״עושים צחוק״ מההכשרה לחינוך ומהחינוך עצמו, ואנחנו עלולים לשלם על זה בתשלומים עם ריבית לאורך שנים. הבדיחה הזו היא על חשבון הילדים שלנו.
ובגלל שהבעיה היא חברתית ורחבה, חשוב להדגיש כאן: השינוי לא יכול לבוא מלמעלה או מבחוץ אלא חייב לצמוח מבפנים: מההורים שיתעקשו על חינוך איכותי לילדיהם, מהמורים שיחזרו להיות צמאי דעת, מאנשים ראויים שיבחרו במקצוע החינוך, מהמנהלים שיעמדו על איכות הצוות החינוכי והכשרתו, ומהרבנים שיזכירו לנו את החשיבות העליונה של חינוך הדור הבא. רק שינוי תודעתי עמוק כזה יכול להציל את המערכת.
למחנך חרדי לא מספיק להכיר את תחום החינוך כתלמיד לשעבר. מי מאיתנו היה שולח את ילדו לרופא שלמד ברפרוף אנטומיה בסיסית דרך הזום, או למנתח שעבר הכשרה מעשית חלקית ונרדם בשאר הזמן או ש"חתמו לו" שהוא עשה הכשרה בשעה שהוא השגיח על כשרות בשביל השלמת הכנסה? ברור לכולנו שרופא חייב ללמוד לעומק את מקצועו, לעבור הכשרה מעשית מקיפה, להתמחות תחת פיקוח צמוד. אז איך בחינוך, שעוסק בנפש הילד ובו נדרש מהצוותים הרבה יותר ידע מורכב ועמוק (בשונה מרפואה אין ספר ברור לכל בעיה, אין פרקטיקה בדוקה ונחקרת לכל מהלך חינוכי, אין מחשב שמחשב מינונים ואין תהליך בקרה שמגן מטעויות) דווקא פה אנחנו מוכנים להתפשר? כשם שרופא נועד לרפא גוף, כך מחנך נועד לרפא נפש (ובמיוחד בדורנו שבו החינוך נצרך להיות תהליך נפשי מכיל ומצמיח ולא רק למידה), וניתנה רשות לרופא לרפא, בתנאי שעשה הכל ולמד בכדי להיות ראוי לתואר זה. בדורנו מחנך חייב ללמוד פדגוגיה באופן מעמיק ומסודר. הוא חייב להבין את נפש הילד, את שלבי ההתפתחות, את המורכבות הרגשית והחברתית של תלמידיו. ״טיפים״ וסיפורי צדיקים הם דבר נפלא - אבל הם לא יכולים להחליף לימוד שיטתי ומעמיק של תורת החינוך. כמו שרופא לומד שנים את גוף האדם, כך מחנך חייב ללמוד את נפש התלמיד. אחרת, איך יוכל להבין באמת את מה שעובר על תלמידיו? איך יוכל לזהות מצוקות? איך יוכל להוביל תהליכי שינוי משמעותיים?
וכאן הבן שואל, אז איך חינכו בדור הקודם בלי כל ההכשרה ה״חדשנית״ הזו? יש לכך תשובות רבות אך המרכזית שבהן היא שפעם הסתמכו על מסורת חינוכית שנשמרה אצל אנשי חינוך יחידי סגולה מלאים בכישרון חינוכי, ולא היו נזקקים לכל כך הרבה כאלו. היום, עם צמיחת מערכת החינוך החרדית ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הכנסת כל התלמידים למסגרות ישיבתיות, אנו לא יכולים להסתמך על חמישה אנשי חינוך אינטואיטיביים טובים בעיר. אנו זקוקים לעשרות אלפים של אנשי חינוך ראוים הפרוסים בכל הארץ שגם אם אין בידם את הכשרון במלואו, לפחות קיבלו מספיק כלים וידע שיעזרו להם להיות במקום מספק מבחינה מקצועית. לפחות לא להרוס. ופה, בדיוק בנקודה הזו, לאחרונה אנו רואים מורים שמקבלים תעודת הוראה בלי לקרוא אפילו מאמר אחד של חינוך מתחילתו ועד סופו (הכל היום עם AI) ולא המאמר חשוב אלא עצם ההשקעה, הרצון, לא נעים לומר אבל גם היכולת לקרוא תוכן מקצועי ברמה בסיסית. מורים היום יכולים להכנס לכיתה או/ו לקבל תעודה ותואר בלי להתנסות אפילו פעם אחת בהנחיית קבוצת ילדים, בלי לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם אתגרים חברתיים ורגשיים בכיתה. איך הגענו למצב כזה? כל אחד שנפלט מהכולל יכול תוך יומיים לעסוק ב"פך השמן הטהור" שאמור להיות "חתום בחותמו של הכהן הגדול"?
המצב בקרב ההורים, השותפים הלא פחות חשובים, אינו טוב יותר. בסקר שערכנו לאחרונה בקרב 200 הורים במגזר החרדי, רק 15% השתתפו אי פעם בקורס או סדנה להורות. כשנשאלו למה, התשובות היו דומות: "אין זמן", "אין כוח", "יש דברים דחופים יותר". הורים עסוקים בהישרדות היומיומית, בפרנסה, בניהול הבית - והחינוך נדחק לשוליים.
אך לא הכל חשוך ורע ואפילו יש בשורות טובות - למעשה, הכלים המקצועיים והידע החינוכי העומדים לרשותנו היום מתקדמים יותר ויעילים יותר מאי פעם, ומי שבאמת מחפש להתמקצע יכול להגיע לרמות גבוהות מאוד. אנחנו גם יודעים להכשיר מורים טוב יותר מפעם. הבעיה היא שבלי רצון ומוטיבציה פנימית, בלי תשוקה אמיתית לחינוך, כל הידע והכלים האלה נשארים על המדף. והתוצאה? נשירה הולכת וגוברת אצל התלמידים, נשירה הולכת וגוברת אצל מורים שיש להם פוטנציאל, וכפועל יוצא, פגיעה אדירה בדור הבא. ושוב - יש עדיין מחנכים טובים במערכת, אך מה אנחנו עושים כדי להרבות אותם? האם אנחנו כחברה לוקחים את האתגר הזה ברצינות?
הסיפור העגום ביותר לדעתי הוא בישיבות הקטנות, שם מתרחש אולי הפער הגדול ביותר בין האתגרים לבין המקצועיות. רוב מוחלט מהצוותים החינוכיים שם, שמתמודדים עם הגיל הכי קריטי ומורכב, לא עוברים שום הכשרה ושום פיתוח מקצועי. זהו עוול נורא שתוצאותיו ניכרות בשטח: הם חסרים כלים בסיסיים להנעת תהליכי מוטיבציה, להתמודדות עם משברי גיל ההתבגרות, ליצירת קשר משמעותי עם התלמידים. התוצאה היא שהם יכולים לעבוד רק עם "מה שיש" - עם התלמידים שכבר מגיעים בשלים ומוכנים, וכל מי שזקוק לתמיכה נוספת, כל מי שעדיין בתהליך התבגרות - ימצא את עצמו בנשירה, אם גלויה ואם סמויה. והסיפורים על ״פעם״ פחות חשובים כי פעם מי שהגיע לישיבות זה רק מי שרצה וחיפש ללמוד תורה אחרי שכבר התבגר מספיק, אך היום כולם מגיעים לישיבות, ומי יגרום להם להיות בשלים?
אז אנחנו אומרים לעצמנו תמיד שהחינוך הוא "פך השמן הטהור" - הערך המקודש שעליו מושתתת כל המסורת שלנו. אבל האם אנחנו באמת מתייחסים אליו ככזה? האם אנחנו שומרים עליו כראוי? או שמא אנחנו מאפשרים למגמות של תעסוקה ובורגנות לכרסם באיכותו? כשאנחנו מאפשרים לשיקולים כלכליים ונוחות אישית להכתיב את איכות החינוך, אנחנו מסכנים את היסוד המקודש ביותר של היהדות. האיום הגדול ביותר על החינוך אינו מבחוץ אלא כאן מתוכנו. האיום האמיתי הוא לא גיוס ולא שום דבר שנמצא בכותרות הגדולות. האיום האמיתי הוא כאן. פה בשקט נחרבות נפשות. פה הדור הבא נשבר. פה - בדיון ה"משמים" הזה.
נתון נוסף שמעיד על התופעה עוסק בסיבות לבחירה בהוראה. בסקר שערכנו בקרב מתכשרים להוראה, הסיבות המובילות היו: "משרה נוחה" (22%), "מתאים לגידול ילדים" (24%), "אין הרבה אפשרויות אחרות" (38%). רק 6% ציינו "אהבת הוראה" כסיבה עיקרית, ורק 10% דיברו על "שליחות חינוכית".
התוצאות כבר ניכרות בשטח. מנהלים מדווחים על ירידה משמעותית באיכות ההוראה. תלמידים מספרים על שיעורים משעממים, על מורים שאין להם מושג למה הם מלמדים את תחום הידע שהם משובצים בו. הורים מתלוננים על חוסר מקצועיות והתנהלות לעיתים מופרכת מבחינה חינוכית של מורים, ועל היעדר עומק והשקעה בחינוך. ומה נשאר לדור הבא? איזה מודל אנחנו מציבים בפני ילדינו כשאנחנו עצמנו, אנשי החינוך, הפסקנו ללמוד? איך נצפה מהם לפתח אהבת דעת כשהם רואים מסביבם אנשי חינוך שרואים בעבודתם רק מקור פרנסה?
ולכן המצב דורש שינוי דרמטי:
- יש להחזיר את הרף המקצועי בקבלה להוראה. לא כל מי שלא מצא עבודה אחרת ראוי להיות מחנך!
- תכניות ההכשרה חייבות לחזור להיות מעמיקות, רלוונטיות, ומשמעותיות, עם דגש על פיתוח מיומנויות חינוכיות ולא רק על ידע דיסציפלינרי שבמשך תהליך מואץ השתלט על ההכשרה.
- יש לפתח מערך הכשרה מקצועי ייעודי לצוותי הישיבות הקטנות, עם דגש על הבנת גיל הנעורים והכלים להתמודדות איתו.
- יש להחזיר את הרצינות להכשרה המעשית: התנסות קלינית משמעותית עם ליווי מקצועי צמוד ומדדים ברורים.
- יש לחזור ללמידה פנים אל פנים בהכשרת מורים. חינוך לא לומדים דרך המחשב. למידה מרחוק = רחוק מלמידה!
- יש לפתח מסלולי קידום משמעותיים למורים מצוינים, ולתגמל השקעה בהתפתחות מקצועית.
- צריך להעמיד את איכות החינוך בראש סדר העדיפויות החרדי, גם במחיר של ויתור על שיקולי נוחות ותעסוקה. ״הטובים - לחינוך״.
עלינו להתחיל לענות תשובות מעשיות לשאלות כמו: האם אנחנו באמת רוצים שהדור הבא יהיה טוב? האם בכלל אכפת לנו מהם? כי אם כן, משהו צריך להשתנות, ומהר. מערכת חינוך שמנוהלת על ידי אנשים שאין להם תשוקה לחינוך ולהתפתחות מקצועית היא מערכת שמחשבת את קריסתה לאחור. היא כבר גוססת רק שהיא עדיין לא יודעת את זה.
הרמב"ם כותב שתלמיד חכם צריך להיות "להוט אחר החכמה". לשם אנחנו צריכים לחתור. זוהי קריאת השכמה. אם לא נתעורר עכשיו, אם לא נחולל שינוי משמעותי באיכות החינוך ובאיכות המחנכים, אנחנו עלולים לאבד דור שלם. והמחיר של זה יהיה כבד מנשוא. אז בואו נתעורר, כולנו! העיירה בוערת, חושו אחים!!
בהצלחה!
שניאור
