חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מינהל תקין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מינהל תקין. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 4 ביוני 2017

לאו עכברא גנב

בימים אלו נחקר שר הפנים הרב אריה דרעי במשטרת ישראל, בחשדות שונים בנוגע להתנהלותו בכספי ציבור. אין לי כמובן שמץ של מושג על החשדות ועל הממצאים שבידי המשטרה, וברור שאין לי שום יכולת להעריך מה יעלה בסופה של החקירה, אבל אני סבור שזו יכולה וצריכה להיות הזדמנות עבורנו לברר את הנורמות ואת האתיקה שלנו בנוגע להתנהלות המתבקשת במחננו מאנשי ציבור. מטבע הדברים, המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט עוסקים בהיבטים החוקיים והפליליים, אולם חשוב לא פחות לברר את המישור הנורמטיבי.

כל אדם בקהילה החרדית רואה מסביבו מוסדות חינוך, ישיבות, ארגוני חסד, עמותות ועוד אינספור גופים הנתמכים מכספי ציבור ומפילנתרופיה, ומתנהלים כמוסדות פרטיים לכל דבר ועניין. מקימי המוסדות והארגונים הנפלאים הללו, מנהלים אותם על פי ראות עיניהם ושיקול דעתם, מעסיקים בהם את בני משפחותיהם, ובבוא היום מעבירים את ניהול המוסדות מדור לדור. התנהלות זו איננה דבר חדש ויש בה היגיון רב, אולם חשוב להכיר גם את המחירים הכרוכים בהתנהלות זו ואת הטשטוש החמור שהיא גורמת בין כספי ציבור לרכוש פרטי.

אנו יודעים שהנוהג הזה זוכה ללגיטימיות לא רק במוסדות וארגונים שהוקמו באופן עצמאי ע"י אנשים פרטיים, אלא גם בגופים שהוקמו ע"י כלל הציבור החרדי כדוגמת מפלגות חרדיות, רשתות חינוכיות חרדיות, מערכות עיתונים חרדיים, וגופים ציבוריים עם השפעה חרדית מובהקת כדוגמת הרבנות הראשית, מועצות דתיות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה וכיו"ב, עד שישנם מקומות שהיכולת של אנשים ראויים להגיע לעמדה בעלת השפעה ללא קרבת משפחה מתאימה נמוכה מאוד.

יתכן אמנם שבכל הדברים הללו אין דופי מבחינה חוקית, וניתן גם לטעון במידה רבה של צדק שהדברים הללו אינם רק נחלת הציבור החרדי, אבל לא ניתן להתעלם מכך שבמחננו הדברים הללו רווחים יותר ואין פוצה פה ומצפצף.

ניתן למצוא כמובן סימוכים הלכתיים והיסטוריים רבים התומכים בנוהג זה, אבל באותה מידה ניתן גם למצוא מקורות בתנ"ך ובחז"ל לתופעות שליליות שעלולות להתלוות לכך. ברצוני כאן לציין רק שתי דוגמאות שליליות לתופעה זו. האחת של חפני ופנחס בני עלי הכהן הגדול, אשר ניצלו את מעמדם הרם להתנהגות לא ראויה כלפי העם הבא למשכן ה' בשילה, ונענשו על כך בחומרה רבה לדורות עולם (ראו שמואל א' פרק ב'). והדוגמה השנייה ממסכת פסחים (נז,א) שם סיפרו על כהן גדול צדיק בשם ישמעאל בן פיאכי עד שיצאה בת קול ואמרה "שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה", ובסמוך נאמר שם על בני ביתו "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

בנקודה זו ראוי להזכיר את אחד ומיוחד מגדולי התורה בדור האחרון, הגרא"מ שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ראש "מועצת גדולי התורה", "ועד הישיבות" ו"החינוך העצמאי", מייסד מפלגת "דגל התורה" ועוד מוסדות וארגונים רבים, שזהירותו מכל טובת הנאה אישית לו ולבני משפחתו הייתה מופלאה. חתנו הגרמ"צ ברגמן שליט"א סיפר בהספד בשעת הלוויה כיצד הגרא"מ שך זצ"ל נמנע מלהעניק לו מכתב המלצה לתורם מסוים שהסכים לתרום לישיבת הרשב"י שבראשותו סכום של מאה אלף דולר, בכדי לא ליהנות מתפקידו הציבורי.

ידוע לי שהגרא"מ שך זצ"ל היה יוצא דופן בעניין זה גם בקרב גדולי תורה רבים, ונראה שסמכו על דברי הגמרא "אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי" (ברכות י,ב), אולם נדמה שדווקא בתקופה זו שרבים וטובים טוענים שהם ממשיכי דרכו האמתיים של הגרא"מ שך זצ"ל, כדאי שרבים וטובים יבחרו גם בעניין זה ללכת בדרכו.

זוהי כמובן סוגיה רחבה ביותר, ולא באתי כאן אלא לעורר את הדיון הציבורי בסוגיה זו, שיש בה פנים לכאן ולכאן. כולי תקוה שיבואו עוד אחרים וילבנו את הנושא מצדדיו השונים, מפני שיש בו השפעה רבה על כולנו ככלל ועל כל אחד מאיתנו כפרט.

יום שישי, 17 בפברואר 2017

מי שמך?

בכל פעם שאני מפרסם טור דעה בנושאים שונים, אני משתדל לקרוא את התגובות של כלל הציבור לדבריי. חלק מהתגובות מתייחסות לתוכן הדברים לטוב ולמוטב ומהן אני לומד דברים רבים, אולם חלק גדול מהתגובות מתייחסות לכותב ולא לתוכן הדברים.

השאלות שנשאלות הן ברובן הגדול: מי שמך להציע רעיונות ולהשמיע ביקורת? האם גדולי ישראל ומנהיגי העדה בחכמתם לא חשבו על הדברים? איך יתכן שאדם שיש ביקורת כה רבה על דעותיו ומעשיו זכאי להביע עמדה בנושאים כה חשובים? ועוד כהנה וכהנה טענות ומענות מסוג זה.

דומני שפרשת יתרו משיבה על שאלות אלו באופן הטוב ביותר, אנו קוראים בתחילת הפרשה על עצתו של יתרו למשה רבינו למינוי שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, והדבר מעורר פליאה גדולה. מן הצד האחד עומד משה רבינו גדול הנביאים שמדבר עם השכינה, שהוציא את בני ישראל ממצרים ביד חזקה לאחר עשרת המכות, שקרע את ים סוף והעביר את בני ישראל בתוכו, ושמנהיג שישים ריבוא מבני ישראל באופן חסר תקדים. מן הצד השני עומד יתרו כהן מדין שעפ"י חז"ל עבד את כל העבודה זרה שבעולם, הוא איננו מכיר את עם ישראל, והוא בא ומציע הצעות מהפכניות כשהוא אף מעז לומר למשה רבינו "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח,יז-יח).

כמתבוננים מהצד אנו אמורים לכאורה לדחות את דברי יתרו מכל וכל, איך יתכן שאדם זר ועובד עבודה זרה יאמר לגדול הנביאים דברים כה חריפים. אם הקב"ה לא ציווה את משה רבינו על כך, ואם משה לא חשב על כך מדעתו, ואם אף אחד מכל עם ישראל שהינו עם חכם ונבון לא הציע הצעה זו, ברור כשמש שכך צריכים הדברים להיות. אולם למרבה הפלא, משה רבינו איננו מנסה כלל להשיב על דברי יתרו, אלא תכף ומיד "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות יח,כד). מהו אפוא סוד כוחו של יתרו, מהיכן הוא ידע לומר את הדברים ומדוע נשמעו והתקבלו דבריו.

דברי יתרו נאמרו בסברה ישרה ובשכל ישר, ועל כן הוא ידע שאין פלא שהקב"ה לא ציווה את משה על כך, מפני שבדברים התלויים בשכל ובסברה הקב"ה איננו צריך להתגלות לברואיו, כפי שכתב ר' חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" שהמידות הטובות לא נכללו בתורה מפני שהשכל מחייבן, וכפי שהגמרא אומרת "למה לי קרא? סברא הוא" (בבא קמא מו,ב). הוא גם הבין שלמרות גדולתו של משה רבינו ושל כל עם ישראל, יתכן שבדברים הנוגעים לסדרי שלטון אין לעם שזה עתה קם ויצא מבית עבדים את הידע וההבנה הנדרשים. והיות ודברי יתרו נאמרו בטעם נכון ובהיגיון, ידע משה רבינו לקיים בעצמו "שמע האמת ממי שאמרה" (לשון הרמב"ם בפתיחת שמונה פרקים).

באותו עניין יש לציין שמשה רבינו עצמו נשאל ע"י שני העברים הניצים "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ" (שמות ב,יד), והתשובה על כך היא שכשאדם בא לחברו בשם המוסר הטבעי אין צורך בשום מינוי מאף אדם, וזוהי חובתו של כל אדם להתריע על התנהגות לא מוסרית שהוא רואה.

אני משתדל בכל פעם לבסס את דבריי על השכל ועל המוסר ועל מקורות שונים, ועל כן דומני שאין רלוונטיות בדרך כלל לזהות הכותב. גם אם נאמר שפעולותיי ודעותיי הן פסולות ושגויות, הרי בידו של השומע או קורא את דבריי לבחון בעצמו את הדברים, לקרב את שראוי לקרב ולדחות את שראוי לדחות.

יה"ר שנזכה שיתקיימו בנו דברי חז"ל "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים. קל וחומר? חיובא הוא! אלא מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים, נושאין קטנים קל וחומר בעצמן. (ראש השנה כה,ב)