דרך אכזריות - לעילוי נשמת הרוגי מירון

בעקבות האסון הנורא שבו קיפדו את חייהם 45 אנשים יקרים בהילולת רשב"י במירון, שמעתי כמה וכמה פעמים שמצטטים את דברי הרמב"ם בספר משנה תורה (הלכות תעניות א,א-ג):

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לִזְעֹק וּלְהָרִיעַ בַּחֲצוֹצְרוֹת עַל כָּל צָרָה שֶׁתָּבוֹא עַל הַצִּבּוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י,ט) "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת". כְּלוֹמַר כָּל דָּבָר שֶׁיָּצֵר לָכֶם כְּגוֹן בַּצֹּרֶת וְדֶבֶר וְאַרְבֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן זַעֲקוּ עֲלֵיהֶן וְהָרִיעוּ:

וְדָבָר זֶה מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה הוּא. שֶׁבִּזְמַן שֶׁתָּבוֹא צָרָה וְיִזְעֲקוּ עָלֶיהָ וְיָרִיעוּ יֵדְעוּ הַכּל שֶׁבִּגְלַל מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים הוּרַע לָהֶן כַּכָּתוּב (ירמיה ה,כה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ" וְגוֹ'. וְזֶה הוּא שֶׁיִּגְרֹם לָהֶם לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיהֶם:

אֲבָל אִם לֹא יִזְעֲקוּ וְלֹא יָרִיעוּ אֶלָּא יֹאמְרוּ דָּבָר זֶה מִמִּנְהַג הָעוֹלָם אֵרַע לָנוּ וְצָרָה זוֹ נִקְרָה נִקְרֵית. הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִיּוּת וְגוֹרֶמֶת לָהֶם לְהִדַּבֵּק בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. וְתוֹסִיף הַצָּרָה צָרוֹת אֲחֵרוֹת. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא כו כז) "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" (ויקרא כו כח) "וְהָלַכְתִּי גַּם אֲנִי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". כְּלוֹמַר כְּשֶׁאָבִיא עֲלֵיכֶם צָרָה כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבוּ אִם תֹּאמְרוּ שֶׁהִיא קֶרִי אוֹסִיף לָכֶם חֲמַת אוֹתוֹ קֶרִי:

בעקבות זאת, טען ח"כ יצחק פינדרוס שהדבר הנכון כעת הוא לחזור בתשובה ולא לחפש אשמים, ורבנים שונים קראו לציבור להתחזק בעניינים של יראת שמיים.

אולם לצערי הרב, נראה שהשתכחו מכל אותם אנשים יקרים דברים אחרים של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג,יב), ואעתיק כאן את חלקם:

ורוב הרעות שיארעו באישיו הן מחמתם, כלומר: מחמת אחדי האדם החסרים.

וממגרעותינו אנו צועקים ומשוועים, ומרעות שאנו עושים אותה בעצמנו בבחירתנו אנו מצטערים ומיחסים את זה לה', יתעלה מכך, כמו שביאר בספרו ואמר "שיחת לו לא בניו מומם" וגו', וביאר שלמה את זה ואמר "אוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

אם נחבר את דברי הרמב"ם בהלכות תענית לדבריו במורה נבוכים, נבין שהתענית והזעקה והתשובה נועדו לצרות שבאו לאדם או לציבור בידי שמים, בעוד שצרות שבאו בידי אדם דורשים פעולות שונות לחלוטין. ועל כן כשם שבדברים שבידי שמים מי שאיננו פועל למניעתן הוא אכזרי, כך בדברים שבידי אדם מי שאיננו פועל למניעתם הוא אכזרי.

האסון במירון איננו גזירה משמים, והוא באופן ברור תולדה של רשלנות של בני אדם, שגרמו לאסון נורא כל כך. והדרך למנוע אסונות כאלו בעתיד, היא בלמידה מעמיקה של כל הכשלים. האחראים לכך, צריכים לחזור בתשובה, לבקש סליחה, ולעשות הכל שדברים כאלו לא יישנו.

מי שמייחס את האסון במירון לקב"ה, ונמנע בשל כך מהפקת הלקחים הנדרשים, הולך בלי ספק בדרך שהרמב"ם קורא לה אכזרית, ועובר על דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט,ג).

להקדים רפואה למכה

פורסם באתר "כיכר השבת"

את הדברים בטור זה, אני מבקש לייחד לעילוי נשמתם ולזכרם של 45 ההרוגים באסון מירון.

הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בגמילות חסדים באופן מעורר השתאות. כל אחד ואחת מתחנך מגיל צעיר לסייע בגופו, ברכושו, בכוחותיו בכשרונותיו, לכל מי שזקוק לעזרה מכל סיבה שבעולם. כל אדם חולה, עני, נכה, זקן, בודד, פגוע נפש, או לחלופין אדם המטופל בילדים, או יולדת או בעל שמחה כלשהי, יודע שהמקום הטוב ביותר לקבל בו עזרה ותמיכה הוא בקהילה החרדית. כמדומני שלכל אחד מאלו אין מקום טוב יותר לחיות מאשר בקהילה החרדית, המהדרת בהכנסת אורחים, בביקור חולים, בהצלת נפשות, בשירותי רפואה, בצדקה, בגמ"חים מגוונים, בחילוץ בעת צרה, בהלוואת כספים, בהשאלת חפצים ועוד כהנה וכהנה.

אולם מאידך גיסא, הקהילה החרדית איננה מצטיינת בטיפול מונע כמעט בכל תחומי החיים. אין מספיק עיסוק בהכנה לפרנסה ובהדרכה לניהול כלכלי, בכדי למנוע מצב של עניות. חסרה מודעות וחינוך לסכנות שונות ומשונות ולאמצעי הבטיחות וההגנה הנדרשים כלפיהם, בטיולים, בכבישים וכיו"ב. אין מספיק הקפדה על בטיחות מבנים ועמידה בתקנים מחמירים, ולא עוסקים מספיק בהקפדה על אורח חיים בריא, בתזונה, ספורט, הימנעות מעישון ועוד כהנה וכהנה.

מהו פשר ההבדל הגדול, בין העזרה האינסופית לאחר שמישהו נקלע למצוקה, לבין העיסוק המינימלי במניעת כל המצבים הללו? זו השאלה שמטרידה אותי כבר שנים רבות.

התשובה נמצאת כמדומני במישור של האמונה והביטחון, שכולנו התחנכנו עליהם. אנו מאמינים שכל הדברים נגזרו מלמעלה, והפעולות שלנו הן אך ורק בשל חובת ההשתדלות, אבל הן אינן משנות באמת את הגזירה, ולכן אנו ממעיטים במלאכת ההשתדלות. אולם בנקודה זו עלינו לדעת שבדברים התלויים בידי אדם, עצם המיעוט בהשתדלות עלול להיות הגורם לאסונות גדולים, ועל כך מובא בחז"ל (כתובות ל,א) הפסוק מספר משלי "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם" (משלי כב,ה).

חז"ל מדברים על החשיבות של הטיפול המונע גם בדברים הנתונים בידי שמים וגם בדברים הנתונים בידי אדם. על חולי בידי שמים, נאמר בגמרא (שבת לב,א) "לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר". על עוני הבא בידי אדם, מובא ברש"י על הפסוק מפרשת השבוע הקרובה "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" (ויקרא כה,לה) את הדברים הבאים "והחזקת בו. אַל תַּנִּיחֵהוּ שֶׁיֵּרֵד וְיִפֹּל וְיִהְיֶה קָשֶׁה לַהֲקִימוֹ, אֶלָּא חַזְּקֵהוּ מִשְּׁעַת מוֹטַת הַיָּד; לְמָה זֶה דוֹמֶה? לְמַשּׂאוֹי שֶׁעַל הַחֲמוֹר, עוֹדֵהוּ עַל הַחֲמוֹר אֶחָד תּוֹפֵס בּוֹ וּמַעֲמִידוֹ, נָפַל לָאָרֶץ, חֲמִשָּׁה אֵין מַעֲמִידִין אוֹתוֹ".

בתום שנת הקורונה, ובעקבות האסון הגדול במירון, הגיעה השעה שנצטיין גם בטיפול מונע ולא רק בעזרה לאחר מעשה, ובכך בעז"ה נציל נפשות רבות ונקדש עוד יותר שם שמיים.

חשיבותה של אנחה

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", התפרסם בשיחות המוסר שלו, שבהן העניק נקודות ראות מקוריות וחדשניות למאמרי חז"ל.

באחת משיחותיו הוא ציטט את המדרש שמבקר את יעקב אבינו על כך שמנע את דינה בתו מלהינשא לעשיו, ורואה במעשה דינה עם שכם בן חמור עונש על כך. "רַבִּי חֲנִינָא בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פָּתַח : לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, מָנַעְתָּ חֶסֶד מִן אֲחוּךְ הִיא נְסִבַת לְאִיּוֹב, שֶׁאֵינוֹ לֹא גֵּר וְלֹא מָהוּל, לֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַשִֹּׂיאָהּ לְמָהוּל, הֲרֵי הִיא נִשֵֹּׂאת לְעָרֵל. לֹא בִקַּשְׁתָּה לְהַשִֹּׂיאָהּ דֶּרֶךְ הֶתֵּר, הֲרֵי נִשַֹּׂאת דֶּרֶךְ אִסּוּר, וַתֵּצֵא דִינָה וגו'. (בראשית רבה פ,ד)

ר' חיים שאל: האם יעקב באמת היה צריך להשיא את דינה לעשיו הרשע, רק בשל הספק שאולי תחזיר אותו בתשובה? הרי חז"ל האריכו בחומרת מי שמשיא בתו לעם הארץ, וק"ו למי שמשיא בתו לאדם רשע.

וכך הוא השיב: אמנם ברור שיעקב אבינו נהג כשורה, אבל התביעה היא על כך שבאותה שעה שהוא החביא את דינה מפני עשיו הוא לא נאנח, ולא אמר לעצמו "כמה חבל שאינני יכול להשיא את דינה לעשיו אחי, ואולי היא היתה יכולה להחזירו למוטב", הביקורת של חז"ל היא על היעדרה של אותה אנחה.

התובנה הנפלאה הזו מלווה אותי שנים רבות, ואני חושב שהיא נוגעת אלינו מאוד, ביחס ליום הזיכרון שאנו עומדים בו ובכלל למה שהתחולל כאן בשנה האחרונה.

רוב הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, ואינם נוטלים חלק בנטל הביטחוני של מדינת ישראל ובמחיר הדמים הכבד הכרוך בו. להתנהלות זו של הקהילה החרדית ישנם הסברים שונים, וניתן להתווכח על כך עד אינסוף. הפולמוס בנידון נמשך כבר עשרות שנים, והוא מן הסתם יימשך עוד שנים ארוכות. אולם הדרישה המינימלית מהקהילה החרדית היא לכל הפחות להיאנח את אותה אנחה שנתבעה מיעקב אבינו, עליהם לומר לעצמם "כמה חבל שאיננו נוטלים חלק בנטל הביטחוני של המדינה, בעוד שכל החברה הישראלית משלמת במיטב בניה על ביטחוננו". האנחה הזו לא הייתה מיישבת את ההדורים, אבל היתה גורמת להבנה שכולנו עם אחד.

זו היתה התחושה שלי גם בשנה האחרונה במגפת הקורונה, כשהמנהיגות החרדית החליטה לא לקיים באופן מלא את כללי הריחוק החברתי והתקנות שנקבעו ע"י הממשלה. אינני מתכוון להיכנס כעת לשיקולים השונים לכך, ונראה שגם כאן מדובר בוויכוח שלא ניתן להגיע בו להסכמות. אבל גם כאן ציפיתי מהמנהיגות החרדית לאנחה "כמה חבל שאנו נאלצים לפרוש מן הציבור, ולהתנהל באופן שונה מכלל החברה הישראלית".

זוהי ההזדמנות להכיר טובה לאתר "כיכר השבת" על המיזם החשוב של "מתפללים וזוכרים" (https://prayandremember.kikar.co.il/) , שנועד להזכיר לכולנו שאיננו אדישים ומתעלמים ח"ו מכל החיילים שמסרו את נפשם עבורנו.

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

הבוקר התוודענו לבשורה איומה על אב שרצח את בנו בן ה-13, ואין מילים לתאר את הזעזוע שאוחז בכל אדם מידיעה זו.

כשאנו שומעים על דברים איומים ונוראים כמו רצח אונס וכיו"ב, אנו חושבים בו זמנית על הפוגע ועל הנפגע. על הפוגע אנו תמהים כיצד אדם בן אנוש יכול לעשות מעשה כזה נורא, וכלפי הנפגע אנו מתעוררים לחמלה והזדהות.

בכל פעם, מתעוררת מחדש שאלת האחריות של המעגלים הנוספים, של הסובבים את הפוגע ו/או הנפגע, האם וכיצד הם יכלו למנוע את המעשה הנורא.

בנקודה זו אני סבור, שניתן לזהות שתי נקודות מוצא. נקודה אחת נוגעת לנוכחותו של אדם פוגע בתוכנו, ובנקודה זו אנו יכולים למצוא הצדקות שונות, כמו הסתרה, אחיזת עיניים, או חוסר שפיות. נקודה שניה נוגעת לנוכחותו של נפגע בתוכנו, וחוסר תשומת הלב וההקשבה שלנו לסבלו ולסימני המצוקה שלו, וכמובן שגם כאן ניתן לטעון לשתיקה, הסתרה, בושה וכיו"ב.

נראה לי שהאבחנה בין שתי הנקודות הללו היא הכרחית. הקהילה החרדית מבקשת להיות חברת מופת, ולא לאפשר לאנשים רעים לשמים או לבריות להיות חברים שווים בתוכה, ולכן כשאדם חרדי מתגלה במעשים כה איומים נשמע מיד הסברים איך הדבר התאפשר. מבחינה זו, אני עצמי פחות מוטרד מהשאלה הזו, ואני סבור שכל חברה צריכה להכיר שיש בתוכה גם אנשים פחות טובים (מפורסם שציבור זה ר"ת של צדיקים בינונים ורשעים).

מבחינתי, הנקודה החשובה ביותר לקהילה היא לספק הגנה לחלשים בתוכה העלולים להיפגע, ובנקודה זו בכל פעם שמתגלים נפגעים, הדבר העיקרי שמעסיק אותי הוא האם וכיצד יכולנו להגן עליהם. האם יש לנו מנגנונים לזהות מצוקה? האם לחלשים בתוכנו יש כתובת לפנות ולהתריע מסכנה מתקרבת?

כמדומני, שניתן לזהות סתירה מובנית בין שני הדברים, שכן הרצון שלנו לחוש בתוך חברת מופת, ולהסתיר את קיומם של אנשים רעים בתוכנו, מונע מאתנו להישיר מבט אל החלשים והנפגעים, וגורם לנו להתעלם מסימני מצוקה, ולא להטות אוזן לסכנות.

בפרשת עגלה ערופה בספר דברים (פרק כא) מתואר הטקס שנערך כשנמצא חלל באדמה, ושם ניתן כובד המשקל לאסון שהתחולל במותו של חף מפשע, ולא בחיפוש אחרי האשם. על הפסוק "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה", כלומר שבית הדין לוקח אחריות על מניעת מקרים של מוות בשל חוסר תשומת לב למצוקה.

זוהי בעיניי גם השאלה המרכזית בפרשייה שעלתה לסדר יומנו בשבוע האחרון, על הפגיעות החמורות של ראש ארגון זק"א (לשעבר) בנערים ונערות. אנו צריכים לשאול את עצמנו מה עשינו בכדי למנוע או לצמצם את הפגיעה באותם חסרי ישע, ומה נעשה מכאן ולהבא למנוע מקרים דומים. לשאלה זו לא נוכל להצטדק בתשובה שמעולם לא הערכנו באמת את האדם הזה, או שפלוני פעל בחוסר שפיות. תשובות אלו אינם מסייעים לנפגעים, ולא ימנעו פגיעות נוספות מכאן ולהבא.

משבר והזדמנות

פורסם באתר "מקור ראשון" (https://www.makorrishon.co.il/opinion/325213/)

מערכת היחסים בין הקהילה החרדית בישראל לכלל החברה הישראלית – מקום המדינה ועד היום – ידעה עליות ומורדות. הסתגרותה של הקהילה החרדית מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, חילוקי הדעות בינה לבין כלל החברה הישראלית בסוגיות דת ומדינה, אי-גיוסם של בחורי ישיבות חרדים, שיעורי תעסוקה נמוכים של גברים חרדים, היעדר לימודי ליב"ה בחלק ניכר ממערכת החינוך לבנים חרדים ועוד כיו"ב, גרמו לא אחת לעימותים ולחוסר הבנה והסכמה בין הצדדים.

בשנים האחרונות, היינו עדים לשתי מגמות הפוכות. מחד, בשדה הפוליטי היה נראה שהשסע והקיטוב מול הנציגות הפוליטית החרדית מחמירים, בנושאים הקשורים לגיוס, לימודי ליב"ה, תעסוקה, גיור, שבת, נישואין וגירושין, מתווה הכותל ועוד כהנה וכהנה. ומאידך, בחיי המעשה היה נראה דווקא שחלה התקרבות והיכרות בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

יותר צעירים חרדים השתלבו במרחב הציבורי, בעולם העבודה, באקדמיה, בצבא, בשירות האזרחי וגם במקומות מגורים, וארגונים רבים עסקו בשיח מקרב, מגשר ומכבד בין האוכלוסיות השונות. בתוך הקהילה החרדית, היו גם כאלו שחששו מהתקרבות יתר בין הציבור החרדי לכלל החברה הישראלית.

מגפת הקורונה, שהייתה עשויה להיות גורם מאחד מול סכנה משותפת, הביאה אותנו למציאות קשה מאוד. חלק ניכר מהקהילה החרדית לא קיבל על עצמו את כל שמירת הכללים והתקנות שנקבעו על ידי גורמי השלטון והמקצוע, והמשיך במידה ניכרת בשגרת חייו. המהלך הזה נתפס בחברה הישראלית כחוסר אחריות, חוסר אכפתיות ואי סולידריות עם כלל החברה, עד כדי זלזול בחיי אדם, בחוקי המדינה ובחיים המשותפים שלנו זה לצד זה.

בצד החרדי שררה אווירת נרדפות ואכיפה בררנית, ותחושה שהחברה הכללית אינה מבינה ומכילה את עולם הערכים ואורחות החיים הייחודיים לקהילה החרדית. כעת נראה שהתמונה התהפכה. במישור הפוליטי מרבית המפלגות אינן מבליטות את הסוגיות שבמחלוקת מול הקהילה החרדית, אבל בקרב הציבור הרחב משני הצדדים, נוצר ריחוק גדול, שחשוב לתת את הדעת כיצד מתמודדים איתו ביום שאחרי המגפה.

הקהילה החרדית בישראל אינה עשויה מקשה אחת, היא מונה למעלה ממיליון נפש ויש בה קבוצות שונות ועמדות מגוונות, וכאן בדיוק נמצא האתגר הגדול של החברה הישראלית. חשוב להכיר שיש כיום עשרות או מאות אלפי צעירים חרדים, המעוניינים במערכת יחסים בריאה וטובה יותר עם המדינה ועם כלל החברה הישראלית, אבל הם אינם מאורגנים ואינם מיוצגים וקולם כמעט איננו נשמע לא בתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.

הדור הצעיר הזה, איננו מעוניין להשתלב ולהיטמע בחברה הישראלית ולאבד את זהותו וייחודיותו, אבל הוא מאמין שניתן לנסח מחדש את ההבנות וההסכמות סביב הסוגיות השנויות במחלוקת. הציבור הזה מוצא את עצמו כמיעוט בתוך הקהילה החרדית, הוא חש שעמדותיו אינן מושמעות, וצרכיו אינם מקודמים על ידי אף גורם שלטוני, לא מתוך הקהילה החרדית ולא מחוצה לה.

אם קודם המגפה היו אי אלו אנשים בקהילה החרדית שחשו חוסר נחת בחלק מהנושאים הללו, הרי שכעת תחושת חוסר הנחת התרחבה עשרת מונים והיא מקיפה ציבור גדול מאוד. המשימה החשובה כעת היא להשתמש בחוסר הנחת הזה לבנייה מחודשת של השותפות בין חלקים מהקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית למען העתיד המשותף שלנו כאן. הציבור המדובר מונה כאמור מספר רב של יחידים, אבל הוא זקוק לעזרה רבה בהתארגנות פנימית, בהשמעת קול, ובמילוי צרכיו. אם נשכיל לזהות את הצעירים הללו ולסייע להם, אין לי ספק שהדבר יביא ברכה מרובה לכולנו.