לעדכן את האתוס

המצוקה הכלכלית, הנשירה וחוסר הסיפוק מאיימים על המשך דרכה של החברה החרדית. המשימה ההרואית של החייאת עולם התורה הוכתרה בהצלחה, עכשיו צריך לעבור לשלב הבא

לאחר החלל הנורא שהותירה השואה בעם היהודי, ובכלל זה חורבן עולם הישיבות בליטא ובפולין, נטלה על עצמה הקהילה החרדית בישראל את המשימה הגדולה לבנות מחדש את עולם התורה ולהעמיד שוב דור של תלמידי חכמים שילמדו ויפיצו את דבר ה'.

לצורך הגשמת מטרה זו הכריזו גדולי התורה החרדים בדור התקומה מעין 'גיוס חובה' לכלל הצעירים בוגרי החינוך היסודי החרדי. ספסלי בית המדרש התרבו משנה לשנה, והישיבות החרדיות שימשו 'כור היתוך אלטרנטיבי' ויצרו בני תורה המתמסרים ללימודה ולהרבצתה, תוך ויתור על חיי רווחה והנאות העולם הזה.

את הצלחתו של עולם הישיבות החרדי לעמוד במשימה העצומה הזו, ניתן לראות כמעט כנס גלוי. במשך כמה עשורים מילאו בוגרי הישיבות החרדיות את תפקידי הרבנות ביישובים רבים בכל רחבי הארץ, את משרות הדיינות בבתי הדין הרבניים, את משרות ההוראה בכל הישיבות כולל בישיבות הציונות הדתית שהחלו לקום. השפעתם של בוגרי הישיבות החרדיות על הפצת לימוד התורה וקיום ההלכה במדינת ישראל הייתה עצומה.

בשלב מאוחר יותר, בעיקר לאחר מלחמת יום כיפור, החלו גלים של חזרה בתשובה. גם כאן מילאו חניכי עולם הישיבות החרדי תפקיד מרכזי. במקביל התפתח בקצב מהיר עולם הישיבות החרדיות הספרדיות, שאימץ במידה רבה את המודל של הישיבות הליטאיות.

המשימה של החייאת עולם הישיבות הוכתרה אפוא בהצלחה מרשימה. אולם נדמה שכעת האתגר הגדול של הקהילה החרדית הוא כיצד לנהוג ביום שאחרי מילוי המשימה. עולם הישיבות החרדי ממשיך להצהיר כי חובתו של כל צעיר להקדיש את מרב ומיטב שנותיו ללימוד תורה בלבד, אולם בפועל ניתן לראות כיצד המהלך שהפך לסיפור הצלחה מעורר השתאות איננו יכול להמשיך עוד במתכונתו הישנה.

עולם הישיבות החרדי המונה כיום עשרות אלפים רבים ממשיך להעמיד דורות של תלמידי חכמים, אולם הדבר כרוך בתופעות קשות ביותר בהיבט הכלכלי, החברתי והאישי, המהוות איום ממשי על המשך דרכה של הקהילה החרדית.

בארזים נפלה שלהבת

בהיבט הכלכלי, רובן ככולן של המשפחות החרדיות נדרשות להתמודד עם מצוקה כלכלית מחריפה והולכת, בשל מספרם המועט של הגברים המתפרנסים ממשלחי-יד המצריכים השכלה מקצועית או אקדמית. המלגות הניתנות לאברכי הכוללים רחוקות מלספק את צורכי המשפחות ברוכות הילדים, ועבודת הנשים גם היא איננה יכולה עוד למלא את הצרכים, למרות הצניעות וההסתפקות במועט המאפיינות את אורח החיים החרדי. ידם של ארגוני החסד והרווחה קצרה מלספק את הצרכים ההולכים וגדלים.

בהיבט החברתי, שיעור הצעירים שאינם מוצאים את כל סיפוקם בתוך בית המדרש נמצא בעלייה מתמדת. ללא ספק מדובר באלפים רבים המצטרפים למעגל זה בכל שנה, והפתרונות הניתנים בתוך הקהילה רחוקים מלספק מענה. אנו עדים לנשירה ברמות שונות, הן בהיבט הלימודי והן בהיבט הדתי והחברתי, בהיקפים משמעותיים ביותר. המסגרות הישיבתיות האלטרנטיביות שנוצרו כדי להתמודד עם התופעה בראשיתה, אינן מצליחות להתמודד עם היקפיה. התופעה שהחלה עם נערים מתבגרים שברובם לא היו מטובי הלמדנים ולרוב באו ממה שמכונה 'הפריפריה החרדית' (מזרחים, בעלי תשובה, בני חו"ל, משפחות רווחה וכדומה), התרחבה בשנים האחרונות גם לגילים בוגרים ולתלמידים איכותיים מבחינה למדנית ומשפחתית.

בהיבט האישי, עם השנים חלה רוויה בתחומי העיסוק התורניים, ומרבית בוגרי הישיבות החרדיות לא צפויים לקבל משרה תורנית גם אם הם בעלי ידע תורני נרחב. במקרים רבים, תחושת חוסר המימוש העצמי קשה הרבה יותר מהמצוקה הכלכלית. לתופעה זו ישנן השלכות שליליות על מצבם הרגשי של תלמידי הכוללים ושל משפחותיהם וילדיהם.

האתוס החרדי התבסס על הרעיון של 'שבט לוי' המקדיש עצמו לחיי רוח. על הקהילה החרדית למצוא את הדרך כיצד להמשיך ולהקדיש קבוצה נבחרת ללימוד התורה, אך כל היתר יאמצו אורח חיים של שבטים אחרים, היושבים תחת גפנם ותאנתם ועוסקים ביישובו של עולם.

התפרסם ב"יומן" של "מקור ראשון" על הקהילה החרדית

על תפקידה של "מנהיגות רוחנית"

פורסם בקבוצה "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק (המשך למאמר "עת לעשות")

לפני כשלושה שבועות העליתי כאן פוסט (https://www.facebook.com/groups/968131519883387/permalink/1131728280190376/) שבו הצגתי את תחושתי שישנם רבים וטובים במחננו המבקשים לראות התארגנות ציבורית רחבה להובלת מהלכים חשובים בתחומים שונים.
הפוסט שזכה לתגובות רבות והדיון שהתפתח לכיוונים שונים, מצביעים לכאורה על כך שאכן ישנם שותפים רבים לתחושותיי. ברצוני בפוסט הנוכחי להתייחס לתגובתו של מיכאל נכטילראודות התעלמותי מהצורך ב"מנהיגות רוחנית", זהו בעיניי אחד הנושאים המורכבים ביותר בכל התנהלותה של הקהילה החרדית בישראל. יתכן בהחלט שהצדק עם מיכאל, שזהו הנושא הראשון שעלינו ללבן לפני כל פעילות ציבורית.
אנו רגילים לתאר את הציבור החרדי כציבור שמונהג ע"י גדולי תורה ובציות מלא ל"דעת תורה", שלושת (כיום כבר ניתן לדבר על ארבע או חמש) המפלגות החרדיות כפופות למרותן של "מועצות גדולי / חכמי התורה", כל עיתון / ישיבה / כולל אברכים / מוסד חינוכי / קופת צדקה / ארגון חסד וכיו"ב עומדים בנשיאותם של גדולי תורה ואדמו"רים, כל יוזמה חינוכית / כלכלית / רפואית / תקשורתית / הקמת מתחם מגורים ועוד שלל יוזמות ורעיונות זוכה לברכת הדרך ולתמיכת רבנים, ולכאורה לא ניתן לחשוב על הובלת שום מהלך ללא תמיכה גלויה של גדולי תורה מפורסמים.
השאלה הבסיסית הראשונה שצריכה לדעתי להישאל היא: אם המצב כל כך טוב מדוע הוא נראה לנו פעמים רבות כל כך גרוע? אם אמנם הציבור החרדי מונהג על ידי גדולי התורה בכל דבר ועניין, מדוע דברים כה רבים נראים לנו לא הוגנים ולא מוצדקים? ואמנם אלו הן התגובות הנשמעות תמיד כלפי המבקרים את הקיים או המנסים לפעול בדרכים חדשות ושונות מהמקובל, שהם ממרים את דעת גדולי התורה ושעליהם לפנות אליהם לקבל את ברכת הדרך לפעולותיהם.
את הדיון בנידון יש לחלק למישור הערכי והנורמטיבי ולמישור המעשי, עלינו לברר הן את עמדתנו לגבי המצב הרצוי והן את המצב המצוי. אולם בשני הנידונים אני מבקש רק לפתוח את הנושא, מפני שקוצר היריעה איננו מאפשר לדעתי לפרוס כאן את הסוגיות במלואן.
במישור הערכי עלינו לברר: מהן הסוגיות שבהן נדרשת הכרעה של "דעת תורה" ובאלו סוגיות ניתן להכריע על פי סברה? מי הוא האדם שיכול להכריע "דעת תורה", האם נדרשת לכך התמחות מיוחדת, האם ישנם רק גדולי תורה יחידים שראויים לעשות זאת? האם "דעת תורה" צריכה להיות מנומקת ומבוססת על מקורות תורניים? האם ניתן להסתמך על מקורות תורניים מבלי להזדקק ל"דעת תורה" של גדול בתורה?
במישור המעשי עלינו לבדוק: האם כל הדברים הנעשים בשם / בתמיכת / בברכת גדולי התורה אכן הוכרעו על ידם? מהו אופן קבלת ההחלטות וההכרעות בנושאים השונים? מהן מקורות המידע העומדים לפני גדולי התורה בעת קבלת ההחלטות? 
במידה וישנו פער בין העמדה הערכית לבין המצב הקיים, עלינו לשאול את עצמנו מהם הגורמים לפער הזה? האם ניתן לשנות את המצב? כיצד יש לפעול כל עוד המצוי איננו כפי הרצוי?
לאחר הצגת השאלות, אני מרשה לעצמי להסתכן ולכתוב בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.
כאנשים המחויבים באופן מלא לשמירת תורה ומצוות, עלינו לפעול גם בהיבט הציבורי בכפוף לתורה. בנושאים רבים ההכרעה נתונה לשיקול הדעת והסברה ואנו יודעים מהגמרא שכוחה של הסברה גדול משל מקרא מפורש, כדברי הגמרא "למה לי קרא סברא הוא" (בבא קמא מו,ב ובעוד מקומות), במקומות שנדרשת הכרעה תורנית בשל השלכות הלכתיות וערכיות של המהלך, יש צורך בתלמיד חכם בעל ידע תורני הראוי להכריע בשאלה כפי שנדרש בכל שאלה הלכתית. הצורך בגדולי תורה מפורסמים ובעלי מעמד מיוחד, נוגע לעניין אחר של צורך בסדר ובהיררכיה, אבל זהו עניין נפרד שצריך להרחיב בו בהזדמנות אחרת.
המצב הקיים כיום, הוא מראית עין בלבד. העובדה שההכרעות בעניינים שונים ניתנות לגדולי תורה בודדים שמפאת גילם ומצב בריאותם אינם יכולים להכיר את הנושאים המובאים בפניהם לפרטיהם, מעידה כמאה עדים שלא מדובר כאן על מנהיגות של גדולי התורה, ובוודאי שהם אינם הכוח המניע מאחורי ההתנהלות הציבורית בנושאים שונים. לצערנו הרב, הדברים ידועים לרבים, אלא שמפאת כבודם של גדולי התורה ומסיבות נוספות, ממשיכים כולם לשמור על אותה מראית עין.
בנוגע למצוי, אני מבקש לסיים במשפט קצר. על משה רבינו עליו השלום אנו קוראים בפרשיות האחרונות שלא כהתה עינו ולא נס ליחו, ולמרות זאת כשביקש להנהיג לבדו ציבור של שישים ריבוא נאמר לו "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה, גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ: כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר, לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ." (שמות יח,יח) והוא נדרש למנות שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות, והנה לפנינו גדולי תורה שכהתה עינם ונס ליחם מתיימרים להנהיג קהל גדול מיוצאי מצרים ללא שום היררכיה.
ומעתה, השאלה היא האם הצורך שלנו במנהיגות רוחנית היא בשל הצורך האמתי בכך או בשל התדמית הציבורית, אם בשל הצורך האמתי סבורני שניתן למצוא תלמידי חכמים בעלי שיעור קומה שיוכלו לספק את המענים הנדרשים בשאלות השונות, אולם אם בשל התדמית הציבורית כמדומני שמדובר במלחמה אבודה, שהרי לא נוכל להעמיד כמותם גדולי תורה שהנם בגדר "שברי לוחות".

עת לעשות

פורסם בקבוצה "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק

שוב ושוב עולים הקולות במחננו אודות הצורך בהובלת שינויים בקהילה החרדית, בתחום החינוך, הטיפול בנושרים, התקשורת, הפוליטיקה, התעסוקה, ההכשרה המקצועית, הלימודים האקדמיים, הגיוס לצה"ל ולשירות האזרחי, מעמד הנשים, השיח הפנים - חרדי, יחסי חרדים - חילונים, איכות הסביבה, דיור ועוד כהנה וכהנה נושאים וסוגיות שונות.

המציאות הקיימת גורמת לרבים וטובים בתוכנו חוסר נחת, מחלוקות פנימיות, אפליה, גזירות ותקנות חדשות לבקרים, רדיפת בצע, צביעות, אינטרסנטיות, טיפשות, עוני, קיצוניות, בורות, קנאה ועוד תופעות שליליות רבות הפושות גם בקרבנו, מביאות אנשים לייחל לשינוי ולשיפור המצב. אולם למרות שניתן להצביע על יוזמות חשובות שמתפתחות במקומות שונים, ע"י אנשים יקרים ואכפתיים, התחושה הרווחת שאני נתקל בה יום יום היא שהמצב הולך ומחמיר, ואת התקווה לשינוי מחליפים הציניות והיאוש.

רבים שואלים, אם אמנם ישנו חוסר נחת רב מהמצב הנוכחי, מדוע לא קמה התארגנות רחבה לשינוי המצב? מדוע כשקמה מפלגת "טוב" שחרטה על דגלה להוביל שינוי בקהילה החרדית, היא זכתה לקולות מעטים שלא הספיקו להכניס את נציגיה לרשויות המקומיות? מדוע ניסיונות התארגנות נוספים לא צלחו? השאלות הללו גורמות כמובן להמשך של אותו רפיון ידיים שתיארתי.

אינני מתכוון להציע כעת תשובות לשאלות הללו, אלא לרשום בראשי פרקים את הדברים הנצרכים לעניות דעתי בכדי שיתחולל שינוי בקנה מידה רחב.

1. ציבור - בכדי שמהלך משמעותי יצליח צריכים לתמוך בו באופן גלוי ועקבי ציבור רחב ומגוון, צריכים להיות בו אנשים בגילאים שונים, מעדות וחוגים מגוונים, בעלי רמות תורניות שונות ותחומי עיסוק רבים.
2. ארגון - להובלת מהלכים משמעותיים נדרשת התמסרות של כמה וכמה אנשים מנוסים ומקצועיים שמרב זמנם ומרצם יוקדשו לטובת העניין.
3. מטרות - להתארגנות המדוברת חייבת להיות אג'נדה ברורה ומוסכמת שתוצג בפני הציבור ותקבל את תמיכתו.
4. משאבים כלכליים - רבים מהצעדים הנדרשים כרוכים בעלויות כספיות גדולות ביותר, שהציבור הרחב יתקשה לממן אותם בכוחות עצמו. ללא כספי מדינה ופילנתרופיה בהיקפים משמעותיים, אין סיכוי להובלת מהלכים ברי קיימא.

התקדמות בכל אחד מארבעת הדברים שציינתי, עשויה להיתקל בקשיים רבים הן בשל התנגדויות מחוץ והן בשל סיבות אובייקטיביות שונות. העובדה שישנו חוסר נחת מהמצב הקיים, איננה בהכרח סיבה למציאת מכנה משותף רחב בנוגע למצב הרצוי. ריבוי הדעות והרצון לפעול, מקשה כמובן גם על בניית ארגון משותף שיזכה לאמון רחב ושחבריו יפעלו בשיתוף פעולה.

דרך ארוכה לפנינו, אולם למרות זאת אני מאמין שהיא אפשרית.

העובדה שאני יכול לפרסם את הדברים בבמה וירטואלית שיש בה כאלף חברים מהקהילה החרדית, היא בעיניי צעד ראשון בכיוון הנכון, וכל הכבוד לידידי עו"ד יחזקאל רוזנבלום על היזמה הזו. אולם כמובן שזהו רק צעד ראשון בדרך ארוכה.

מה דעתכם?

תפארתה של תורה

ברחובות קריה התפרסם כעת מכתבם של כמה גדולי תורה ראשי ישיבות ורבני קהילות, כנגד תכנית לימודים חדשה ללימודי מדעים ב"תלמודי תורה" לבנים חרדים. במודעה המצורפת למכתב ניתנו דוגמאות שונות מתוך הספר, בהן שולבו נושאים הלכתיים ותורניים עם ידע בסיסי במדעים, במודעה ניתן הסבר לחומרת העניין בהיבט ההשקפתי.

אינני מעוניין להיכנס כאן לדיון על גופם של דברים הן במכתב הרבנים והן בדברי ההסבר שבמודעה המצורפת, אולם אני מבקש להתייחס לנקודה מסוימת שנכתבה במודעה, שם נאמר שהשיעור במדעים הוא השיעור המעניין ביותר עבור התלמידים מכל תכנית הלימודים ב"תלמוד תורה" וכשמבקשים להשיג משמעת בכיתה ניתן לאיים על התלמידים בביטול השיעור במדעים.

אני סבור שנקודה זו מבהירה באופן תמציתי את היחס המקובל במחננו ללימודי חול ואת הגורם לכך, אלא שלמרבה הצער דומני שהדבר איננו מפאר את לימוד התורה במוסדותינו אלא להפך.

סוגיית לימודי החול ב"תלמודי התורה" המוכרת בשיח התקשורתי כשאלת "לימודי הליבה" בחינוך החרדי לבנים, עוסקת בדרך כלל בשאלת מספר השעות המוקדש בסדר היום ב"תלמודי התורה" ללימודים כלליים, אולם בחינה מעמיקה יותר של הנושא מלמדת על שאלה עמוקה יותר, והיא שאלת היחס לאותם לימודים מעבר להיקף השעות המוקדש עבורם.

את היחס לאותם לימודים נוכל לבחון באמצעים שונים: בבחינת איכות ספרי הלימוד של המקצועות הללו, איכות המורים המלמדים אותם ומידת שליטתם בחומר הנלמד, היקף המטלות והשיעורים הניתנים במקצועות אלו, ההספקים וההישגים של התלמידים, מידת המשמעת בכיתות בשיעורים אלו ואכיפתה, התעניינות הורים בהספקים ובהישגים וכיו"ב. ככל הידוע לי, הרי שבמרבית "תלמודי התורה" לבנים חרדים, היחס ללימודים אלו הוא זלזול מוחלט. ספרי הלימוד הם ברמה ירודה, המורים אינם מכירים היטב את המקצוע הנלמד, המשמעת בשיעורים אלו נמוכה ואיננה נאכפת על ידי ההנהלה, ההספקים וההישגים נמוכים מאוד, וההנהלה וההורים אינם מייחסים לכך משמעות. לשם כך אסתפק בשתי דוגמאות, אחת מ"דפי הקשר" המחולקים בתלמודי התורה מדי שבוע עם פירוט של ההספקים הלימודיים בלימודי הקודש, רק במעט מקומות יופיע גם פירוט של ההספקים בלימודי החול. השנייה מ"אספות ההורים" בתלמודי תורה בהם בדרך כלל יפגשו ההורים רק את המורים ללימודי הקודש ובמרבית המקרים יקבלו דיווח רק על מצבו של בנם בלימודים אלו. לטענתי, הקדשת יותר שעות ללימודי חול במערכת החינוך לבנים תהיה חסרת תועלת, בעוד שאם תימצא הדרך לנצל באופן רציני את השעות המוקדשות לכך כבר תהיה בכך תועלת גדולה.

נמצא אפוא, שהסיבה המרכזית לזלזול בלימודי החול איננו נובע בשל המחסור בזמן לשם כך, שכן גם הזמן המיועד ללימודים אלו איננו מנוצל כראוי. הסיבה האמתית היא החשש של החינוך החרדי ממצב שבו יתחרו לימודי החול בלימודי הקודש על לבו של התלמיד, ולשם כך על לימודי החול להיות משעממים, לא רציניים ומזולזלים. זהו החשש הגדול המובע במודעה כשלפתע נעשה לימוד מדעים בצורה מעניינת מרתקת ומקצועית.

וכאן הבן שואל, האמנם זוהי הדרך לגרום ללימודי הקודש לקבל את הבכורה על פני לימודי החול? האם לא היה ראוי יותר להקדיש מאמצים להפוך את לימודי הקודש למעניינים מרתקים ומקצועיים יותר? ילדינו שומעים רבות על מתיקותה של התורה ועל היותה משמחת לב, אולם האם הם אמנם מצליחים לחוות זאת באופן אישי? הניסיון להעדיף את לימודי הקודש על ידי זלזול בלימודי החול, מהווה למעשה הוכחה בחוסר האמון ביכולתה של התורה להוות מוקד משיכה חזק דיו עבור הילדים והנערים, וזו עובדה מצערת ביותר.

דוד המלך ע"ה אמר "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם." (תהילים יט), ועלינו אפוא לשאול אם תורתנו איננה משיבת נפש ומחכימת פתי ומשמחת לב ומאירת עיניים, שמא זו איננה תורת ה'?

שאלת הסובלנות

בשבוע האחרון נמצאת הקהילה החרדית בישראל בעין הסערה, כשרובה ככולה איננה מבינה כלל על מה ולמה. רציחתה של הנערה שירה בנקי ע"ה על ידי ישי שליסל במצעד של הקהילה הלהט"בית בירושלים, הפכה לשעת מבחן לעמדתם של החרדים בנוגע לקנאות דתית באשר היא, כשלדיון זה מובאים מקורות שונים מהתורה ומההיסטוריה היהודית לדורותיה.

גורמים שונים בקהילה החרדית מיהרו להוקיע את הרצח ואת מבצעו ולהביע את שאט נפשם ממנו ומכל מעשה אלימות על רקע דתי, רבים מיהרו להבהיר שהרוצח איננו בריא בנפשו ובוודאי איננו נאמן לעקרונות החברה החרדית ושלמעשיו אין שום קשר לחרדיות. רבות נכתב ונאמר על כך שההתנגדות החריפה של הקהילה החרדיות לחד-מיניות, איננה עילה לשום מעשה אלימות כלפי אדם או קבוצה כלשהי. אולם למרות כל הגינויים, ההתנערות וההבהרות הנדרשות, נראה שהסערה הציבורית מסרבת להירגע. הפולמוס הציבורי סביב שנאת הזר בכלל והלהט"בים בפרט מצידם של החרדים נמשך, והקהילה החרדית חשה עצמה נרדפת על לא עוול בכפה.

האשמת החרדים באלימות נתפסת בעיניהם כעלבון גדול מאוד, הקהילה החרדית מצטיינת כידוע בסולידריות הרבה ובהעמדת עניין גמילות החסדים במקום גבוה ביותר, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בארגוני חסד ורווחה רבים ובשיעורי התנדבות גבוהים של חרדים במגוון רחב של תחומים. הציבור החרדי בכללותו איננו ציבור אלים ושיעורי הפשיעה בו נמוכים ביותר, והעובדה שמדובר במקרה יוצא דופן שהתבצע ע"י אדם שחזר על מעשה קיצוני שהוא עצמו ביצע לפני עשור, רק אמורה לחזק לכאורה את הטענה של החרדים שמדובר במקרה חריג ויוצא דופן שאיננו מלמד על הכלל. לאור זאת, האצבע המאשימה המופנית כלפי החרדים נראית בלתי הוגנת, והיא נתפסת כניסיון של הקהילה הלהט"בית להפיק רווחים כלשהם מהאירוע, או כשנאה ועוינות לחרדים - של התקשורת או של כל גורם אחר - שמצאה הזדמנות להתפרץ באופן כה חריף. ברצוני להציג כאן נקודת ראות נוספת לעניין.

נראה שהקהילה החרדית בישראל אכן איננה חשודה בעיני מרבית החברה הישראלית באלימות יתר, ובוודאי לא במעשי רצח שהנם ההפך הגמור להשקפת העולם החרדית, גם כשהם נעשים על רקע של קנאות דתית. אולם הקהילה החרדית נחשדת בהחלט בזלזול, בחוסר אכפתיות ואף בתיעוב, כלפי כל מי שאורח חייו שונה משלה. האמונה המוחלטת של החרדים בצדקת דרכם, נתפסת כהתייחסות מתנשאת ומזלזלת כלפי כל הקבוצות האחרות בחברה הישראלית, ובוודאי כלפי קבוצות אידאולוגיות הפוכות או כלפי לא-יהודים. בנקודה זו, נראה שהחרדים עצמם אינם חולקים עמדה שווה וניתן למצוא מנעד רחב של עמדות בתוך הקהילה החרדית, אולם יחד עם זאת נראה שניתן להצביע על חלוקה מסוימת בין השיח הפנימי לשיח החיצוני. בשיח הפנימי בקהילה החרדית ניתן לראות הרבה יותר ביטול בוז ועוינות לעמדות לא-חרדיות ולבעליהן, בעוד שבשיח החרדי הפונה כלפי חוץ ניתן למצוא הרבה יותר כבוד הכלה וקבלה של חרדים כלפי הקהילות האחרות. החרדים הנמצאים במפגש עם האדם הלא-חרדי במישור הפיזי התקשורתי או הווירטואלי, מייצגים בדרך כלל את פניה היפות של החרדיות, אולם הם נחשדים תמיד כמי שאינם מייצגים את "החרדיות האמתית".

לאור זאת, למרות מעשי החסד הרבים של החרדים ולמרות המעלות החיוביות הרבות שניתן למנות בהם, נראה שהתחושה הרווחת בחברה הישראלית בנוגע להתנשאות ולזלזול של החרדים בערכים ובהשקפת העולם של קבוצות האחרות בחברה הישראלית, היא הגורמת העיקרית לעוינות העמוקה כלפי הקהילה החרדית. ההסתגרות וההתבדלות החרדית בהיבט הגאוגרפי, החינוכי, התרבותי והתקשורתי - גם אם הן נועדו יותר כאמצעי שימור לערכי הקהילה החרדית ואורח חייה - נתפסים גם הן כהתנשאות וחוסר התחשבות בחברה הישראלית ובערכיה. כך גם, שיעורי התעסוקה הנמוכים של הגברים החרדים וחוסר השוויון בנטל הביטחוני, מעמיקים את התחושה של חוסר האכפתיות והאדישות של החרדים בכל הנוגע למשימות הלאומיות ולרעיונות והערכים הלאומיים המשותפים למרבית החברה הישראלית הלא-חרדית.

להבנתי, האצבע המאשימה המופנית כעת כלפי החרדים איננה מכוונת להאשים את החרדים במעשי אלימות ורצח, אלא בעצם היותם בלתי סובלניים ולא מכבדים של עמדות ודעות שונות משלהם. מקרה הדקירה והרצח היה אכן המניע בפועל לאותה האשמה, בשל הטענה שיש קשר בין הדברים, אולם ברור שזו איננה האשמה עצמה. גם אם יוכח למעלה מכל ספק, שאין בגישה החרדית שום עידוד ושום שייכות לכל מעשה אלימות באשר הוא, לא יהיה בכך כדי למנוע את אותה האשמה. הנושא כעת איננו האלימות של החרדים אלא הסובלנות שלהם, השאלה המרכזית היא "האם החרדים יכולים ומוכנים להתייחס בכבוד לעמדות אחרות ולהגיב אליהן ברצינות?".

את השאלה הזו צריכים החרדים לשאול את עצמם, ועליהם להשיב עליה באופן ברור הן לעצמם והן כלפי חוץ. בנקודה זו, נראה שיהיה קשה יותר להמשיך בנוהג הקודם, שבו בבית פנימה נשמעות זמירות אחרות מאלו הנשמעות החוצה. האם החרדיות יכולה לכבד דעות אחרות ולהתייחס אליהן באופן רציני, או שהדבר נוגד לבסיס קיומה של החרדיות?

בהקשר זה חשוב להבהיר נקודה חשובה, הסובלנות הנה ערך מוסרי גבוה בחברה הישראלית, ובשל כך חוסר הסובלנות החרדית נתפסת כגישה אנטי-מוסרית. מבחינה זו שאלת היחס ללהט"בים נמצאת במוקד הוויכוח בין הקהילה החרדית ליתר החברה הישראלית, בעוד שבעיני הקהילה החרדית אורח חייהם של הלהט"בים הוא בלתי-מוסרי בעליל ועל כן ההתנגדות לו היא הדבר המוסרי ביותר, הרי שבעיני אחרים הסובלנות לאורח חיים זה היא הדבר המוסרי ביותר וההתנגדות לכך היא כמובן בלתי-מוסרית. לא פלא אפוא, שהמקרה הנוכחי היה המתאים ביותר להתפתחות הוויכוח החריף בין שני עולמות ערכיים כה קוטביים בשאלת הסובלנות.

כאמור, אני סבור על כל אחד ואחת מאיתנו בני הקהילה החרדית לשאול את עצמו את השאלות הללו באופן עמוק ורציני, האם וכיצד אנו יכולים לכבד יותר דעות אחרות ואת בעליהן? רק לאחר שנשיב על כך לעצמנו לחיוב או לשלילה נוכל להביע את עמדתנו בבית פנימה או ברחובות קריה.