אהבת תורה

מקור

כשם שתקנו חכמינו ברכה על כל מצווה, כך בכל בוקר אנו מברכים ברכה על לימוד תורה "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוק בְּדִבְרֵי תורָה", אולם בשונה מכל המצוות אנו מוסיפים תכף ומיד בקשה נוספת "וְהַעֲרֶב נָא ה' אֱלקינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּות עַמְּךָ בֵּית יִשרָאֵל", כלומר שלמרות שאת כל המצוות אנו אמורים לקיים בשמחה ובאהבה, הרי שבלימוד תורה חיוני עוד יותר לעשות זאת מתוך שמחה ואהבה.

נקודה זו שבה ועולה בברכות קריאת שמע בבוקר ובערב, כשאנו אומרים בשחרית "אָבִינוּ הָאָב הָרַחֲמָן. הַמְרַחֵם. רַחֵם עָלֵינוּ. וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לְהָבִין וּלְהַשכִּיל. לִשְׁמעַ. לִלְמד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמר וְלַעֲשות וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּורָתֶךָ בְּאַהֲבָה" ובערבית "עַל כֵּן ה' אֱלקינוּ בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשיחַ בְּחֻקֶּיךָ. וְנִשמַח בְּדִבְרֵי תורָתֶךָ וּבְמִצְותֶיךָ לְעולָם וָעֶד: כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְארֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יומָם וָלָיְלָה".

השמחה בדברי תורה מופיעה רבות בתהלים, ובפרט בפסוקים המוכרים מפרק י"ט "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים". בשל כך נפסק להלכה בתשעה באב "ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא, בהלכות ובאגדות, משום שנאמר: פקודי ה' ישרים משמחי לב." (שו"ע או"ח תקנד,א).

האם האהבה לדברי תורה היא דבר טבעי הבא מאליו? האם עלינו לנקוט פעולות מסוימות כדי להגיע לאותה אהבה? מה יעשה מי שאיננו מרגיש אהבה ושמחה בלימוד התורה? ברצוני להביא כמה דברים בנידון מדברי חז"ל, אולם בראשית דבריי אשתמש במשל.

אם נתבונן במאכלים ומשקאות משובחים, כדוגמת יינות, גבינות, זיתים, אלכוהול, קפה, שוקולד וכיו"ב, נראה שבכדי ליהנות בהם נדרשת מומחיות רבה ואנינות טעם הנרכשת עם הזמן, בעוד שבפעמים הראשונות נראה לטועם מהם שהם מרים וסרי טעם, ורק לאחר התנסות חוזרת מתחילים לגלות את הטעמים המיוחדים הנמצאים בהם. דבר זה נכון גם בלימוד התורה, שבכדי לגלות את הטעמים המיוחדים הנמצאים בה, על האדם להתנסות בה במשך תקופה מסוימת עד שיתחיל לחוש בה טעם.

כשם שבטעמים יש לכל אדם את הטעם הייחודי שלו ולא הרי טעמו של פלוני כטעמו של אלמוני, כך בלימוד תורה יש לכל אחד ואחד את הטעם הייחודי שלו, ובתורה הארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, יכול כל אחד למצוא את החלק שהוא אוהב ושמח בו.

נמצאנו למדים, שבגיל צעיר עלינו לגרום לילד ולנער ללמוד תורה גם אם איננו מוצא בה כל כך טעם, אולם ככל שיחלפו השנים הוא יידרש למצוא בעצמו את החלק בתורה שהוא אוהב ומשמח אותו.

זהו הרעיון במה שאמרו חז"ל על הפסוק בתהלים "כי אם בתורת ה' חפצו א"ר אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (ע"ז יט,א), וכן במה שאמרו "ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם" (מגילה לב,א). בדברים אלו באו ללמדנו כיצד ימצא האדם אהבה ושמחה בלימוד התורה.

תפקידם של המחנכים הוא להאהיב את דברי התורה על התלמידים, וחס וחלילה לא לגרום להם את ההפך. פעמים רבות אני פוגש נערים צעירים שכבר הצליחו להשניא עליהם את לימוד התורה בכלל ולימוד הגמרא בפרט, ולעתים מדובר כמעט בגדר מעוות לא יוכל לתקון. במסכת תענית (ז,ב-ח,א) אמרו שבכדי שתלמודו של נער לא יהיה קשה עליו כברזל, על רבו להסביר לו פנים ולסדר לו את משנתו, ולצערנו הרב לא בכל מקום ובכל זמן יודעים הרבנים לעשות זאת.

אנו עומדים כיום בערב חג השבועות בו קיבלנו את התורה מהר סיני, וגם אז לא הייתה התורה ערבה על בני ישראל תכף ומיד, כפי שכתב רש"י על הפסוק "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות יט,ה) ""אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות".

יהי רצון שנזכה כולנו לאהבת תורה ולהאהיב אותה על בנינו ועל תלמידינו.