העיירה בוערת

"העיירה בוערת" מאת שמואל ניסנבאום, שמן, 1965

מעשה בעיירה קטנה ויהודים בה מעט, שהייתה בה מאפיה מהודרת למצות. המאפייה הייתה ממוקמת בשולי הישוב, וחלק מתושבי העיירה עבדו לפרנסתם במאפייה.

במהלך השנים גדל הביקוש למצות מאותה מאפייה, ולשם כך הוסיפו תנור חדש לצד הישן. אלא שהפעם לא טרחו מספיק לבנותו באופן מקצועי, ובשל מגבלות המקום תנאי הבטיחות גם הם לא היו מספיק טובים. כמה פעמים פרצה שריפה במקום וגרמה לנזקים, למרות שהמקום לא נשרף כליל. בשל כך, החליטו פרנסי הישוב להקים בו נקודת כיבוי אש, שתהיה זמינה לכל צרה שלא תבוא.

הישוב עצמו גדל והתפתח והפך לעיר ואם בישראל, נוספו בו בתים חדשים, הוא התרחב לכל הכיוונים והמאפייה כבר לא נותרה בשוליים. עם הזמן, החליטו תושבים נוספים לפתוח מאפיות מתחרות, וחלקם עשו זאת בתוך ביתם הפרטי. כל מאפיה התהדרה בכשרות מיוחדת משל עצמה, בחומרות והידורים שאין במאפיות האחרות. כעת כבר התרחשו יותר אירועים של שרפות, והנזקים היו גדולים יותר, בשל ריבוי המאפיות וקרבת הבתים.

לנוכח הנסיבות, התרחבו מאוד שירותי הכבאות בעיר, הוקמו נקודות נוספות והוכשרו כבאים נוספים. קופות החולים בעיר נדרשו לטפל בכוויות קטנות וגדולות, וקבלני בניין שיפצו דירות ובתים שנפגעו בשרפות הרבות.

פרנסי העיר השיגו תקציב ממשלתי מיוחד לטיפול בנפגעי השרפות שניזוקו בנפשם, בגופם ובממונם, ותושבי העיר התמחו בהענקת טיפולים מקצועיים שונים.

עם השנים התגלעו ויכוחים קשים סביב דרכי הטיפול המתאימים לנפגעי הכוויות, וכן בנוגע לטיפול בטראומה של משפחות שביתם נשרף ועוד כיו"ב. הוויכוחים הללו פילגו את העיר לכמה מחנות שונים, כשכל צד טוען ליתרונה של שיטתו וחסרונותיהן של השיטות האחרות.

כשהגיע לעיר אורח והעלה הצעה לסגור חלק מהמאפיות ובפרט את כל אלו שהיו בבתים פרטיים, לרכוש למאפיות הנותרות ציוד חדש ובטיחותי, להעביר את כל עובדי המאפיות הכשרות מתאימות לשמירת הבטיחות, להתקין במאפיות אמצעי הגנה וכיבוי, ועוד הצעות ייעול מסוג זה, נרעשו כל תושבי העיר על היהודי המבקש לפגוע במנהג אבותיהם ולקפח את פרנסתם של האופים, הכבאים, החובשים, הקבלנים ועוד בעלי אומנות רבים מתושבי העיר, ויגרשוהו משם בחרפה.