תופעת ה"רשמים" בעולם הישיבות החרדי שעלתה כעת לתקשורת הכללית, ממחישה לנו שינוי מהותי שהתחולל עם השנים בעולם הישיבות.
בראשית ימיה של המדינה, נדרשו גדולי התורה לדבר על ליבם של צעירים להקדיש את מיטב שנותיהם ללימוד תורה בישיבה, ומספרם של חובשי בית המדרש הסתכם במאות בודדות.
באותם ימים הרגיש כל תלמיד ישיבה את מקומו המיוחד, והוא זכה להיכרות אישית ולהכרה בערכו ובאישיותו על ידי רבותיו בישיבה, כדרך ששנינו במסכת אבות על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבחו של כל אחד מתלמידיו הגדולים.
עם השנים התרבו ספסלי בית המדרש, והלימוד בישיבה נעשה לדבר המובן מאליו עבור כל נער בקהילה החרדית, ותחושת הייחודיות של כל תלמיד נשחקה. אלפי בני תורה שקדו על תלמודם בישיבות גדולות, וההיכרות האישית של ראשי הישיבות את התלמידים פחתה. אולם עדיין כל ישיבה התאפיינה בדרך כלל בסגנון לימודי מסוים ובמאפיינים ייחודיים משלה, ובכל ישיבה מצאו מרבית התלמידים את מקומם האישי.
 |
| צילום: נתי שוחט |
מספר הישיבות כיום הוא גדול ובשל כך קשה יותר להגדיר את מיוחדותה של כל ישיבה מול חברותיה, מרבית תלמידי הישיבות לומדים כיום בישיבות עם מאות רבות או אפילו אלפים של תלמידים, והדבר מקשה על תלמידים רבים למצוא את ייחודם בתוך הישיבה והם הולכים פעמים רבות לאיבוד.
אם הישיבה בעבר דמתה לבית מלאכה ייחודי שבו האומן נותן את דעתו על כל פריט ופריט, לעשותו באופן הטוב והייחודי ביותר, הרי שמרבית הישיבות כיום דומות למפעל אדיר ממדים הפועל בסרט נע ומייצר את אותו מוצר אלפי פעמים, כשלא ניתן להבדיל בין פריט אחד למשנהו.
במציאות כזו הופך התלמיד למרבה הצער למעין "סחורה", ותופעת ה"רשמים" ממחישה זאת באופן החריף ביותר. ראשי הישיבה כבר אינם מצליחים לראות את המועמד היחיד העומד מולם, את הרקע האישי שלו, את מעלותיו, את חסרונותיו, את צרכיו, את הפוטנציאל הגלום בו, והוא הופך למוצר הנמדד במדדים אחידים של כשרון, יחוס, מעמד חברתי וכיו"ב.
האם וכיצד ניתן לשנות את המצב? אני מקוה מאוד שהתשובה חיובית, אבל ברור לי שהתיקון יבוא רק אחרי שנכיר היטב בחומרת הבעיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה