שיקרא לא קאי

דיון במליאת הכנסת על חוק הגיוס ועצרת מחאה נגד החוק, 2 ביולי 2018 (יונתן זינדל, פלאש90)

שאלת גיוסם לצה"ל של צעירים חרדים שבה ועולה על סדר יומנו, ואתמול עברה בקריאה ראשונה בכנסת גרסה חדשה של "חוק שירות הביטחון" המכונה גם "חוק הגיוס". העמדות כלפי הגרסה הנוכחית בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה חלוקות, יש בקהילה החרדית כאלו שרואים בה "גזירת שמד" בעוד אחרים רואים בה את "הרע במיעוטו", ומחוץ לקהילה החרדית יש שרואים בה מתווה מאוזן להשתלבות הדרגתית של חרדים בצה"ל בעוד אחרים רואים בה אחיזת עיניים.

למרות שאינני מכיר את החוק לפרטיו, באופן אישי אני מתרשם שמדובר בחוק מאוזן, המבקש לשמר את מגמת הגידול במספרם של החרדים המשרתים בצה"ל, ללא חיכוכים מיותרים עם הקהילה החרדית. אולם אני מבין היטב גם את החרדים המתנגדים לחוק מחשש למצבם הרוחני של המתגייסים, וגם את אלו מכלל החברה הישראלית המתנגדים לו בשל חוסר השוויוניות שבבסיסו. 

הנקודה שברצוני להתייחס אליה היא האופן שבו התנהלו כעת המנהיגות החרדית והמפלגות החרדיות, בסתירה מוחלטת בין רצונם הברור שהחוק יעבור לבין התבטאויותיהם החריפות כנגדו.

מטבע הדברים, דיפלומטים ופוליטיקאים אינם מצטיינים באמירת האמת המליאה ללא כחל וסרק. כל מי שנמצא בתחום הדיפלומטי או הפוליטי, נזקק תמיד לתבונה רבה מה לומר למי וכיצד, אולם עדיין יושרתו של הדיפלומט או הפוליטיקאי נבחנת בזהירותו שלא לומר שקרים גמורים. 

אולם גם מה שיכול להתקבל בהבנה בתחום הדיפלומטי או הפוליטי, איננו יכול להתקבל בשדה החינוכי. בתחום החינוך, נדרש המחנך לזכות לאמונו המלא של החניך, ולכן על הורים ומורים להקפיד באופן מרבי על אמירת אמת לילדיהם ולתלמידיהם. המשבר החריף ביותר של בנים מול הוריהם ושל תלמידים מול מוריהם, הוא כשהבנים או התלמידים סבורים שרימו אותם ושמחנכיהם אמרו להם דברים שהם עצמם לא האמינו בהם. הראשונים אף ביססו את אמונתנו על העיקרון ש"אין אדם מנחיל שקר לבניו".

בשל כך, גם אם מבחינה פוליטית המפלגות החרדיות נחלו הצלחה גדולה מאוד, בכך שהן הצליחו שהחוק שהן מעוניינות בו עבר עם התנגדותן המוצהרת ובתמיכת אויבתן מפלגת "יש עתיד", הרי שמבחינה חינוכית מדובר בעיניי בכישלון חרוץ. 

כלל הציבור החרדי ובכללו עשרות אלפי בני הישיבות ואברכי הכוללים, נוכחו לראות ולשמוע כיצד המנהיגות הרבנית והפוליטית אומרת דבר אחד ומתכוונת לדבר אחר, והנזק החינוכי בעניין זה הוא קשה מנשוא.

דורנו הוא דור מבוכה, ועשרות אלפים או אפילו מאות אלפים במחננו, מוצאים את עצמם נבוכים בשאלות שונות בחייהם הפרטיים ובשאלות ציבוריות. למרבה הצער, רבים מהם אינם מצליחים לשמוע בשאלות אלו דברים ברורים, והם נשארים במבוכתם ומנסים להתמודד אתה בדרכים שונות. אולם לשמוע דברים ברורים לצד מסוים, ולדעת בוודאות שהכוונה היא הפוכה לחלוטין, זו בעיניי המבוכה החריפה ביותר וסכנתה מרובה.

בזמן כזה אני נזכר בצוואתו של ינאי המלך לרעיתו "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב,ב)