פורסם בעיתון "יום ליום"
בתקופה זו, עומדים הורים רבים בפני המשימה למצוא מוסד לימודים לבנם או לביתם לשנת הלימודים הקרובה, ועבור רבים וטובים מדובר באתגר קשה ומורכב שעשוי להימשך זמן רב ולדרוש תעצומות נפש גדולות. מטבע הדברים המהלך הוא דו-צדדי, ההורים מחפשים את המוסד החינוכי הטוב והמתאים ביותר מבחינתם עבור ילדיהם, והמוסד החינוכי מצידו נדרש לבחון האם המועמד או המועמדת מתאימים לשורותיו. הפעם ברצוני להתייחס לחלקו של המוסד החינוכי.
ישנם מוסדות שנהנים מביקוש גדול, ואין ביכולתם להיענות בחיוב לכל הפניות, ועליהם להחליט את מי להעדיף מבין הפונים. במקרים אלו, השאלות החשובות הן: איך נקבעים סדרי העדיפויות? מי נדחה בשל חוסר מקום? איך נעשית הדחיה? לעומתם, ישנם מוסדות שאינם נהנים מביקוש גדול, אולם גם הם משיבים פעמים רבות את פני המועמדים ריקם. גם כאן נשאלת שאלה חשובה: מה גורם למוסד לדחות מועמדים למרות שיש לו מקום עבורם? האם הסיבות הללו מוצדקות?
במרבית המוסדות המבוקשים, ההעדפה ניתנת למועמדים בעלי הנתונים הטובים ביותר, ממשפחות בעלות יחוס, מעמד חברתי, יכולות כלכליות וכיו"ב, תלמידים עם יכולות לימודיות גבוהות, בעלי מוטיבציה לימודית, רמה רוחנית גבוהה, וללא בעיות וקשיים בתחומי הלמידה וההתנהגות. כך מוצאים את עצמם כל היתר, נדרשים לחפש מוסדות אחרים פחות יוקרתיים ואולי גם פחות איכותיים. האם כך צריכים להתנהל הדברים?
במוסדות פחות מבוקשים, הדחייה של מועמדים היא בדרך כלל כשלטענת המוסד התלמיד איננו מתאים אליהם או בשל המשפחה שבה הוא גדל, או יכולות לימודיות נמוכות, קשיי למידה, בעיות התנהגות, מצב רוחני נמוך וכיו"ב. נימוקים אלו נתפסים כמדומני כמוצדקים, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב גורמים רשמיים.
אם נתייחס למוסד חינוכי בגישה עסקית וכלכלית, מדובר לכאורה בהתנהלות הגיונית והוגנת. אולם אם נבין שאנשי חינוך אינם אנשי עסקים אלא מגדלים בני אדם בעלי מידות טובות יראי שמים, בעלי ידע במגוון תחומי דעת ועם אישיות בנויה ומוצלחת, ברור שמדובר בהתנהלות לא הגיונית ולא הוגנת.
מוסדות החינוך הראשונים בעם ישראל הוקמו לדברי חז"ל (בבא בתרא כא,א) ע"י רבי יהושע בן גמלא, שדאדג למלמדי תינוקות בכל עיר ועיר דווקא עבור הילדים היתומים שלא היה להם אב שילמד אותם תורה. במקומות רבים שיבחו חכמים את מלמדי התינוקות, דווקא כשהם לקחו על עצמם ללמד תלמידים קשים הן מבחינה רוחנית והן מבחינה לימודית, וקראו עליהם את הפסוק "וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם".
ברור שלא תמיד ניתן לקבל כל תלמיד, מפני שלא כל מוסד ולא כל מחנך יודע ומסוגל להתמודד עם אתגרים שונים, חינוכיים, לימודיים, רוחניים, התנהגותיים, רגשיים נפשיים ועוד. אולם הגישה הבסיסית של מוסדות החינוך צריכה להיות, שאי קבלת תלמידים היא בשל חוסר יכולת שלהם ולא באשמת התלמיד או משפחתו, וזהו המסר שעל המוסד להעביר למועמד ולהוריו כשהם משיבים את פניהם ריקם.
את הדברים הללו לימדונו חז"ל בדברים קצרים:
והעמידו תלמידים הרבה - שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר. ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים: (אבות דרבי נתן ב,ט)
אם נצליח לאמץ את הגישה של בית הלל, ללא ספק נציל נפשות רבות, ובעיקר נמנע הרבה צער ועגמת נפש מילדים ונערים על לא עוול בכפם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה