שאלות בענייני דת ומדינה, מלוות אותנו מיום הקמת המדינה ואף קודם לכך, אולם למרות זאת נראה לי שאנו עומדים כעת בסיטואציה חדשה, שבה השאלות הללו הן העומדות במרכז סדר היום שסביבו מתחלקת החברה הישראלית (היהודית) לשני חלקים.
ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון התייחס ב"מכתב הסטטוס קוו" משנת 1947 לארבעה נושאים: שבת, כשרות, דיני אישות וחינוך. נראה שהסוגיות הללו נשארו רלוונטיות עד היום, אבל נוספו עליהן עוד כמה סוגיות.
במהלך השנים היו משברים שונים סביב הסוגיות הללו, אולם נראה לי שלמרות הכל סוגיות אחרות האפילו עליהן בחשיבתן ובמרכזיותן, שאלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות וכיו"ב.
היו גם ניסיונות להסדיר את נושאי דת ומדינה באופן בהיר יותר, וכמדומני שהניסיון המוכר ביותר הוא "אמנת גביזון-מדן" שבו ניסו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן להגיע להסכמה על העקרונות ועל המימוש שלהן בפועל.
בעולם הדתי והחרדי עצמו, התחוללו שינויים משמעותיים בעמדות בשאלות אלו. הציבור הציוני-דתי שהוביל במשך עשרות שנים את הקו שמבקש להנכיח במרחב הציבורי את ההלכה היהודית, ושראה ב"רבנות הראשית" שהקים הראי"ה קוק את הזרוע המבצעת שלו בתחומים אלו, נעשה מגוון יותר כשמתוכו צמחו קבוצות יותר ליברליות מחד וקבוצות יותר מתבדלות מאידך, ועם השנים "הרבנות הראשית" הפכה למעוז חרדי. הציבור החרדי, שבתחילת הדרך לא ראה את עצמו חלק אורגני מהציונות ומהמדינה, וכל חפצו היה שיניחו לו לקיים את אורחות חייו כהבנתו, נעשה עם השנים גדול יותר ומעורב יותר במדינה ובשלטון, ובקש להשפיע יותר גם על הספירה הציבורית.
את ראש הממשלה בנימין נתניהו, נראה שסוגיות דת ומדינה לא עניינו מעולם באופן משמעותי. הוא הסכים לתת למפלגות הדתיות והחרדיות את מבוקשן, ובלבד שיתנו לו לנהל את המדינה כהבנתו בתחומים שמעניינים אותו (כלכלה, ביטחון, מדיניות חוץ, גבולות).
החברה הישראלית השתנתה, ומה שהתאים ב-1947, איננו מתאים כבר ב-2019. סוגיית הגיור, הנישואין והגירושין, השבת, הכשרות, מעמד וזכויות הלהט"בים, מתווה הכותל ועוד צפות ועולות ודורשות מענה חדש.
ככל שהציבור החרדי גדל בחלקו היחסי באוכלוסיה, גילתה החברה הישראלית עניין גדול יותר גם בנעשה בתוכו. בחינוך, בגיוס, במעמד האישה, בהפרדה וכיו"ב, וכמובן שגם כאן ההסכמים הישנים הגלויים והנסתרים כבר לא נשארו כמות שהיו.
ההשתתפות הגדולה יותר של החרדים בשלטון המרכזי והמקומי, וחלקם היחסי באוכלוסיה, הביא כמובן גם למאבקים גדולים יותר על משאבים, על תקציבים, על הקצאת שטחים וכיו"ב. הדבר גרם גם לחששות של ערים רבות מגידול של האוכלוסייה החרדית בשטחן.
כפי שציינתי, גם בתוך הציונות הדתית יש כיום קולות שונים, והפיצול הפנימי בתוכה, הוא כמדומני בעיקר בשל העמדות השונות בסוגיות אלו, בעוד שבקהילה החרדית מדובר (לעת עתה) כמדומני בקול אחד מוסכם.
אין לי מושג מה יעלה בגורל הכנסת ה-22, ומה יהיה הרכב הקואליציה והממשלה, אבל דומני שבכל מקרה הסוגיות הכבדות הללו ימשיכו ללות אותנו עוד שנים רבות, וכולי תקווה שנמצא את הדרך לקיים את הדיון עליהן באופן שישאיר אותנו כחברה אחת וכעם אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה