בעשור האחרון, הוקדש מאמץ רב בפתיחת מוסדות ממ"ח (ממלכתיים חרדים) שבהם לומדים לימודי ליב"ה באופן מלא ומקצועי. המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית התנגדה בחריפות למוסדות אלו, ועשתה ככל שביכולתה למנוע את התפתחותם.
בשנה האחרונה, התחילה יוזמה חדשה ומפתיעה. בעקבות מגעים של ח"כים, משרד האוצר ומשרד החינוך עם נציגי חסידות בעלזא, שחיפשו דרך להגדיל את תקציב "תלמודי התורה" שלהם, הוחלט על מתווה חדש של "תקצוב תמורת הישגים". עפ"י המתווה, תלמודי התורה יקבלו בכל שנה תוספת תקציבית של כ-5,000 ש"ח לתלמיד, לאחר שהתלמידים יעמדו במבחנים במקצועות אנגלית, מתמטיקה ועברית.
היוזמה החדשה הפיחה תקווה בקרב גורמים שונים, שניתן לחולל שינוי משמעותי בלימודי הליב"ה לא רק במעגלים חיצוניים של הציבור החרדי (מודרניים, פריפריה, בעלי תשובה, חב"ד, עדות המזרח), אלא גם במעגלים פנימיים המכונים לא פעם "מיינסטרים" ו"הארדקור".
לקידום המתווה החדש נרתמו לצד משרד החינוך גם קרנות פילנתרופיות, שביקשו לסייע למוסדות החינוך שייכנסו למתווה לבצע כראוי את לימודי הליב"ה. בקהילה החרדית עצמה המתווה עורר תסיסה רבה, הן מצד המתנגדים ללימודי הליב"ה שראו בתכנית פריצת גדר, והן מצד התומכים שסברו שמדובר במהלך לא רציני מספיק.
מה ניתן ללמוד לדעתי מהמקרה הזה?
כשמבקשים להוביל שינוי כלשהו ישנן שתי שאלות מרכזית:
- האם להוביל את השינוי בכוח ובכפיה, או באופן של שידול וריצוי? כלומר האם להשתמש במקל או בגזר?
- האם להתחיל את השינוי במקומות הקלים ואז להמשיך למקומות קשים יותר, או להתחיל אותו דווקא במקום הקשה וממילא הוא יתחולל גם במקום הקל?
במקרה הנוכחי הרצון היה להשתמש באמצעות הגדלת תקציב בזרם מרכזי בקהילה החרדית, והתוצאה מאתמול צריכה לדעתי ללמד שהסיכוי בדרך הזו הוא קלוש מאוד.
לגבי השאלה הראשונה, אני לא מאמין שניתן להגיע לתוצאה הרצויה בכוח, אבל נראה לי שצריך למצוא איזשהו שילוב בין המקל לבין הגזר.
בנוגע לשאלה השנייה, אני סבור שכל השינויים בקהילה החרדית צריכים להתחולל מבחוץ פנימה, וגם כתבתי על כך בעבר https://betochami.blogspot.com/2020/03/blog-post.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה