מי פה בעל הבית?
צילום: אוהד צויגנברג |
מקום המדינה עד ה"מהפך" ב-1977, היה ברור לכולם שבעלי הבית של המדינה הם מפלגת מפא"י ראשיה ושותפותיה. מפא"י התנהגה באדנות וביטחון מלא בכוחה, ולא הסכימה לשתף גורמים נוספים בשלטון. הניצחון של מנחם בגין ב-1977 והקואליציה שלו עם החרדים, שינו את המציאות, להבנה שהמדינה שייכת לכולם, לימין ולשמאל, לחילוניים לדתיים ולחרדים, לאשכנזים ולספרדים. מאז ועד 2022 היו רוב הקואליציות והממשלות בראשות הימין, אבל היו גם כמה ממשלות אחדות, וממשלות בראשות המרכז או השמאל.
מאז פרסום תוצאות הבחירות בראשית נובמבר 2022, נראה שנכנסנו לעידן חדש. רבים במחנה הימין סבורים כמדומני שהגענו ל"קץ ההיסטוריה" ושמעתה ועד עולם תהיה בישראל ממשלת ימין מלא, בשל המגמות הדמוגרפיות. לכן הם מבקשים לעצמם "משילות" "ריבונות" ועוד ביטויים, שנועדו להבהיר לגורמים השונים באופוזיציה, שהם אינם שותפים במדינה. נראה לי שהדברים נכונים בעיקר על ראשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, אבל הם ניכרים גם בשפה ובהתנהלות של רבים מנציגי "הליכוד" והמפלגות החרדיות.
זהו הפחד של תומכי מפלגות האופוזיציה מאז הבחירות, והוא גבר והלך עם הקמת הממשלה וביתר שאת עם ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט ועוד שלל חוקים שסותרים את תפיסת עולמם.
האופן שבו הצביעה השבוע הכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות, נועד לומר למתנגדי הממשלה והרפורמה מי בעל הבית במדינה, ולהבהיר להם שהם אינם נתפסים כבר כשותפים.
הדיבורים על מעבר לחו"ל, או על הפסקת שירות צבאי וכיו"ב, נובעת מהתחושה של רבים וטובים שארצם שינתה את פניה והם הופכים בה לזרים. אמנם המינוח "דיקטטורה" או דיבור על "מדינת הלכה" או על "סיפורה של שפחה" הוא מוקצן, אבל הוא בהחלט מבטא היטב את הפחדים והחששות, בפרט לנוכח הפעולות שכבר נעשו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, בחוקים, בתקציב, ובעוד פעולות שלטוניות רבות.
המשימה המרכזית של הממשלה והקואליציה היא להבהיר למתנגדיהם שהם שותפים מלאים במדינה, לצערי הרב אני לא משוכנע שאכן זהו הרצון של כל חלקי הקואליציה.
גבולות הדיאלוג
כעשרים שנה הייתי מעורב ביוזמות שונות של שיח בחברה הישראלית, בעמותת "צו פיוס", בכתב העת "ארץ אחרת", במכון "שחרית", בתנועת "פנימה", ועוד כהנה וכהנה.
בתקופה הנוכחית, אני מזהה שתי מגמות הפוכות. מצד אחד, אני שומע הרבה אנשים שמצטרפים לדיבור על הצורך בדיאלוג ובמפגש של כלל האנשים מכל חלקי החברה הישראלית, וכל הזמן ישנן התארגנויות חדשות ברוח זו. ומצד שני, אני שומע רבים וטובים שמאוכזבים מכל השיחות הללו, הם אומרים שהמציאות מוכיחה שאין תוחלת בכל הדיבורים הללו, מפני שברגע האמת המנצח פועל בכוחנות לקבוע עובדות בשטח, וכל הדיאלוג מתברר כתרגיל למשיכת זמן בדברי חלקלקות.
אני סבור שאין מנוס מדיאלוג, אבל חשוב להבין שלא כולם יכולים להיות שותפים לדיאלוג. ישנם את אלו שמעוניינים בשותפות, בהסכמה ובפשרות, והם בהחלט חייבים לעשות זאת בדיאלוג, אבל יש גם את אלו שאינם מתכוונים לשותפות הסכמה ופשרה, והם בסך הכל מנצלים את הדיאלוג להרדים את הצד האחר.
אין לי פטנט איך לזהות בין שותפי אמת לבין אלו שעושים זאת למראית עין, אבל יש לי כמה מחשבות בנידון, ואולי בעתיד ארחיב בנידון.
השותפות הנדרשת
באופן אישי, אני מזדהה בדברים רבים עם מתנגדי הקואליציה והממשלה הנוכחית, ואני שותף לחששות מחלק ניכר מהפעולות של גורמים משמעותיים בקואליציה ובממשלה.
בהקשר החרדי, אני חושב שהמפלגות החרדיות טעו בברית המליאה שהם כרתו עם הליכוד בראשות נתניהו, ובפרט בשותפות עם גורמים קיצוניים כמו סמוטריץ ובן גביר ומפלגותיהם.
בסופו של דבר, אם המחנה הליברלי מקווה לחזור ביום מן הימים לשלטון, הוא יהיה חייב למצוא שותפים מתוך הקהילה החרדית, ואת השותפות הזו הוא צריך לעשות בהקדם האפשרי. אנשי המחנה הזה חייבים להבין לעומק את הסוגיות החשובות לקהילה החרדית, ולנסות לגבש נוסח חדש ועדכני של "סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה, ובכל הסוגיות השנויות במחלוקת מול הקהילה החרדית (לימוד ליב"ה, תעסוקה, שירות צבאי ו/או אזרחי, הפרדה מגדרית וכיו"ב).
חשוב לזכור, שלקהילה החרדית חשוב בעיקר שיאפשרו לה לחיות את חייה על פי אמונתה ותפיסת עולמה, והיא פחות מעוניינת להכתיב לכלל החברה הישראלית כיצד לחיות.
בעניין זה, פעמים רבות אני מספר על דו-שיח בין דוד בן גוריון לאדמו"ר מצאנז זצ"ל, ששמעתי מפרופ' משה הלברטל. בן גוריון שאל את האדמו"ר: "מה הציפיות שלך ממני?", השיב לו האדמו"ר: "יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא שאתה תחבוש שטריימל, והמינימום הוא שאני אחבוש שטריימל".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה