בין בית שמאי ובית הלל לצדוקים ופרושים

בספרות חז"ל אנו מוצאים עדויות רבות לשתי מחלוקות גדולות בעם ישראל בימי סוף ימי בית שני ותקופת התנאים, אולם היחס אל שתי המחלוקות שונה לחלוטין. 

המחלוקת האחת היא של הצדוקים והפרושים, כשהמחלוקת נוגעת לעניינים רבים אבל שורשה העיקרי הוא היחס לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. הפרושים מעניקים לחכמים את הסמכות המרכזית לפרש את התורה בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ואילו הצדוקים נצמדים הרבה יותר לפשוטו של מקרא ואינם מקבלים את הפרשנות שבאה בקבלה.

המחלוקת השנייה היא של בית שמאי ובית הלל, כשמדובר במחלוקות רבות בכל תחומי ההלכה. קשה כמדומני לתת כלל מרכזי במחלוקות הללו, מעבר לעובדה שבדרך כלל בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים.

היחס לצדוקים מצד הפרושים הוא יחס של שלילה מוחלטת, הם נתפסים ככאלו שהוציאו את עצמם מכלל ישראל ואין לנו שום שיג ושיח אתם. היחס לבית שמאי מצד בית הלל הוא יחס של כבוד הדדי לצד מחלוקת מרה, כשניתן למצוא בחז"ל גם עדויות למאבקים מרים סביב הכרעות הלכתיות שונות וגם עדויות לקרבה ואהבה בין שני הפלגים.

ההבדל העצום בין שתי המחלוקות הללו, הוא תולדה של הקביעה מי הוציא את עצמו מן הכלל ומי נשאר בתוך הבית ומקיים ויכוח חריף, שגם אם עמדתו מוטעית ושגויה לחלוטין עדיין הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

צילום: פלאש 90

גם כיום יש בעם היהודי מחלוקות רבות חריפות וקשות, וגם אותן ניתן לאפיין באופן הזה, אלא שפעמים רבות מה שנתפס אצל צד אחד כמחלוקת בית הלל ובית שמאי נתפס בצד השני כמחלוקת פרושים וצדוקים.

בקרב החוגים החרדיים רווח יותר יחס של צדוקים ופרושים כלפי כל מי שדעתו חורגת משלהם במידה כזו או אחרת, בוודאי שזהו היחס לחילונים לרפורמים ולקונסרבטיבים, אבל גם לציונות הדתית ולעתים אפילו לקבוצה חרדית אחרת ניתן לזהות פעמים רבות יחס כאל מי שיצא מגבולות הלגיטימיות.

בקרב הציונות הדתית הדברים מורכבים יותר, וכמדומני שהוויכוחים הפנימיים בתוכה הם בעיקר סביב השאלות הללו מי יצא מן הכלל ומגבולות הלגיטימיות ומי לא.

מהצד החילוני (וככל הנראה גם הרפורמי והקונסרבטיבי) נראה שמבקשים להתייחס לכל המחלוקות בעולם היהודי כאל מחלוקות בית הלל ובית שמאי, ללא הכרה בכך שישנן עמדות בלתי אפשריות בתוך העולם יהודי שיגרמו למחזיקים בהן להוציא את עצמם מן הכלל.

באופן אישי אינני חש בנוח עם הגישה הרווחת בקהילה החרדית, אבל אני סבור שהיא עדיפה על הגישה ההפוכה שאין לה שום גבול. הדרך הקשה ביותר היא כמובן זו המבדילה בין מחלוקות שונות וקובעת לאיזו קבוצה מתייחסים כאל בית שמאי ואיזו קבוצה מתייחסים כאל צדוקים.

מה אתכם?

שאלת האותנטיות

הנתונים שהתפרסמו השבוע על שיעור היוצאים הגדול מקרב הציונות הדתית לעומת שיעור היוצאים הקטן יחסית מקרב הקהילה החרדית, העלו שוב את הסוגיה המרכזית המבדילה להבנתי בין החרדיות לציונות הדתית.

זו איננה שאלה אודות היחס הנכון לציונות למודרנה ולמדינת ישראל, הנידון איננו מידת האמונה ויראת השמיים, גם לא מידת ההקפדה הנדרשת בכל סעיף בשולחן ערוך, ולא האם אנחנו ב"עקבתא דמשיחא" או ב"אתחלתא דגאולה".

הוויכוח הגדול בין העולם החרדי והציונות הדתית הוא האם השיקול המרכזי בכל צעד ושעל שלנו צריך להיות כיצד לדאוג שדור העתיד שלנו ימשיך בדרכנו, או שעלינו לשקול שיקולים נוספים בכל שאלה שעומדת על סדר יומינו ברמה האישית והציבורית.

בקהילה החרדית, ההכרעה המוחלטת בכל נושא היא האופן שבו ישנו הסיכוי הגבוה ביותר לשמור על דור העתיד שימשיך בדרך אבותיו, גם אם הדבר כרוך בצמצום ובצרות מוחין, בעוינות וקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית והיהודית, במצוקה כלכלית ועוד מחירים רבים. בעוד שבציונות הדתית, הכריעו בכל הסוגיות על פי מערכת שיקולים מורכבת, של אחריות לכלל ישראל, של שילוב תורה עם דרך ארץ, של קידוש השם, ועוד כהנה וכהנה נימוקים כבדי משקל, גם כשהמחיר פעמים רבות עלול להיות שהדור הבא לא ימשיך ויבחר באותה הדרך.

בשאלה המרכזית הזו ניתן להאריך ולהרחיב רבות, היא נוגעת לסוגיות של אמונה, של חינוך לדתיות, של בחירה, של מחיר הסגירות ועוד כהנה וכהנה, אבל אני מבקש לעסוק כאן בממשק בין שאלת ההמשכיות לבין העמדה הבסיסית המבדילה בין החרדיות לציונות הדתית.

הקהילה החרדית רואה את עצמה כקבוצה האותנטית ביותר בעולם היהודי, היא רואה את עצמה כממשיכת המסורת היהודית של למעלה משלושת אלפים שנים מאז מעמד הר סיני, והיא מציינת כדבר המרכזי את הצורך להמשיך את שושלת הדורות ולהימנע מכל חידוש עם המשפט המפורסם של החת"ס "חדש אסור מן התורה".

נראה שבנקודה זו הציונות הדתית מסכימה עם הטענה שהחרדיות ממשיכה את האורתודוקסיה שהייתה באירופה במאות השנים האחרונות, והיא רואה את עצמה כדרך חדשה של התמודדות התורה והיהדות עם אתגרי המודרנה הציונות והמדינה, כמובן תוך הישענות על מסורת הדורות ועל דוגמאות רבות של שילוב תורה עם דרך ארץ. הצינות הדתית רואה ערך מרכזי בהתמודדות עם חידושים, על פי מאמרו של הראי"ה קוק "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

הנקודה המפליאה בעיניי היא שהתבוננות בתולדות עם ישראל, בתורה בנביאים ובכתובים, בספרות חז"ל, במשנה ובגמרא, בכתבי הראשונים והאחרונים ובספרי תולדות הימים, מלמדים אותנו שעם ישראל מעולם לא הצליח להעביר את דרך התורה והמצוות מדור לדור. בכל פעם סרו בני ישראל מעבודת ה' לעבודה זרה כזו או אחרת, או סתם לחיים חסרי מחויבות לתרי"ג מצוות והשפעה רבה מהאומות שבסביבתם.

נמצא אפוא שהחרדיות בדרכה מצאה לכאורה דרך נפלאה להביא להמשכיות בדרך התורה והמצוות, דרך שלא הייתה מוכרת לעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו. יתכן אולי שזוהי הדרך הטובה והמוצלחת ביותר לגדל דורות של עובדי ה', אולם לכאורה זוהי הפרכה הגדולה ביותר על טענת האותנטיות, שהרי עם ישראל לאורך כל שנותיו לא הצליח לעשות זאת, לא בימי השופטים ולא בימי הנביאים, לא בתקופת התנאים ולא בתקופת האמוראים, לא בימי הביניים ולא בעת החדשה.

איך ניתן לדעתכם ליישב את הדברים?

תן לי יבנה וחכמיה

לפני חודש יצאתי לראשונה בחיי לפולין לשבוע ימים, עם משלחת של תלמידי ישיבת "חכמי לב". המסע נועד להכיר מקרוב אלף שנות היסטוריה יהודית בארץ זו, עד עלות הכורת הנאצי ימ"ש בשנות הזעם. ביקרנו בבתי כנסת עתיקים בהם כיהנו גדולי עולם, למדנו "דף היומי" בישיבת "חכמי לובלין", ראינו את בתי החיים שבהם טמונים אבותינו ורבותינו, וסיירנו באתרי ההשמדה הפזורים בכל רחבי פולין. מטבע הדברים, מסע זה מעורר מחשבות רבות, ולרגל "יום השואה" הממשמש ובא אני מבקש לשתף במחשבותיי בעניין זה.

הגר"י הוטנר זצ"ל בעל ה"פחד יצחק" התנגד לקריאת השם "שואה" וטען שעלינו להשתמש במינוח "חורבן יהדות אירופה", בשל טענתו שאסור לנו להפריד את השואה מיתר ההיסטוריה היהודית ולהציגה כדבר נפרד העומד בפני עצמו, אולם נדמה שלכל הדעות מדובר במובנים רבים באירוע הנורא ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. באותה מידה ניתן לדעתי לומר שהשואה היא סימן השאלה הגדול ביותר בתולדות עמנו מים היותו לעם, ואני מבקש להציג ארבעה דרכים להתמודדות עם סימן השאלה העצום הזה.

1. ציונות - התשובה המוכרת והמקובלת על רוב יושבי הארץ בציבור החילוני והדתי-לאומי היא הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, אשר לתפיסתם אילו הייתה מוקמת עשרים שנה מוקדם יותר הייתה מביאה המוני יהודים לגבולותיה ומונעת את השמדתם, וצבאה היה יכול להילחם עם כוחות הרשע להצלת היהודים. זוהי להבנתם גם התשובה המעשית למניעת שואה נוספת רח"ל.
   ניתן כמובן לפקפק בתשובה זו מכיוונים שונים, אבל ההיגיון הפנימי שלה ברור מאוד.
2. טמיעה והתבוללות - יהודים רבים הגיעו למרבה הצער למסקנה הפוכה, ולדעתם תם תפקידו של העם היהודי בהיסטוריה. הם השכיחו מעצמם ומילדיהם את זהותם היהודית, את התורה והמצוות ואת הערכים שבהם דבקנו אלפי שנים. להבנתם, אם היינו מתערים בגויים מוקדם יותר, היה נחסך רצח מיותר של מליוני יהודים רק בשל מוצאם.
   זוהי למעשה הדרך שבה אבדו לעמנו מיליונים נוספים מאז השואה ועד היום.
3. יציאת אירופה - האנטישמיות באירופה מלווה את עמנו לאורך כל שנותנו בגלות, והיא לכאורה זו שהמיטה עלינו בסופו של דבר את החורבן הנורא. רבים וטובים ניסו לרדת לשורשה של השנאה האיומה הזו, ונדמה שלא הגיעו לחקרה. לדעת רבים, האנטישמיות בארצות אחרות איננה גזירת גורל, ועל היהודים להגר לארצות ומדינות כמו בצפון אמריקה ובדרומה או באוסטרליה, שאין בהם את אותה שנאת עולם לעם עולם. לשיטתם, יציאה מאירופה טרום השואה, הייתה מונעת את החורבן הנורא.
4. יבנה וחכמיה - גדולי התורה והחסידות שבאותו הדור, נמנעו בדרך כלל מלעסוק בשאלה זו והיא מבחינתם בגדר "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות" (חגיגה יג,א). הם מסרו נפשם להקים מחדש את עולם הישיבות שחרב ואת החצרות החסידיות שעלה עליהן הכורת, וזו מבחינתם התשובה והנקמה ההולמת ביותר למאווייו של אותו רשע. במרחק של למעלה משבעים שנה, אנו רואים כיצד הם הצליחו במטרתם באופן מעורר השתאות.

הדרך האחרונה היא כמובן הרווחת בקהילה החרדית, אלא שבבואנו לחנך את בנינו ותלמידינו לאורה, עלינו להכיר במעלותיה ובחסרונותיה. מבחינת התוכן הפנימי שלה היא בוודאי עולה על כל התשובות האחרות, שכן היא מעלה על נס את הרוח היהודית הבלתי מנוצחת ואת תפקידנו הנצחי להעביר את דרך התורה והמצוות ואת המוסר היהודי לדורות הבאים, בעוד שהתשובות האחרות עוסקות רק בפן הגשמי וההישרדותי. אולם הקושי הגדול שלה הוא בכך שהיא איננה מתיימרת להעניק תשובה לשאלה המייסרת כל כך, ודרכו של אדם בכלל ושל נער בפרט היא לחפש תשובה ופתרון לכל שאלה ומצוקה.

הדרך החרדית היא למעשה המשך בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי מאספסיינוס "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו,ב) בשעת החורבן הנורא של בית המקדש וירושלים, ואכן ריב"ז הוא זה שמכוחו זכינו להמשך מסירת התורה בדורות התנאים והאמוראים הראשונים והאחרונים עד ימינו אנו. עלינו אפוא להתחזק בהכרה ששמירת ההמשכיות לשרשרת הדורות, היא הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם כל העומדים עלינו לכלותינו.