הדגלים הליטאיים

כל קבוצה חברתית המבקשת לבדל את עצמה מיתר החברה צריכה להרים דגל אידאולוגי מסוים, ובוודאי קבוצה שמבקשת לטעון לעדיפות על פני קבוצות אחרות.

רבות כבר נכתב על הקהילה החרדית בכללותה, ועל הדגלים שהיא מרימה מול החברה הישראלית. אולם בתוך הקהילה החרדית עצמה, ישנן קבוצות שונות שגם הן מרימות דגלים שנועדו לבדל אותן מול קבוצות אחרות.

מה הם הדגלים של הקהילה החרדית-ליטאית? 

אני מבקש להציג כאן כמה דגלים שבמידה מסוימת מתחרים זה בזה.

1. דגל התורה - העמדת לימוד התורה כדבר המרכזי ביותר בחיים והצבת התלמיד חכם בראש המדרג החברתי. בתוך תחום זה יש גישות שונות, האחת מעדיפה את ההתמדה, השניה את הלמדנות והשלישית את הבקיאות.
2. דגל המוסר - המהלך שהתחיל ב"תנועת המוסר" של הגאון רבי ישראל מסלנט העמיד את לימוד המוסר ותיקון המידות במקום גבוה מאוד, ואת האדם המוסרי ובעל המידות הטובות כאדם השלם. תנועה זו היתה בשיאה בישיבות המוסר בליטא, אולם גם בעולם הישיבות שלאחר השואה היו לה ממשיכים ונציגות מכובדת. במהלך הזמן ניתן לזהת זרמים חדשים שהלכו לכיוון של לימוד אמונה (הרב יחזקאל לוינשטיין) או ללימוד מחשבה (הרב אליהו דסלר, הרב יצחק הוטנר).
3. דגל ההלכה - את הדקדוק בפרטי ההלכות בכל הלכות "אורח חיים" בציבור הליטאי, ניתן כמדומני לייחס ל"חזון איש" ולגרי"ז סולוביצ'יק "הרב מבריסק", ונראה שהם הצליחו במהלך זה באופן מלא בכל עולם הישיבות הליטאי.
4. דגל ההחמרה והצדקות (פרומקייט וחניוקיות) - מעבר להקפדה הלכתית על כל סעיף בשו"ע, התחילה בשלב מסוים מגמה של "החמרה" בכל דבר ועניין. הדבר בא לידי ביטוי בחיפוש אחרי דעות שונות בהלכה וניסיון לצאת ידי כל הדעות האפשריות, כמו בארבעת המינים, באפיית מצות, בתפילין, בציצית, בכשרות ועוד כהנה וכהנה. לצד ההחמרה בנושאים הלכתיים, ניתן גם לראות הקפדה רבה בנורמות יותר ערכיות ופחות הלכתיות כדוגמת הסתפקות במועט, סגנון הופעה שמרני, קוד צניעות מחמיר וכיו"ב. את דגל ההחמרה הובילו כמדומני הבריסקערס, אבל הדבר לא נשאר רק בגבולות שלהם ודגל הצדקות שכיח גם בקבוצות שמרניות אחרות. בתנועת המוסר חששו מהפרומקייט והרב שלמה וולבה שהיה הנציג המובהק ביותר שלה במשך שנים רבות כתב במפורש כנגדה.
5. דגל הקנאות וההתבדלות - הליטאים כמדומני לא היו מעולם קנאים, אבל בשלב מסוים הם אימצו שיח מיליטנטי נגד החילוניות ונגד הציונות. בשנים האחרונות חדרה הקנאות באופן חסר תקדים דרך המנהיגות של "הפלג הירושלמי" שחבר לקבוצות קנאיות ותיקות כמו "העדה החרדית" וסאטמר.

החרדיות החדשה (שחלקה הגדול גדל בקהילה הליטאית) נמצאת בשנים האחרונות בחיפוש עצמי ובהתעניינות רבה מתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, והשאלה המרכזית היא "במה הם חרדים?" השאלה היא במה הם שונים מהציונות הדתית? והאם לא מדובר באנשים ששואפים לנורמליות ומוכנים לשם כך להוריד את כל הדגלים של החרדיות בכלל ושל החרדיות הליטאית בפרט? אולי ברצונה להרים דגל חדש משל עצמה, אולם לשם כך עליה להבהיר לעצמה מהו אותו דגל.

"הפלג הירושלמי" ו"החרדיות המתחדשת"

הציבור החרדי הליטאי, מתמודד בשנים האחרונות עם שתי תופעות הפוכות לכאורה. 

טקס יום הזיכרון של החרדיות המתחדשת

מן הצד האחד ישנה התופעה של "החרדיות המתחדשת" שזכתה לשמות וכינויים שונים, של צעירים חרדים בוגרי עולם הישיבות הליטאי שהשתלבו בתעסוקה, בלימודים אקדמיים, בצה"ל, בשירות אזרחי וכיו"ב, והם אינם מוצאים כל כך את מקומם בעולם שבו הם גדלו. הם מתקשים להכניס את ילדיהם למוסדות החינוך הרגילים, הם חשים פעמים רבות חוסר נוחות בקרב חבריהם חובשי בית המדרש, והם עסוקים רבות בשאלות על מקומם בקהילה החרדית ובחברה הישראלית. רבות כבר נכתב ונאמר על קבוצה זו, ישנן הערכות שונות על גודלה, התייחסויות שונות לקיומה ובעיקר פער גדול בין התחזיות לעתידה. הניסיון של תנועת "טוב" בבחירות המוניציפליות בשנת 2013 שנחלו כישלון חרוץ, חיזקו את טענת הזרם המרכזי הליטאי שמדובר בקבוצה זניחה ולא משמעותית.

הפגנה של הפלג הירושלמי

מן הצד השני קיימת התופעה של "הפלג הירושלמי" בראשותו של הגר"ש אויערבאך עם עיתון "הפלס" ומפלגת "בני תורה", שקראו תיגר על מנהיגותו של הגראי"ל שטיינמן העומד בראש מפלגת "דגל התורה" ועיתון "יתד נאמן". לטענתם, המצב הרוחני בקהילה החרדית נמצא בסכנה גדולה, הן בשל גורמים מחוץ לקהילה החרדית (כדוגמת מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד) והן בשל גורמים בתוך הקהילה החרדית (בעיקר החרדיות המתחדשת), והדבר בא לידי ביטוי בגיוס לצה"ל, בהשתלבות בחברה הישראלית באופנים שונים, באימוץ ערכיה, וביחס חיובי יותר לכלל החברה הישראלית. הם רואים במנהיגות הליטאית הנוכחית מנהיגות חלשה ופשרנית, שאיננה מכירה בגודל הסכנות ומתנהלת באדישות וברפיון מול כל הגורמים ה"מסוכנים" מבית ומחוץ.

לכאורה מדובר בשתי קבוצות הפוכות לחלוטין זו מזו, אולם התבוננות מעמיקה מלמדת שלמעשה מדובר בשתי קבוצות דומות זו לזו מבחינת קריאת המציאות, לעומת קריאת מציאות שונה של המנהיגות המרכזית של הציבור הליטאי הן המנהיגות הרבנית והן המנהיגות הציבורית. 

המנהיגות של הזרם המרכזי הליטאי, מתנהלת באופן של "מה שהיה הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש". היא סבורה שהמהלכים והעמדות שהובילו את החרדיות הליטאית במשך עשרות שנים, ימשיכו להיות נכונים גם בעשרות השנים הבאות, ולכן אין צורך לשנות שום דבר. החרדיות המתחדשת לעומת זאת סבורה שהמציאות האובייקטיבית מצריכה שינוי בתחומים שונים, הן ביחס ליציאה מעולמה של תורה, הן בנוגע למערכת החינוך, הן ביחס לחברה הישראלית ועוד כהנה וכהנה. בנקודה זו "הפלג הירושלמי" כמובן איננו סבור שהשינויים נדרשים, אבל הוא מכיר בקיומה של החרדיות המתחדשת ובעיקר בכוחה להשפיע על כלל החרדיות הליטאית, והוא מבקש להילחם במגמה זו בכל הכוח.

נמצא אפוא שבאופן פרדוקסלי "הפלג הירושלמי" חייב להוכיח כל הזמן את כוחה של "החרדיות המתחדשת" והשפעתה הרחבה, על מנת להצדיק את קיומו. "החרדיות המתחדשת" זוכה אם כן להכרה הגדולה ביותר לקיומה ולכוחה מ"הפלג הירושלמי", שנאבק בה באמצעים העומדים לרשותו. המנהיגות של הזרם המרכזי צריכה להתעלם מ"החרדיות המתחדשת" ולגמד את משמעותה, על מנת לשלול את הלגיטימיות של "הפלג הירושלמי".