במסכת
ברכות נחלקו ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי בדרך הראויה בין הצורך ללמוד תורה לבין
הצורך לעסוק בענייני העולם הזה.
"ר"ש
בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש
בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של
מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו',
ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא)
ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן
שנא' (דברים כח) ועבדת את אויביך וגו' " (ברכות לה,ב)
דברי
רשב"י תמוהים מאוד, שהרי הפסוק "ואספת דגנך" נכתב במפורש בזמן שעם
ישראל שומר את התורה, כפי שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע, "וְהָיָה
אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם.
וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ
וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". פסוקים אלו נאמרו כשעם ישראל שומר את המצוות אוהב
את ה' ועובד אותו בכל ליבו ונפשו, כיצד אם כן ניתן לומר שזהו מצב שישראל אינם
עושים רצונו של מקום?
למדנו
מכאן דבר נפלא, "רצונו של מקום" איננו מסתכם בשמירת תורה ומצוות מליאה,
היות והקב"ה מצפה מאיתנו לדבר מה גדול יותר. לא נאמר כאן שעם ישראל איננו
מקיים את "ציוויו" של הקב"ה אלא את "רצונו", כלומר שעם
ישראל איננו מנסה להבין מתוך המצוות את רצון ה' ולעשות אותו. במצב כזה, אין תביעה
כלפי עם ישראל והוא באמת זכאי לכל הברכות הרגילות, אבל רשב"י מלמד אותנו שיש
מצב גבוה יותר מזה שבו עם ישראל מוגדר "עושה רצונו של מקום" ואז הוא
זכאי לברכות גדולות יותר כפי שנאמר על ידי ישעיהו הנביא.
זהו
לדעתי מסר חשוב מאוד עבורנו, שגם לאחר קיום כל התורה והמצוות לפי הספר עדיין עלינו
לחפש מהו רצון ה', כמדומני שזהו הציר המרכזי שסביבו סובב הרמח"ל בספר
"מסילת ישרים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה