בשלל הדיונים העוסקים בקהילה החרדית בדעותיה ובאורחותיה, מתגלה אצל רבים מן הכותבים והמגיבים עצמה רגשית גדולה. הן מצידם של אלו המבקרים בחריפות רבה את המנהיגות הרבנית, את הנציגות הפוליטית, את מנהלי המוסדות, את העסקנים, ואת כלל הקהילה החרדית, והן מצידם של החרדים והדואגים לשמה הטוב, לתדמיתה, לשימור סגולותיה ומעלותיה, להמשכיותה ולייחודה של קהילה זו.
מן הצד האחד נשמעת קטגוריה וביקורת על ערכי היסוד של העולם החרדי, על סגירותו, על נוקשותו, על חוסר הבנתו כלפי יתר החברה הישראלית והיהודית, על החינוך האחיד והחסר, על התלות הכלכלית וכיו"ב, ומן הצד השני נשמעות טענות על הוצאת שם רע, על שכחת המעלות, על חוסר אחריות, על שמחה לאיד, על חוסר אמונה, על קלות דעת וכיו"ב.
נראה שרוב מהמשתתפים בדיונים אלו במרחב הוירטואלי אינם סבורים שהמציאות החרדית היא מיטבית - כפי שסבורים רבים וטובים בקהילה החרדית עצמה - אולם נראה שהפערים הגדולים נמצאים בנקודת המבט אודות המציאות הקיימת. יש מי שרואה בתופעות השליליות מעין צינון קל או וירוס תקופתי, חברו כבר סבור שמדובר במחלה כרונית, ישנם כאלו שסבורים שזו פציעה קלה, בעוד שאחרים יאבחנו כאן פציעה בינונית, המחמירים עלולים כבר לזהות פציעה קשה, או אולי אפילו פציעה אנושה.
כפי חומרת הערכת המצב, כך אמורה להיות גם הרפואה המוצעת. ברור שמי שבעיניו הדיאגנוזה חמורה יותר, יביע את דבריו באופן חריף יותר וגם יציע מהלכים יותר דרסטיים לתיקון המצב.
אמור מעתה, ההבדלים אינם במידת האהבה והאכפתיות לקהילה החרדית, או במידת השייכות והקשר אליה. ההבדל העיקרי הוא ככל הנראה באבחון חומרת המצב, וכל היתר הוא כבר תולדה של אותה הערכה.
מהי הדיאגנוזה שלכם למצבה של הקהילה החרדית בישראל תשע"ו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה