הדיונים השונים מתחלקים בדרך כלל בין מחלוקות על ה"רצוי" לוויכוחים על ה"מצוי". בדיון על הרצוי, כשאלמוני טוען שהמצב הראוי והאידאלי הוא כזה פלוני טוען שהמצב הנכון על פי התורה והדעת שונה לחלוטין. בוויכוח על המצוי לעומת זאת, השאלות הן עובדתיות, האחד מתאר מציאות מסוימת כפי שהיא נראית מנקודת ראותו, והשני מוכיח באותות ובמופתים שהמציאות שונה לחלוטין כפי שהיא נראית מנקודת מבטו.
בדרך כלל, הוויכוחים אתי הם סביב שאלות ערכיות ואידאולוגיות ועוסקות ב"רצוי", אולם כעת אני מבקש להתמקד באשכול זה רק ב"מצוי", אני מציג כאן את תמונת המצב בקהילה הליטאית למראית עיניי, ואשמח אם כל אחד יציג את האופן השונה שבו הוא רואה את הדברים. אני מעתיק כאן דברים שפרסמתי במקום אחר, עם חלוקה מסודרת לפי שכבות גיל (ניתן כמובן לבחור חלוקה שונה, אבל המשכתי את החלוקה שהייתה במחקר הדמוגרפי). הטקסט מתייחס רק לגברים המהווים מחצית מהאוכלוסייה המדוברת, אשמח אם יהיה מי שישלים את החלק של נשים ליטאיות לפי חלוקה זו.
בנוגע ל"משבר" שישנו או שאיננו בקהילה החרדית, אני מבקש להרחיב מעט אודות האופן שבו אני רואה את הדברים. את עיקר דבריי אייחד לציבור הליטאי שבו אני חי ופועל, ואת אורחותיו ודעותיו אני מכיר היטב.
הקהילה החרדית בישראל מונה כיום למעלה מ-800,000 נפש, ועל פי הערכות שונות הציבור הליטאי הוא כ-30% מציבור זה, כלומר שאנו מדברים על סדר גודל של 240,000 נפש.
אם ניקח את החלוקה הגילאית שהוצגה במחקר הדמוגרפי של אליהו בן משה (http://betochami.blogspot.co.il/2015/12/blog-post_79.html) ונעתיק אותה לציבור הליטאי, החלוקה תהיה בערך כזו.
0-14 118,320
15-24 45,600
25-39 40,320
40-54 22,080
55-64 8,880
65+ 4,800
בני 55+ "זקנים שבאותו הדור"
אני משער שבקרב בני 55 ומעלה עולם כמנהגו נוהג וימשיך לנהוג. אלו האנשים שגדלו בעולם הישיבות הליטאי בשנותיו הגדולות, כשתחושת השליחות והיצירה הייתה בעיצומה. רבים מתוכם גדלו בבתים של הציונות הדתית או פא"י, והרוח הישיבתית ואהבת התורה בעולם הישיבות הליטאי הלהיבה אותם. רובם של האנשים הללו עבדו או במשרות תורניות (ראש ישיבה, ר"מ, משגיח, מו"ץ, דיין, רב קהילה, עורך במכון תורני וכיו"ב) או במגוון רחב של תחומי עיסוק, בין בעשיה ציבורית ובין בעולם העבודה הכללי. הם חיתנו את מרבית ילדיהם, ועשו ככל שביכולתם לרכוש להם דירות. רבים מהם מתגלגלים אמנם מגמ"ח למשנהו, אבל כולם מדברים על הנס הגלוי שבנישואי ילדים.
בני 45-54 "הדור המבוגר"
הציבור שבין גיל 40-54, הוא בעיניי בחלקו הגדול "דור אבוד". חלק קטן יחסית מהאנשים השתלבו במשרות תורניות, אם כי לעתים רבות במשרות לא נחשבות במיוחד ("משיב" בסדר שלישי, גם טוב), אולם רבים אחרים נשארו ב"כולל" בציפייה למשרה התורנית. אחרים (בדרך כלל הפחות מוצלחים בלימוד) חיפשו את דרכם בעולם העבודה במגזר הציבורי או הפרטי, אולם רבים מהם לא התקדמו למשרות קבועות ומכניסות. אנשים אלו נמצאים בתחילת או באמצע הפרק של נישואי הילדים, ומתקשים יותר מהדור המבוגר מהם לעמוד בנטל הכלכלי הזה. אני סבור שיש בתוך ציבור זה הרבה שתוהים בלבם או מעט בקול על הדרך והשיטה, אבל הם כבר נמצאים בדרך חד סיטרית והם מייחלים ל"נס" שיבוא בזכות הגראי"ל שטיינמן או ח"כ משה גפני (המוקדם מביניהם) או לביאת המשיח בב"א.
בני 25-39 "הדור הצעיר"
הנושא שמדובר מזה למעלה מעשור בקהילה החרדית, עוסק בגילאי 25-39. אלו הם האנשים הצעירים שלמדו בישיבות מפני שהוריהם שלחו אותם למסלול הלגיטימי היחיד שהיה קיים אז, ואלו מתוכם שהגיעו למסקנה (גם כאן, רובם לא מטובי הלמדנים) שמלגת ה"כולל" לא תספיק להם ושמשרה תורנית לא תחכה להם, יצאו אט אט לעבודה, ללימודים מקצועיים ו/או אקדמיים, התגייסו לצה"ל או לשירות האזרחי. האנשים הללו חשופים לאינטרנט, משתלבים בחברה הישראלית, ומתווכחים כל היום בינם לבין עצמם מי הם ומה הם, כשהכינוי המוכר ביותר הוא "חרדים חדשים" ועוד מגוון כינויים כאלו ואחרים. מרבית חבריהם שנשארו ב"כולל" (מעטים ביותר השתלבו במשרות תורניות), מתלבטים איך להתייחס לחבריהם שיצאו לעולם המעשה, והדיונים האינסופיים הללו מזינים את השיחות ב"כוללים" בסעודות שבת, בשמחות, בתקשורת החרדית ובאינטרנט בכלל.
בני 15-24 "תפארת בחורים כוחם"
בני 15-24 הם אלו שתשומת הלב הציבורית מתעלמת מהם, מלבד תשומת הלב מסוימת לאלו שנשרו מהישיבות ושעבורם נפתחו עשרות מוסדות ל"נושרים". אלו הם בחורים ב"ישיבות גדולות" ואברכים בראשית דרכם, הם נתפסים ככאלו שעד נישואיהם הולכים בתלם ועיסוקם רק בהוויות אביי ורבא, או בלבוש, או בשידוכים, ולאחר הנישואים עסוקים בחיפוש כולל בוקר, כולל אחר הצהריים וכולל ערב (למהדרין גם "כולל שישי-שבת).
אני סבור שהקבוצה הזו היא הססמוגרף החרדי האמתי, והשאלה מה קורה אצלם היא החשובה ביותר, לצערי אין לי מידע מבוסס על כך אלא רק סימנים קלים.
אלו הם צעירים שחייהם עוד לפניהם, ולמעשה זהו חלון ההזדמנויות היחיד שלהם לקבוע את עתידם, שכן אחרי נישואין והולדת ילדים ראשונים, השינוי נעשה קשה עד בלתי אפשרי. אני סבור שהם מתעניינים מאוד בנעשה בחברה החרדית ברמת המקרו, ושהם שואלים את עצמם לאן כל העסק הזה הולך, ומה השפעתו על עתידם. להערכתי, כל המילים היפות בעיתונות ובתקשורת החרדית, וגם דברי הרבנים וראשי הישיבות, מאבדים אט אט את הרלוונטיות שלהם בקרב שכבת הגיל הזו. בקבוצת הגיל הזו, נחשפים להערכתי לאינטרנט גם אלו שנמצאים באוהלה של תורה, יותר מאשר בקרב קבוצות הגילאים האחרות, ויתכן בהחלט שזוהי הלבה הרותחת של הקהילה החרדית.
אינני יודע לצפות ולנחש מה בדיוק עשוי או עלול לקרות עם הצעירים הללו, אבל אני סבור שמי שלא מנסה לברר מה קורה שם ומניח שמה שהיה הוא שיהיה ושהכול שם על מי מנוחות, עלול או עשוי להתבדות לחלוטין.
אני חושש שהבחורים והאברכים הללו (15-24) רואים את הדור המבוגר (40-54) שכיניתי "הדור האבוד", ואומרים לעצמם שאינם מעוניינים להמשיך בדרך זו.
בני 0-14 "תינוקות של בית רבן"
הסיפור הגדול ביותר הוא כמובן של כ-50% מהציבור בגילאי 0-14, כשמדובר אצל הליטאים לבד ביותר מ-100 אלף ילדים. מי שסבור שניתן להמשיך לחנך את הדור הזה בדיוק באותה דרך שחינכו את הדורות שקדמו לו, לדעתי איננו יודע מה הוא שח.
אני רואה את הדור המבוגר נאנק מבחינה כלכלית ואיננו מבין מדוע ילדיו אינם מעוניינים להמשיך בדרך זו, ואני סבור שהאנשים מחפשים את ההסבר באזור הנוחות. הם יאשימו את "הפלג הפשרני" או את "הפלג הקיצוני", הם ילחמו באינטרנט וב"חרדים החדשים" והם ימצאו שלל הסברים לתופעה הקשה הזו, מלבד הרעיון המופרך מבחינתם שהשיטה פשוט פשטה את הרגל.
האם התיאור שלי משולל יסוד? האם אני חוזה שחורות מהרהורי לבי? הלוואי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה